נדר יעקב

בראשית כח

כ          וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר:

            אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

            וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ

            וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

כא       וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

            וְהָיָה ד' לִי לֵאלֹהִים.

כב       וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים

            וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

1. לשם מה יעקב אבינו נודר נדר? מה התועלת בכך?
2. היכן מסתיים התנאי ומתחיל הנדר עצמו?
3. התנאים בנדרו של יעקב כבר הובטחו לו בחלום:

א. האם חלילה מפקפק יעקב אבינו בהבטחת ד'?

ב. מה משמעות השינויים בדבריו של יעקב אבינו מהאופן בו נאמרו על ידי הקב"ה?

1. מדוע יעקב אבינו תולה את נדרו בקיום התנאי? האם אהבתו את ד' תלויה חלילה בדבר?
2. "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" – מילים אלו מיותרות לכאורה. ברור שד' ישמור אותו בדרך שהוא הולך, וכי ישמור עליו בדרך שהוא לא הולך בה?!

6.         "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" –

            א. מדוע לא היה די לומר 'והאבן אשר שמתי מצבה'? מה מוסיפה המילה "הזאת"?

ב. אבן היא ממין נקבה, כמו "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"[2]. לפיכך היה צריך לומר 'והאבן… תהיה בית אלהים'.

7.         "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" –

א. מדוע נתינת המעשר תלויה בשיבה לארץ? האין מצוות צדקה ראויה לעמוד בפני עצמה?

            ב. לשם מה הכפילות "עשר אעשרנו"?

"וידר יעקב נדר"

אמנם מהפסוקים שלפנינו ניתן להתרשם שיעקב אבינו נודר נדר כדי להבטיח את שלומו וטובתו בחרן ובשובו ארצה. אולם כדי להבין נכון את משמעותו עלינו להתבונן תחילה בדברי המלאך ליעקב אבינו בחלום, בתום עשרים ושתיים השנים בהן שהה אצל לבן:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם…

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר

עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ"[3].

ומבאר שם רש"י:

"אשר נדרת לי נדר – וצריך אתה לשלמו".

מדברי ד' ליעקב משמע שכל סיבת שיבתו לארץ היא קיום נדרו, ולכאורה אילולא נדר היה יכול להמשיך להישאר בחרן. היתכן? האם כל מהלך שיבת יעקב ארצה הוא רק כדי לשלם את נדרו ותו לא?!

מהמשך דברי רש"י משמע שנדרו של יעקב אבינו כלל וכלל לא היה נדר פרטי:

 "שאמרת יהיה בית אלהים שתקריב שם קרבנות".

'בית אלהים' הוא מקום השראת השכינה שממנו תצא תורה לכל העמים – "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים"[4]. רוממות קודשו של העולם עולו תלויה בבית האלוקים. כך גם אומר הקב"ה ליעקב: "אנכי האל בית אל אשר נדרת לי נדר". כל נדרו של יעקב היה "לו" – לשמו ולכבודו של הקב"ה, ומקפל בתוכו את כל מגמת הופעת שם ד' בעולם עד סוף כל הדורות[5]. על כן שיבתו לארץ היא מאורע בעל חשיבות עולמית מהפכנית.

יוצא אפוא שנדר יעקב אינו נובע חלילה מספקות בנוגע לנאמנות ד' בקיום הבטחותיו. לפיכך יעקב אינו משתמש בנדרו בלשון עתיד. הוא אינו אומר 'אם ישמרני ד'… ויתן לי לחם לאכול… ואשוב בשלום…', אלא בלשון עבר: "ושמרני", "ונתן לי" "ושבתי" "והיה לי". כל יחסו של יעקב אבינו להבטחות האלוקיות הוא כאילו כבר נתקיימו שכן "מאמרו של הקב"ה מעשה"[6].

יתר על כן, ראינו שקשה מאוד לזהות בפסוקים היכן בדיוק עובר 'קו הגבול' בין התנאי לנדר עצמו. למשל האם מילותיו של יעקב: "והיה ד' לי לאלהים" הן חלק מן התנאי או מן הנדר. אבל עצם הקושי מכוון להבנה שלמעשה אין קו כזה וגם כל מה שנראה כתנאי הוא חלק מן הנדר.

אומר אור החיים הקדוש:

"אם יהיה וגו' – אם זה… איננו ספק אלא ודאי"[7].

בנדרו של יעקב אבינו אין שום תנאי! יעקב אבינו לא 'עושה תנאים' עם רבונו של עולם. ובפסוקים שלנו יש לקרוא את המילה "אם" במשמעות "כאשר": כאשר יקיים ד' את הבטחותיו יהיה בית אלהים. בהמשך לימודנו נצטרך לברר מדוע יעקב לא אמר "כאשר" אלא "אם".

