שתה אדֹני

בראשית כד

יח        וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי

וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.

יט        וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ

וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

כ          וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת

וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

1. מדוע לא די היה לומר 'ותמהר ותשקהו'? מה מוסיף התיאור "ותֹרד כדה על ידה"? הרי ברור שלא השקתה אותו כשכדה על שכמה.
2. לשם מה נאמר "ותכל להשקֹתו"? הרי כתוב "ותשקהו" וברור מאליו שבשלב מסוים כילה לשתות.
3. "גם לגמליך אשאב עד אם כִּלו לשתות" – מדוע לא די לומר 'גם לגמליך אשאב'? מה החשיבות בכילוי השתיה?
4. "ותער כדה אל השקת" – מה מוסיף תיאור זה?
5. "ותמהר… ותמהר… ותרץ" – מה פשר המהירות והריצה?

"ותכל להשקֹתו"

המהירות בה משקה רבקה את העבד וגמליו מורה על אהבת הבריות והשמחה שבזכות להתחסד אִתן.

אומר הספורנו:

"כי המהירות בעבודת המשָרֵת יורה על היות הנעבד נחשב אצלו".

יחסה אל הבריות הוא יחס של הערכה וכבוד.

אומרים חז"ל:

"לימדתך תורה דרך ארץ שיהא אדם מקביל את כל האדם בשמחה

וקורא לו רבי ואדוני. שהרי רבקה אמנו אומרת לאליעזר 'שתה אדני'"[1].

הענווה של רבקה כלפי הבריות נובעת ממבטה הצופה את צלם האלוקים, את תוכן החיים המוסרי הגלום בהן. לפיכך היא חפצה להתחסד אתן ולהביאן למעמדן השלם.

"ותכל להשקותו" – רבקה אמנו מקפידה למלא את חסרונן של הבריות עד תום, מתוך שאיפה להביא להשתלמות העולם ותיקונו עד שלא יהיה בו צער וחיסרון כלל. משום כך כה חשוב לה להשקות את הגמלים "עד אם כִּלו לשתֹּת".

"ותמהר ותֹּרד כדה על ידה ותשקהו" – כאשר הכד מלא מים הוא כבד וקשה להחזיקו זמן ממושך. אף על פי כן רבקה לא נותנת לעבד את הכד שיחזיק וישתה בעצמו אלא מתאמצת להשקותו כשהכד על ידה כדי שיהיה לו נוח לשתות.

אחר כך היא ניגשת להשקות "עשרה גמלים בבואם מן הדרך נלאים וצמאים"[2]. גמל צמא גומע כמויות גדולות של מים שיכולות להגיע למאה ליטר לגמל "שהוא שאיבות הרבה", וכל זה היא עושה בריצה. רבקה מגלה גבורה ונכונות הקרבה על-טבעית ממש.

אומר רבנו בחיי:

"הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו

לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלוקי"[3].

מאווי הנשמה של רבקה להתחסד ולהטיב עם הבריות עד בלי די מנצחים את מגבלות הגוף. טובה וחסדה של רבקה בא לידי ביטוי גם בעדינותה וברגישותה לכבוד הבריות עד לפרטי הפרטים. למשל:

אומר בעל הכתב והקבלה:

"היא דקדקה בדבריה ולא אמרה כמו שאמר העבד

'שתה וגם גמליך אשקה' במאמר אחד,

כי בזה תַשְוה אותו לגמלים; שתה אתה והגמלים,

לכן פסקה ואמרה שתה אדוני לבד ואחר שעה אמרה גם לגמליך אשאב.

גם שינתה ולא אמרה 'גם לגמליך אשקה' [אלא 'אשאב']

כדי שלא להשוותו בשום ענין עם הגמלים"[4].

עוד מוסיף הנצי"ב, שמוסרה של רבקה עומד אף במבחן ה'פכים הקטנים':

"ותער כדה אל השוקת. הודיע הכתוב דעתה

כי אף על פי שלא היה במותר שבכד כדי שתיית הגמלים

ותהי מוכרחת עוד לשאוב עם דלי מן הבאר

מכל מקום לא שפכה מה שבכד על הארץ וכדאיתא ביבמות פ"ב:

לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו"[5].

אמנם הטיפות שנשארו בכד לא יועילו להרוות את צימאון הגמלים, ובכל זאת רבקה מרוקנת את הכד לשוקת. עינה הטובה על המציאות המעריכה כל פרט בה, גורמת לה זהירות שלא להשחית אפילו מעט מים.