קניין מערת המכפלה

ג           וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:

ד          גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי  עִ מָּ כֶ ם  תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר  עִ מָּ כֶ ם  וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.

ה         וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:

ו           שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ

בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.

ז          וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

1.         "ויקם אברהם מעל פני מתו" – מה מוסיף תיאור זה?

2.         "וידבר אל בני חת לאמר" – מדוע לא היה די לומר 'וידבר אל בני חת'? מה מוסיפה המילה "לאמר"?

3.         מערת המכפלה בה חפץ אברהם נמצאת בבעלות עפרון. מדוע אברהם אינו פונה ישירות אליו?

4.         "גר ותושב אנכי עמכם" – מדוע אברהם פונה לבני חת בלשון מוזרה? שהרי 'גר' ו'תושב' הם ביטויים סותרים. 'גר' הוא תושב עראי ואילו 'תושב' הוא קבוע.

5.         מדוע פעמיים חוזר אברהם על המילה "עמכם"? מה היא באה ללמד?

6.         "ואקברה מתי מלפני" – בפסוק יג אברהם אומר לעפרון "ואקברה את מתי" ואינו מוסיף 'מלפני'. לשם מה ההדגשה "מלפני" כאן?

7.         "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו" –

א. מדוע נאמר "ויענו" דווקא ולא 'ויאמרו'?

ב. מדוע לא די היה לומר 'ויענו בני חת את אברהם'? מה מוסיפות המילים "לאמר לו"?

6.         "שמענו אדנִי" – בני חת פונים לאברהם ברבים: "שמענו" אותנו. מדוע אפוא לא המשיכו בלשון רבים ולא אמרו 'שמענו אדוננו'?

7.         לשם מה בני חת חוזרים פעמיים בפסוק על אמירתם 'קבר מתך'?

8.         "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת" –

א. מדוע לא די היה לומר 'וישתחו אברהם לעם הארץ'? מה מוסיף התיאור "ויקם"?

ב. כבר הבנו שעם הארץ הם בני חת. לשם מה יש לחזור על כך?

"גר ותושב אנכי עמכם"

"ויקם אברהם מעל פני מתו" – דברי ההספד על שרה רוממו את אברהם. ההגות והתבוננות באישיותה הנעלה נישאו אותו מעל מצוקת החיסרון והוא ניגש בשמחה של מצווה לקנות קרקע בארץ ישראל.

"גר ותושב" הגדרתו המוזרה של אברהם את מעמדו, כמו גם פנייתו לבני חת ולא לעפרון, מלמדת על מעמדו המשפטי הסבוך שאינו מאפשר לו לרכוש חלקת קבר במקום שלִבו חפץ.

אומר הרמב"ן:

"והיה המנהג להיות להם בתי קברות, איש לבית אבותיו

ושדה קבורה אחד יקברו בו כל הגרים"[1].

לכאורה לאברהם אין סיכוי לקבל את מבוקשו, מפני שהוא נחשב גֵר בארץ, חסר זכויות. בניגוד לתושבי הארץ מדורי דורות, החוק אינו מאפשר לו לרכוש קרקע משלו.

לפיכך, מסביר האלשיך הקדוש, אברהם מקדים לפנות לבני חת טרם יפנה לעפרון בעצמו:

"ואילו שם פניו לבקש מאת עפרון ימכור לו המערה

הלא לא ימכרנה לו… כי גר היה, וגם אם יתרצה בכך…

הלא גדולי העיר יעכבו בידו לקיים חוקם לבלתי תת אחוזה לגר…

על כן… וילך לו תחלה אל גדולי הארץ וישאל מאִתם

יהי נא חסדם להחשיבו כתושב… למען תהיה הודאתם הכָנה לדבר אל עפרון"[2].

כיצד ישכנע אברהם את בני חת להחשיבו כתושב?

הוא אומר להם: "גר ותושב אנכי עמכם". איך יתכן גר ותושב באותה עת?

מסביר רש"י על הפסוק:

"אם תרצו הריני גר,

ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין,

שאמר לי הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'[3]".