יעקב אבינו מברר בנדרו שבכל ההבטחות האלוקיות אליו, לא היתה מגמה פרטית והן כולן התנאי והתשתית ליסוד האומה הישראלית בשלמותה ולכינון בית חייה. אם ד' לא ישמור את יעקב בדרכו ולא ידאג לפרנסתו ולא ישיבו בשלום לא יוכל להתממש החזון האלוקי. כל הטובות והחסדים שהבטיח ד' לעשות עִמי בדרכי, אומר יעקב אבינו, לא נועדו לשם הצלתי הפרטית אלא יאפשרו את הופעת החיים האלוקיים בעולם וּלְעולם – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים".

אומרים חז"ל:

"ונתן לי לחם לאכֹל – זה לחם הפנים

'ובגד ללבֹּש' אלו בגדי כהונה"[8].

וכי ביקש יעקב את לחם הפנים ובגדי כהונה?! בוודאי שלא!

חז"ל התכוונו ללמדנו מה היה התוכן שהסתתר מאחורי בקשת יעקב לחם לאכול ובגד ללבוש: השראת השכינה בישראל ובעולם כולו.

"אם יהיה אלהים עמדי"

בהבטחה ליעקב "הנה אנכי עמך" דיבר ד' בלשון הווה, ואילו יעקב אבינו אמר: "אם יהיה אלהים עמדי" בלשון עתיד.

בכל ההבטחות האחרות דיבר ד' בלשון עתיד: "ושמרתיך", "והשיבותיך" וכו', אבל יעקב הזכירן בלשון עבר: "ושמרני", "ושבתי" וכו', כאילו כבר נתקיימו. מה משמעות השינוי? האם בכל ההבטחות האלוקיות היה יעקב אבינו סמוך ובטוח שיתגשמו מלבד בהבטחה שד' יהיה עִמו?

כדי להבין זאת יש לשים לב לשינוי קטן נוסף. הקב"ה הבטיח ליעקב את כל ההבטחות בשם 'הויה': "אני ד' אלהי אברהם אביך… הנה אנכי עמך וגו'" ואילו יעקב אמר: "אם יהיה אלהים עמדי".

כבר עמדנו על כך ששם 'הויה' מציין את תוכן החיים האלוקי הכללי והאינסופי החורז את ההיסטוריה כולה: היה, הווה ויהיה, ואשר מכוחו נדחפת המציאות אל תיקונה השלם. שֵׁם 'אלהים' לעומת זאת, מציין את הסדר הטבעי והחוקי של המציאות, את כל כוחות החיים וחוקי הטבע שדרכם מתגלה המגמה העליונה הגלומה בשם 'הויה'[9]. כאשר עם ישראל מכריז "ד' הוא האלהים" הוא מברר שכל מציאות החיים הטבעית וכל ההתרחשויות בעולם הן למעשה ביטויים והוצאה לפועל של מגמת החיים האלוקית העליונה.

יוצא אפוא שבדבר ד' ליעקב "אני ד'… הנה אנכי עמך" מונחת ההבטחה שד' ישגיח עליו מכוח המגמה האלוקית הנצחית החיה בו ושוקקת להופיע בעולם. יעקב אבינו הוא המוכשר להוציאה לפועל ואין לו תחליף. על כן כורח המציאות שתחול עליו השגחה מיוחדת שלא יפָּגע ולא ינזק. את התוכן הזה אנו מכירים מנבואת יחזקאל: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ד' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם[10]. מלכות ד' תופיע על ידינו בכל מקרה כי לכך נוצרנו. אם יהיה הדבר בחמה שפוכה ובייסורים גדולים או לא, תלוי הדבר במעשינו.

יעקב אבינו מתפלל לד' שיהיה עִמו לא רק מצד שם 'הויה', דהיינו מצד הרצון האלוקי העליון והמוחלט, מצד התכנית האלוקית של העולם, אלא גם מצד שם 'אלהים', דהיינו מצד הכוחות הטבעיים והבחירות האנושיות, שגם בהם תתגלה שאיפת הקודש לחפוץ ולרצות בהופעת החיים האלוקיים.

אומר השפת אמת:

"וידר יעקב נדר – ומקשין: הלוא כבר הבטיח לו כל זה?

אבל נראה כי עתה בא יעקב אבינו עליו השלום לעורר אלה הדברים בכוחו"[11].

כאשר מדובר בהבטחת ד' מצד שם 'הויה' אין כל ספק ליעקב שהיא תתקיים, אולם שהיא תופיע מצד שם 'אלהים', גם מצד כוח הבחירה שלו, אז "אם יהיה אלהים עמדי" בלשון עתיד. כאן הדברים כבר תלויים ועומדים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[12]. כאן זה כבר תלוי בי, אומר יעקב אבינו.

כותב הרב קוק בסידור עולת ראיה:

"שאף על פי שאנו זקוקים למִדת החסד, שבה העולם יבנה,

אבל חפצים אנחנו שמעשׂינו יהיו הגורמים גם כן למִדת החסד שתופיע עלינו…

כי הטובה השובע והשלוה, הבאה בקשר עם ההכנה לשלמות ולקדושה,

היא היא הטובה השלמה, שראשיתה וגם אחריתה היא לברכה.

