זרע אברהם אוהבי – פרשת לך לך

כרך א' | 332 עמ' | כריכה קשה

עיון מעמיק בפרשיות לך לך-וירא המאפשר מפגש חי עם דמויותיהם הענקיות של אברהם ושרה, מעצבי דמות תבניתה של האומה לדורותיה. בספר יש התמודדות אמיצה עם שאלות מוסריות העולות מן הכתוב באמצעות עיון מדוקדק בפשטי המקראות ומקורות קודש ראשונים ואחרונים.

המדרש שלפנינו עוסק בשאלה מדוע על נֹח נאמר "את [עם] האלהים התהלך נח"[1] ואילו על אברהם כתוב: "ד' אשר התהלכתי לפניו"[2]:

 

"משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה

הציץ המלך וראה אותו אמר ליה: עד שאתה משתקע בטיט הַלֵך עִמי

הדא הוא דכתיב 'את האלהים התהלך נח'. ולמה אברהם דומה?

לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים

הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו"[3].

 

"נח היה משתקע בטיט" – השקפתו של נח על המציאות הייתה שלילית: העולם הזה ביסודו מלא טיט, מלא רוע, ותכלית החיים היא להינצל מפניו. מבט זה אינו יכול להקנות כוח להתמודד עם הרע ולטהר את העולם ממנו. לכן הקב"ה היה צריך לסעדו, כביכול ללכת עימו יד ביד כדי שלא יפול במהמורות החטא. אבל אברהם אבינו –

"ראה את המלך מהלך במבואות האפלים" – הוא היה מסוגל לראות את מלכו של עולם, את הטוב האלוקי גם במבואות האפלים, כיוון שכל מבטו על המציאות היה שהיא נושאת בקרבה את המלך. האמונה שהעולם ביסודו הוא טוב, שנשמת חיים מקיפה את כל מבואותיו, דוחקת את הרוע וממוססת אותו. לכן אברהם היה יכול להתהלך 'לפני ד" – במקומות שבהם הקב"ה טרם הופיע בגלוי והיה מגלה אותו. הוא לא היה מתפעל ומתרשם מן הרע, הוא ידע שהוא חיצוני 'כקליפת השום' ואין לו אחיזה במציאות.

הרב קוק כותב על נשמת אברהם:

 

"ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלֹוא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש [מיצר הרע] ואור [הנשמה],

את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל – נשמת אברהם – איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל,

לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה [לעולם]: היֵה אור! הקורא לכל פרט: הִמלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות –

והבארות נסתמו, 'סתמום פלשתים וימלאום עפר', איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים,

קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם"[4].

[1]. בראשית ו ט.

[2]. שם כד מ.

[3]. בראשית רבה ל י.

[4]. אורות, זרעונים ח עמ' קלה.