מי זאת עולה מן המדבר – עיון בפרשות בהעלותך-שלח

כרך א' | 328 עמ' | כריכה רכה

עיון בנפתולי דור המדבר בפרשות בהעלותך-שלח והבנת הנפילות והבירורים השונים באספקלריית מעלתם האלוקית של ישראל. בספר מבוארים שורשי הנפילות של המתאוננים, המתאווים תאווה, חטא מרים והמרגלים.

מתוך ההקדמה לספר:

בשונה ממפרשים אחרים רש"י לא כתב הקדמה לפירושו על התורה אך הקפיד לפתוח את פירושו לכל אחד מחומשיה בשבחם של ישראל[1]:

"בראשית ברא – … בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח כב), ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתֹה' (ירמיהו ב ג)". התורה וישראל הם לב הבריאה ותכליתה.

"ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם (בראשית מו ח–כז), חזר ומנאם אחר מיתתן, להודיע חִבתם, שנמשלו לכוכבים, שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם שנאמר: 'המוציא במספר צבאם לכֻלם בשם יקרא' (ישעיהו מ כו)".

"ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חִיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: 'וקרא זה אל זה' (שם ו ג) אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי, בלשון טומאה, שנאמר: 'ויקר אלהים אל בלעם' (במדבר כג ד)".

"וידבר ד' אל משה במדבר סיני – מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן (שמות לב כח) וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים (שם לח כו). וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן (שם מ יז), ובאחד באייר מנאם".

"אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

אין ספק כי שיטתו להקדים בשבחם של ישראל נבעה מחיבה עזה כלפיהם שגדשה את ליבו. חיבתו משקפת הכרה עמוקה שישראל הם נשמת התורה, והתורה כולה על כל לימודיה, פסוקיה ואותיותיה מבטאת את נשמתם הנעלה והאין-סופית ומורה את הדרך להוציאה אל הפועל. חיבת ישראל היא אפוא הקדמתו של רש"י לתורה.

פרשת בהעלותך היא מן המקומות שבהם מתגלה כי שיטת רש"י היא שיטת התורה בעצמה. בטרם תתאר לנו התורה את הנפילות הקשות והכואבות של האומה: המתאוננים, המתאווים תאווה, חטא מרים, חטא המרגלים וכן הלאה, היא מקדימה דווקא את הסוגיות החושפות את טהרתה המוסרית, את צימאונה לאל חי ואת שקיקתה הנעלה לילך אחר ד' – בפרשת פסח דורות ופסח שני ובפרשת הֵעלות הענן "על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו" (במדבר ט כג).

במהלך הספר יתבאר כי התורה מכוונת אותנו להבין שהמשברים של עם ישראל אינם נובעים ממעמד נפש נמוך ושפל אלא משייכותם אל הגובה האידיאלי ביותר של החיים האלוקיים כפי שחוו אותו במתן תורה. "שבע יפּול צדיק וקם" (משלי כד טז) – לאנשי רשע שפלים אין מקום ליפול ממנו כי הם נמצאים בתחתית ממילא, אולם הנפילות של גוי גדול וקדוש נובעות מרום שלמות החיים של נשמתו. לכן בהיות עם ישראל בדרך מתגלָה בו אי-נכונות להשלים עם החסרונות שבמציאות ועם מגבלותיה, ונמצאים אנשים המתקשים לקבל בענווה את התכתיבים האלוקיים ולהעפיל קמעא קמעא אל ייעודם השלם באמצעות נאמנות מוחלטת לדרך התורה ולמצוותיה.

[1] כך האיר הרב ברויאר בספרו פרקי בראשית א, תשנ"ט עמ' 26–32.

תוכלו להתרשם עוד מן התוכן שבספר באמצעות 4 מאמרים שפורסמו באתר: החצוצרות, "על פי ד' יחנו", יתרו, המתאוננים.