כרך א' | 190 עמ' | כריכה קשה

עיון מעמיק בפרשת השבוע "בא" העוסקת בהכנות ליציאת מצרים ובמשמעותה לדורות: מכת ארבה, מכת חושך, מכת בכורות ומצוות הפסח, היציאה ממצרים, חוקת הפסח, קדושת הבכורות ופדיונם.

לימוד פרשת "בא" הוא הכנה טובה לחג הפסח.

מתוך ההקדמה לספר:

גאולת מצרים היא שורש כל הגאולות ובה מקופל כל המהלך ההיסטורי עד לגאולה האחרונה. לכן סיפור יציאת מצרים אינו התרפקות על העבר אלא מפגש חי עם נשמת הכלל שנולדה בנו בצאתנו ממצרים. בכל שנה ושנה בפסח מוסיף לנו מפגש זה קומה נוספת בגילויה של נשמת הכלל שבתוכנו וכך מקרבים אנו את הגאולה העתידה.

 

"חג חירותינו. חג המצות. אור הגאולה [אור נשמת ישראל שנולדה ביציאת מצרים]

הולך ושופע עלינו [בכל ליל התקדש חג הפסח]. בכל הזמנים ובכל הדורות.

גם בדורות היותר אפלים, גם בימים, אשר החושך כסה את כל אופקנו מסביב.

וקל וחומר שאנו שואבים ממנו בכל מלא נשמותינו עידוד ותקוה

לאור הגאולה ההולכת ומתחדשת עלינו, בחסדי גואל ישראל

המאיר לנו באורו בקוֵי גאולה בימינו בתוך כל המחשכים אשר שתו עלינו מֵעברים

[מכל מיני צדדים]". (מאמרי הראיה עמ' 162 זכר למקדש כהלל).

מתוך הספר

מהו תוכן סיפור יציאת מצרים?

בסיפור יציאת מצרים יש שני רבדים הכלולים בפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד'".

א. שלילת המצריות: "את אשר התעללתי במצרים", רש"י מסביר: "התעללתי – שִׂחקתי". כלומר הקב"ה שם את המצרים לשחוק וללעג "כטעם יושב בשמים ישחק ד' ילעג למו"[1]. פירוש הדבר שהקב"ה בירר שכל עוצמותיה של האימפריה המצרית נטולות תוכן אידיאלי ועל כן הן כקליפת השום. האימפריה המושתתת על עולם דמיוני של כוחנות וחומרנות מתמוטטת כבניין קלפים מפני שכל עוצמותיה הן אחיזת עיניים ואין בהן ממש. התוכן הראשון של סיפור יציאת מצרים: "את אשר התעללתי במצרים" הוא אפוא בירור שאם האדם ותאוותיו הם מרכז החיים אין אלו חיים אלא אשליה, אפיזודה שקרית וחולפת. לעומת זאת חיים שמרכזם הוא רצון ד' והאידיאל האלוקי הם חיים אמיתיים ובעלי ערך.

ב. מפגש עם התוכן החיובי שהתהווה במהלך הגאולה: "ואת אֹתֹתי אשר שמתי בם" – האותות הן המכות, והן לא היו פעולות חד-פעמיות מקריות אלא 'הושׂמוּ בם' – נחקקו בם, במצרִים כאָב טיפוס לאומות העולם[2]. המכות הטביעו במעמקי ליבה של האנושות הכרות אמוניות בסיסיות – "למען תדע כי אני ד'" וכדומה. לכן יש לברר ולספר את תוכן הקודש הגלום בהן, את יסודות האמונה והמוסר העולים מהן. הערך שבסיפור הוא הטמעת האמונה בנפשם של בני ישראל: "וידעתם כי אני ד'". סיפור יציאת מצרים משריש בקרב האומה את זיקתה לאלוקים מכוח הידיעה כי שם ד' הוא התוכן הבלעדי של החיים המשווה למציאות את ערכה, חוסנה ואושרה.

[1] רמב"ן לפסוק ב המביא את הפסוק מתהלים ב ד.

[2] בראשית רבה טז ד: "אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: כל המלכֻיות נקראו על שם מצרים". שם משמואל הגדה של פסח ד"ה והנה ידוע: "והנה ידוע שעיקר הגלויות היא גלות מצרים שהיא כוללת הכל".

תוכלו לעיין עוד במאמר "ואמרתם זבח פסח" שפורסם באתר.