אברהם מסביר לבני חת שאמנם על פי חוקיהם הוא נחשב גֵר אבל הוא חושף אותם לקיומו של חוק אחר – אלוקי, שהוא אמת עליונה ומוחלטת נישאה ומרוממת מעל כל חוק אנושי. על פי החוק הזה הארץ כולה שייכת לו. אברהם עומד מול בני חת זקוף קומה, מאמין בזיקתו העצמית לארץ[4] ובזכותו עליה.

עם זאת יודע אברהם שזכותו על הארץ איננה עניין פרטי. הוא זקוק לארץ המיוחדת הזו, ארץ הקודש, על מנת לייסד בה 'גוי גדול' שממנו 'יתברכו כל משפחות האדמה'. בקניינו קרקע בארץ ישראל הוא רואה את טובת האנושות כולה. לפיכך בני חת הם חלק מן העניין, ומערת המכפלה לא נמצאת בידם בדיעבד. עליהם להתרומם לרצות לתת לו אותה, מתוך הבנה שקניין הקרקע על ידי אברהם הוא חפצם העמוק והאמיתי ובו נעוץ כל תיקונה ועילויה של המציאות.

בעמידה של אברהם מול בני חת הוא יתאמץ לגלות בהם את רצונם הטהור, הכמוס.

לכן אברהם פונה אליהם: "גר ותושב אנכי עמכם", "תנו לי אחוזת קבר עמכם" – אני עמכם, יחד אתכם, יש לי עניין בכם. בַּקשתי מכם היא גם עניינכם, טובתכם ורוממותכם.

חז"ל מבליטים עוד יותר את גישתו הענוותנית של אברהם אל בני חת מתוך אמונו המוחלט שגם הם שייכים אל האמת האלוקית ומסוגלים לחפוץ בה. הגם שחפצו של אברהם הוא "אחֻזת קבר" – דהיינו קבר לדורות, קבר שישמש בסיס להאחזות נצח בארץ, הוא מצייר את בקשתו מבלי לעורר פחד ואיום:

"איני מבקש מכם אלא מת אחד שנאמר: 'תנו לי אחוזת קבר'"[5].

אף על פי שאברהם מעוניין דווקא במערת המכפלה "אשר בקצה שדהו" של עפרון, בשלב זה הוא עדיין אינו נוקט את מבוקשו המדויק, כי אם "אחֻזת קבר" סתם.

אומר 'אור החיים' הקדוש:

"נראה מדבריו שמתרצה הוא בכל מקום שיתנו לו.

לזה אמר הכתוב 'לאמר' [וידבר אל בני חת לאמר']

פירוש, לא זה הוא תכלית הדיבור

אלא הכנה 'לאמר' מבוקשו כי הוא שדה עפרון".

אברהם יודע שיש להוביל את בני חת קמעא קמעא כדי לחשוף בהם את הזדהותם הפנימית עם מגמת הקודש העליונה, שבשמה הוא פועל.

תוך כדי דיבורו עמהם הוא מעורר את רגישותם לבזיון המת המתעכב מקבורתו.

אומר 'הכתב והקבלה':

"תנו לי אחֻזת קבר ואקברה מתי מלפני – הזכיר מִלת 'מלפני'

לצרף בבקשתו גם גודל צערו בהעדר קבורתה כדי לרכך לבב שומעי דבריו.

אם בשביל כבוד המת, אם עבור כבודו להקל מעליו צערו"[6].

בפסוק יג כשעפרון ניאות למכור לאברהם את מערת המכפלה כבר לא היה צורך לזרז את בני חת לקבור את המת, לפיכך לא נאמר שם "מלפני". כאשר אברהם מזרזם כאן הוא מרומם אותם באופן סמוי אל ההכרה שקבורת שרה בחברון היא למעשה תביעת המוסר האנושי ותביעתה של המציאות כולה.

מה היתה תגובת בני חת?

"איש ממנו את קברו לא יכלה ממך"

"ויענו בני חת את אברהם לאמר לו: שמענו אדֹני! נשיא אלהים אתה בתוכנו" – שאלנו: מדוע לא אמרו 'אדוננו'?

מסביר האלשיך הקדוש:

"שמענו אדֹני [ולא אדוננו] – שמענו את כולנו,

ולא יעלה על לבך שמא אין כל המדברים אחד,

כי כֻלנו בלב אחד… אומרים לך אדוני אתה"[7].

