פחד יצחק – פרשת תולדות

כרך ב' | 349 עמ' | כריכה קשה

עיון מעמיק בפרשת תולדות המאפשר מפגש מרומם עם אישיותם הייחודית של יצחק ורבקה וזוגיותם, תוך הבנת מערכת היחסים בין יעקב ועשיו. בספר יש התמודדות אמיצה עם הסוגיות הסבוכות שבפרשה השופכת אור חדש על מעשה קניין הבכורה, אהבת יצחק לעשיו  וקבלת הברכות במרמה.

מובאת לפניכם ההקדמה לספר:

בבורחו מפני לבן אמר יעקב אבינו ללבן: "לולי אלהי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שִלחתני" (בראשית לא מב). מדוע לא אמר יעקב 'אלהי יצחק', כפי שאמר "אלהי אבי אברהם"? משיב על כך 'אור החיים' הקדוש: "וכנגד מִדת הדין אמר 'ופחד יצחק', ולזה לא אמר 'אלהי יצחק' לרמוז אל המִדה שנתכוין". יצחק אבינו מייצג אפוא את מידת הדין.

בדרך כלל מידת הדין נתפסת אצלנו כדבר שלילי – עונש, פורענות. אולם, באמת מידת הדין היא המידה הנפלאה והמתוקה ביותר שתיתכן בעולמנו. במה דברים אמורים?

לאורך כל פרשת הבריאה נאמר "ויאמר אלהים", ואילו בסיכומה נאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב ד). על בסיס מאמר חז"ל כי שם 'אלהים' מבטא את מידת הדין, ושם הוי"ה את מידת הרחמים, מבאר רש"י את הסיבה להתווספות שם הוי"ה בפרק ב של פרשת הבריאה: "שבתחִלה עלה במחשבה לברֹאתו [את העולם] במִדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מִדת רחמים ושִתפה למִדת הדין" (רש"י בראשית א א ד"ה ברא אלהים).

עולם שזקוק למידת הרחמים הוא עולם שבו עדיין שולט יצר הרע והמבט השטחי והחיצוני על החיים, המטים את האדם מן האמת הפנימית, הנשמתית שבו. לכן הוא מתבלבל ועלול לנפילות השכם והערב. כדי שלא יאבד את זכות קיומו בעולם בגין חטאיו, זקוק הוא לרחמים – לפתח של תשובה ותיקון, שיאפשר לו ללכת ולהתעלות, ולהשתחרר אט אט מן הכבילות לחושיו ולתפיסותיו השגויות.

אולם, עולם המתנהל על פי מידת הדין הוא עולם בלי מאבקים והתמודדויות, עולם שבו שוררת הרמוניה מוחלטת בין כל חלקיו – בין איש לרעהו, בין הנשמה לגוף, בין המחשבה למעשה, בין החוץ לפנים ובין האמצעים למטרה. כך ייראה בע"ה העולם לעתיד לבוא – לא יהיה כלל פער בין רצון האדם לרצון ד', והוא יימשך בטבעיות גמורה אחר הטוב והיושר עד בלי די.

זו הייתה מדרגת יצחק אבינו – "ופחד יצחק היה לי"! יצחק היה נפעל בטבעיות רבה מרצון ד' ומן הסדר האלוקי של המציאות; לא היה משועבד כהוא זה לאומדן המציאות בחיצוניותה. כל מבטו ינק מצפייתו את העתיד הגלום בהווה, ההולך ומתרקם בעדו בלא הרף – "מפני שלנפשו הענקית הרחוק נִצב כַּהֹוֶה" (עולת ראיה ב', הקדמה לשיר השירים עמ' ד, בנוגע לרבי עקיבא). אף שמו של יצחק, הצוחק בלשון עתיד, משקף את מדרגתו זו. מעלתו של יצחק אבינו, שאיננה כלל וכלל על פי דפוסי המחשבה הרגילים, בולטת במיוחד בשלושת העניינים המרכזיים בפרשת תולדות: באהבתו הפלאית את עשיו הרשע והעדפתו על פני יעקב אחיו, ביחסו לפלישתים המציקים לו פעם אחר פעם, וביחסו ליעקב המתברך במרמה.

במהלך לימוד הפרשה נֵיחשף לעומקים של מחשבת התורה ולמהלכים מרוממים מאוד, שלא היינו מעלים אותם על דעתנו כלל בהתבוננות פשוטה בכתוב – "אור חדש על ציון תאיר" ממש!

במהלך הלימוד תמכנו יתדותינו בכתבי המהר"ל, הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה. שיעורו של הרב בלייכר שליט"א על עשירי בטבת פתח לנו פתח להבין את סוגיית הבארות לעומקה.