נזיר אחיו – עיון בפרשות ויגש-ויחי

190 עמ' | כריכה קשה

עיון מעמיק בפרשות ויגש-ויחי המתמקד במדרגת האחדות המופלאה שנתרקמה בין יוסף ואחיו. הספר חושף את שיטת יוסף בניהולו את מצרים ואת העולם כולו בשנות הרעב שהביא לרוממותם המוסרית. בפרשת ויחי מתבררת בהרחבה חשיבות הקבורה בארץ ישראל וברכות השבטים.

בפרשת ויגש ממשיכים אנו להתבשם מאישיותו הכללית, האחדותית והטהורה של יוסף, שנפרשה לפנינו עד כה מפרשת ויצא ועד פרשת מקץ, וכעת מגיעה היא לשיא חדש.

פרשתנו פותחת בנאומו של יהודה בפני יוסף למען שחרורו של בנימין, אשר 'נחשד' בגנֵבת הגביע. נאומו המופלא, הרווי גבורת נפש אדירה ומסירות נפש על בנימין, מסמן כי אכן הגיעה העת להתאחדות הכוחות בבית יעקב: יוסף ויהודה; בני רחל ובני לאה. משמעותה של התאחדותם היא אחדות הקודש והחול – חיי החומר אינם עוד אמצעי בלבד להעמדת הקודש בבחינת "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג יז), אלא הם בעצמם מבטאים את הקודש, ושם ד' זורח בעדם ומאיר את כל מרחב חיי החול – "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד ט).

התאחדות הכוחות בבית יעקב הולידה מדרגה חדשה אף ביוסף עצמו, ובעקבותיה זכה לחולל מהפכה מוסרית ואמונית שלמה בארץ מצרים. בחוכמת האלוקים שבו רומם יוסף את המצרים לשחררם מאנוכיותם ומגסותם. הוא רוממם אף לחפוץ בחיי נשמה ולשייכם בגלוי אל מגמת תיקון העולם במלכות שדי. כוחו של יוסף הצדיק מבטא בגלוי את הפוטנציאל המהפכני הגלום בחיי האומה הישראלית כולה – "ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מט כו), ו"כל ישראל נקראו על שמו של יוסף, שנאמר (תהלים פ ב): 'נֹהג כצאן יוסף'" (מדרש שוחר טוב תהלים ג ג). על כן מתמלאים אנו שקיקה אדירה לגשת וללמוד את פרשת ויגש בעיון רב.

פרשת ויחי מסכמת את מסכת חייהם המופלאה של יעקב אבינו ובנו יוסף, שבאורח פלא הגיעה לפסגתה דווקא בארץ מצרים. בעוד חיי יעקב היו הדרך רוויית הייסורים, חיי יוסף היו התגשמות מטרתה – העץ והפרי.

בטרם פטירתו, מכין יעקב אבינו את המציאות לקראת הסתלקותו. בראש ובראשונה מבקש הוא להבטיח בשבועה את קבורתו בארץ, כדי שחלילה לא ישלימו בניו עם ישיבתם בגלות, וידעו כי ארץ ישראל היא התשתית הבלעדית להגשמת ייעודם האלוקי – הופעת נשמת האומה אף בכל מרחבי החיים הארציים.

שנית, יעקב אבינו דואג להנחיל ליוסף את בכורת השבטים – "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח ה). בפעולה זו ובברכתו לאפרים ולמנשה, מטביע הוא באומה כולה את ההכרה במעלת יוסף המקנה לה את צביונה האחדותי; הטבעה שתבטיח את התגשמות חזון הנביאים "והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד ט). לשם כך גם הנחיל ליוסף את שכם.

שלישית, יעקב אבינו אוסף את בניו, לא כדי לגלות להם עתידות, אלא כדי לייסד בהם את קומת אחדותם וגיבושם המלא, ולפרוש בפניהם את התפקיד שאליו יהיו קרואים באחרית הימים. יעקב הותיר לבניו צוואה בדבר העמל המוסרי והאמוני שיידרשו אליו, כל אחד בהתאם לכישוריו הייחודיים.

ה'שפת אמת' אומר שבנאום פרידתו מבניו "הדביק אותם [יעקב] אליו כמו שמדליקין הנרות באור והניח כוחו בהם" (ויחי תרמ"ז). כך עודדם להבין כי באמת איננו מת, אלא 'עוד אביהם חי' בקרבם – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (תענית ה ע"ב).

המצרים בכו את יעקב שבעים יום. והלוא דבר הוא! הבכי הארוך שאין כדוגמתו, ואחריו מסע הלוויה המכובד והמספד הגדול והכבד, ביטאו את גודל ההערצה שהעריצו המצרים את יעקב אבינו. האבל על יעקב חשף את קומת חיי הקודש והטהרה שהאנושות כוספת אליה במעמקיה.

הסתלקותו של יעקב הותירה אחריה חלל עצום כפי שהשתקף בחששם של האחים מפני יוסף. אך יוסף ממשיכו של יעקב ידע להשלים את החלל ככל שניתן, ולרומם את אחיו להיות 'צופי ישועה'.

יוסף ידע כי העלאת עצמותיו ממצרים קריטית באשר לעיצוב דמות תבניתה של האומה בעתיד. על כן השביע את אחיו שבועה לדורות כי בעת הפקידה יעלו את עצמותיו עימהם. בכל אלו ועוד נעסוק בעומק ובהרחבה בלימוד פרשת ויחי.