בני חת מביעים הסכמה גורפת לבקשת אברהם, והוא אכן הצליח להביאם להתאחד סביב הקניין. "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו" – התורה מעידה שבדברי בני חת לא היה שום שמץ של חנופה. בצורה הזו הם לא דיברו לאף אחד אחר אלא לאברהם לבדו.

"לאברהם בלבד היו אומרים 'נשיא אלהים וכו",

מה שאין כן לזולתו, כי אין להם גדול כאברהם.

ולא ממִדת חנופה היה הדבר כי אם בלבב שלם"[8].

כיצד מנמקים בני חת את נכונותם המוחלטת לחרוג מחוקי המקום למענו?

אומר הרמב"ן:

"נשיא אלהים אתה בתוכנו – אינך נחשב בעינינו כגר ותושב, אבל אתה מלך!

המליכך האלהים עלינו ואנחנו ואדמתנו עבדים לך!"[9].

בני חת קולטים היטב שהאדם העומד מולם הוא 'איש אלהים'. האצילות והטהרה המוסרית הקורנים מאישיותו מלאת העוז והענווה כאחד מרוממים אותם להבין שהוא נושא בתוכו שם שמים, תוכן רם ונישא מעל לכל הגדרים הנורמטיביים של המציאות. לדעת בני חת לא יהיה נכון לכופף אדם בעל שיעור קומה כאברהם למערכת החוקים המקובלת. אדם כזה ראוי שהכל יהיו כפופים מפניו:

"כי נשיאותך עלינו מאת אלהים הוא…

ולכן אנו ונימוסינו משועבדים לך"[10].

"במבחר קברנו קבֹר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבֹר מתך" – בני חת מעוניינים לתת לאברהם את מקומות הקבורה המובחרים והמכובדים ביותר – "במקום שקוברים שרי הארץ"[11]. על אף שאברהם ביקש מקום קבורה עבור מת אחד: "ואקברה מתי מלפני" בני חת מביעים את נכונותם לתת לו מקום קבורה גדול ולדורות: "קבֹר את מֵתֶך – מתים הרבה"[12].

הם למעשה מביעים את רצונם שקבורת שרה לא תישאר בגדר מעשה קבורה פרטי וארעי אלא תהיה האחזות נצחית מלאת תוכן הראוי לכבוד ולהערצה.

הכפילות בביטוי "קבֹר את מתך" מבטאת את חפצם ההולך וגואה של בני חת שכבר תתגשם מגמתו והם ישמחו להיות שותפים עִמו ולהעניק לו את קברם שלהם –בין שחפרוהו בזיעת אפם ובין שרכשו אותו במיטב כספם – "איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבֹר מתך".

כה מרשימה ומרוממת היתה פגישת אברהם עם 'עם הארץ' עד כי:

"ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ לבני חת" – דבריהם היוצאים מן הלב של בני חת מילאו את לבו של אברהם שמחה עצומה. לא רק שנפתח הפתח לרכישת מערת המכפלה אלא בקרב האנושות נולדה הערצה כנה ואמיתית להופעת שם ד' בעולם ונכונות להיות שותפים לה.

"וישתחו לעם הארץ לבני חת – אין השתחויה אלא הודאה"[13].

אברהם מודה לבני חת מתוך שהוא מעריך ומוקיר את רצונם הטוב ונדיבותם האמיתית.

שאלנו מדוע לא היה די לומר 'וישתחו לעם הארץ'. התוספת "לבני חת" איננה מקרית. "בני חת" נזכרים בפרק שוב ושוב – עשר פעמים.

"אמר ר' אלעזר:

כמה דיות [קסתות של דיו] משתפכות [מתבזבזות במשך הדורות בכתיבת ספרי תורה]

כמה קולמוסין [קני כתיבה] משתברין כדי לכתוב 'בני חת' [ללא צורך מיוחד].

עשרה פעמים כתיב 'בני חת' 'בני חת' – עשרה כנגד עשרת הדברות.

ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק

כאילו מקיים עשרת הדברות"[14].

נדיבותם של בני חת היא חלק ממהלך הופעת התורה בעולם. הם השתייכו באופן אמיתי למגמת הקודש של התורה כפי שהיא מופיעה בצורה חיה באברהם אבינו. עם הארץ התרוממו להבין שהשתרשותו של אברהם בארץ היא עניין בעל תוכן ומשמעות אידאלית גדולה מאוד.