כרך ב' | 254 עמ' | כריכה קשה

בספר על פרשת בשלח נחשפת דרכם של ישראל על כל תחנותיה המכינות אותם למעמד הר סיני; החל מקריעת ים סוף עד המלחמה בעמלק. בספר מוסבר המסר העמוק של מרירות המים במרה ומבוארת להפליא שירת הים. כמו כן נסקרת פרשת המן אשר שחררה את האומה מן הכבילות למושגי העולם הזה וביררה את קדושת האכילה בעם ישראל. בספר מבואר גם ערכו של יום השבת ומדוע נלמד דווקא מפרשת המן.

"ויסע משה את ישראל מים סוף" –

"ויסע משה – …משמעו שהיה צורך בדחיפה גדולה מן הרגיל

כדי להניע אותם לשאת את רגלם מחוף ים סוף"[1].

מדוע היה צריך לדחוף את עם ישראל, ולהאיץ בהם להתקדם במסעם?

התשובה היא: "מיַּם סוף". בים סוף התעלו ישראל להשגות עליונות של "ד' ימלוך לעולם ועד" ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" (פסיקתא זוטרתא שמות טו ב). ישראל חוו בקרבם את נשמת הכלל האין-סופית המאירה את כל הפרטים, מניעה את גלגלי ההיסטוריה וכל עולם הטבע מגלה את שם ד'. לפיכך קשה הייתה עבורם הפרֵדה מים סוף – מרוממות הקודש שהתעלו אליה שם[2]. משום כך קרויים כאן בני ישראל "ישראל"; הם הופיעו בגיבושם המלא וחוו את אחדותם האורגנית, את שם ד' החורז את כל הפרטים שבהם מגדול ועד קטן.

 

"ויצאו אל מדבר שור" – כפי שהתבאר במקומות אחרים, פעמים שהפועל 'לצאת' מורה על עזיבה והתנתקות[3]. וגם כאן הוא מלמד כי הצורך להתקדם מים סוף, התפרש בעיני בני ישראל כעקירה והתנתקות ממעמדם האידיאלי והנעלה שבים סוף, ועל כן היה צורך בהנעה חזקה כדי להוציאם לדרך.

"ויצאו אל מדבר שור" – מפרשים רבים וביניהם ראב"ע, רבנו בחיי, אברבנאל ועוד קובעים כי מדבר שור הוא מדבר איתם המוזכר בפרשת מסעי. אם כן, מדוע לא נאמר גם פה כי יצאו אל מדבר איתם?

מובא במפרשים[4] שהשם 'שור' נגזר מלשון ראייה, כנאמר בפרשת בלק "כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו"[5]. בני ישראל עזבו את ים סוף מתוך השתוקקות וכיסופים להמשיך לראות, "לחזות בנועם ד'" אף בדרכם במדבר, כשם שזכו בים סוף.

"וילכו שלֹשת ימים במדבר ולא מצאו מים" – בפרשת מסעי נאמר שהלכו "דרך שלֹשת ימים", וכבר התבאר במקום אחר[6] כי המילה "דרך" מורה שלא הלכו שלושה ימים, אלא "דרך שלֹשת ימים" ביום אחד. אולם בפסוקנו התורה מציינת כי הלכו שלושה ימים, אף שבפועל הלכו יום אחד בלבד. שינוי זה משקף את קושי הפרֵדה מים סוף, שגרם לכבדות רבה בהתנהלותם של ישראל עד כי הליכה בת יום נחשבה בעיניהם כאילו הלכו שלושה ימים תמימים. משום כך גם נוספה המילה "במדבר", המציינת את תחושת היובש והשיממון שאפפה אותם. נפשם כלתה אל רוממות הקודש כפי שחוו אותה בים סוף, אך "לא מצאו מים". אי מציאת מי השתייה מבטאת את תחושת חוסר הסיפוק וחוסר השמחה שבהליכה בדרך, ובמעבר לימים ה'מדבריים', האפורים, נטולי חוויית הקודש של גילוי השכינה. אולם גם לימים אלו יש מטרה אידיאלית ויסודית עד מאוד: "וטהר לבנו לעבדך באמת". הקב"ה חפץ לרומם את ישראל לדבוק בו בלא תנאי, לא מצד חוויית הקודש, רוממותה ונעימותה, כי אם מצד האמת המוחלטת שבהליכה אחר ד'. אם עבודת ד' תהיה תלויה בחוויה, היא תהפוך לאנוכית ולא תצליח לרומם את העולם להיחלץ מנגע האנוכיות.

יתר על כן, הקב"ה מעוניין לרומם את ישראל להבין כי האידיאל הגדול הולך ונבנה ומופיע באמצעות כל הפרטים. בחיי עם ישראל אין שום תוכן מלבד הופעת נשמת האומה וגילויה, והיא הולכת ונרקמת ויוצאת לפועל באמצעות הימים האפורים והשגרתיים, העמוסים בבניין הפרטים.

 

"ויבֹאו מרתה ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה" – רק עם בואם של ישראל למרה נקרא המקום בשם זה, ללמדנו כי טרם בואם לשם היו המים מתוקים, ורק עם בואם נהפכו למרים. כך בלשון המלבי"ם:

"ויבואו מרתה – ששם היו עד עתה מים מתוקים רק עתה נתהפכו למרים[7]…

עתה נתחדש שֵם זה [מרה] על פי דבר החדש שנתהוה שם"[8].

עוד בטרם גילו את טיבם של המים, היו ישראל שרויים במרירות. מרירותם של המים שיקפה את ההרגשה שישראל היו אפופים בה[9], ועל כן נאמר "ויבֹאו מרתה" עוד בטרם נקרא המקום מרה.

"ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם" – כיוון ששֵם המקום כאן מיותר, הוא לא בא לציין את המיקום, אלא את הסיבה שבגללה המים היו מרים: מן ה'מרה השחורה', הדכדוך והעצבות שבהם ישראל היו שקועים, לא יכלו לשתות מים מתוקים.

 

[1] רש"ר הירש שמות טו כב.

[2] זוהר ח"ג כב ב [תרגום הסולם] (מובא בשיחות הרב צבי יהודה על ספר אורות בעריכת הרב שלמה אבינר תשפ"ב עמ' 120 סוף הערת השוליים 26): "בשעה ההיא שהיו עומדים ישראל על הים והיו אומרים שירה… היו כולם מסתכלים כאילו ראו [את הקב"ה] עין בעין, וכשגמרו הדברים כולם מתבשמים בעצמם וחושקים לראות ולהסתכל ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות".

[3] עיין למשל נ' גאל-דור, קום לך אל נינוה תשע"ד, עמ' 66 שאלה 4; עמ' 69.

[4] למשל רבנו בחיי על הפסוק.

[5] במדבר כג ט.

[6] ילקוט שמעוני במדבר פרק י רמז תשכ"ט. עיין גם נ' גאל-דור, מי זאת עֹלה מן המדבר א' עמ' 69.

[7] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה א ד"ה ויצעק אל: "וימתקו המים – רבי יהושע אומר: מרים נהיו לפי שעה ונמתקו".

[8] מלבי"ם לפסוק כג.

[9] רבי פינחס הורביץ (תלמידו של המגיד ממזריטש), פנים יפות לפסוק כג: "כי מרים הם קאי על ישראל שהיה בעת ההיא מרים".