ולטובה שלמה כזאת יכסוף כל האדם אשר ישָרה נפשו בו"[13].

האדם מישראל חפץ שהשפע האלוקי שיושפע עליו יהיה ביטוי לשלמותו המוסרית.

מכאן נקבל תשובה לשאלה שנותרה: אם בנדרו של יעקב אין ספקות ומילת התנאי "אם" משמשת במשמעות 'כאשר', מדוע לא נכתב מלכתחילה "כאשר יהיה אלהים עמדי וגו'"?

היוצא מדברנו הוא שהמילה "אם" בפתח הנדר צריכה להיות במשמעות כפולה:

א. 'אם' במשמעות תנאי בנוגע ל"יהיה אלהים עמדי" כי היות האלוקים עמו תלוי בו.

ב. 'כאשר' בנוגע להבטחות האחרות שאינן תלויות בו.

"והיה ד' לי לאלהים"

יעקב אבינו בטוח שמצד שם 'הויה' הקב"ה ישמרנו "בכל אשר ילך" – בכל דרך ובכל כיוון שיבחר כי ישנה מגמה כללית מוחלטת לעולם, שאיננה תלויה בשום גורם אנושי והיא תתגשם בכל מקרה, ומכוחה הקב"ה יעמיד מיעקב אבינו את עם ישראל וישיב אותו אל "האדמה הזאת". אבל בנדרו יעקב אבינו מתפלל על כך שד' ישמור אותו דווקא בדרך הסלולה לו, המיועדת ומיוחדת לו מבלי שיחרוג ממנה – "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך"[14]. נדרו של יעקב אבינו הוא למעשה תפילה על הופעת כל כוחות חייו ונטיות נפשו בהתאמה מוחלטת למגמה האלוקית שבשם 'הויה'.

מתוך כך הוא גם מקדים בתפילתו את הצורך בלחם לאכול ובגד ללבוש לשיבה "בשלום". השיבה בשלום מובנה כדברי רש"י על הפסוק, בשלמות מוסרית:

"בשלום – שלום מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן".

העובדה שהקב"ה יספק את צרכיו המינימליים תסייע בעדו שלא יזדקק לאחרים ולא יכשל חלילה בגזל[15].

יעקב אבינו גם אינו אומר "והשיבני ד'" אלא "ושבתי בשלום" בעצמי, שדווקא מכוח בחירתי אשוב בשלום. יעקב אבינו בטוח שהקב"ה ישיבו לארץ כדי לעשותו לגוי גדול, אולם הוא מבקש שמגמת קודש זו תופיע דווקא בבחירתו שכך יתקדש שמו של הקב"ה עוד יותר.

כך יש להבין גם את הבדלי הניסוח: שבדברי יעקב הארץ מכונה "בית אבי" ובדברי ד' "האדמה הזאת".

יעקב אבינו מבטא את עומק רצונו לשוב לארץ, לא רק מצד התאמתה הסגולית של האדמה הזאת אל הייעוד האלוקי, אלא גם מצד שיופיע בו ובביתו התוכן המוסרי כפי שספג בבית אבא. מכוח היניקה מבית אבא יעקב מעוניין שד' יקרא שמו עליו: "והיה ד' לי לאלהים":

"שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי"[16].

שכל הנמנה על 'בית יעקב' יהיה נקי מכל שמץ של טבע חיים זר ומנוכר לבית אבי.

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבהיהיה בית אלהים" – דווקא האבן הזאת המגלמת בתוכה, כפי שראינו, את אחדות כל כוחות החיים במגמתם האלוקית[17], תהיה התשתית לבית ד'.

שאלנו מדוע "והאבן… יהיה בית אלהים" בלשון זכר.

אילו היה כתוב שהמצבה תהיה 'בית אלהים' היינו מבינים שבהווה היא מצבה ובעתיד תהפוך להיות: 'בית אלהים'. אולם ההתייחסות לאבן בלשון זכר מבטאת שתוכנו העתידי של 'בית אלהים' כבר גלום במצבה. "יהיה" בלשון זכר מלמד שהמצבה ו'בית האלהים' הם עניין אחד ממש.

"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" – התחייבותו של יעקב אבינו לעשר מכל רכושו מבררת את המגמה האידאלית שבכל אשר לו. אין שום חלק בחייו שאינו ביטוי למגמה הכללית של השראת השכינה בעולם – "הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו אין קדוש כד'"[18]. מדרגת החיים שבה הכל אומר כבוד – כבוד ד', גם הקניינים החומריים וכל הרכוש – יכולה להופיע רק בארץ ישראל. רק במקום שבו זורחת בפועל נשמת החיים הכללית – "ארץ אשר ד' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני ד' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[19] – יכולים להתגלות כל חלקי החיים כביטויים של מהות אחת כוללת.

הכפילות בלשון "עשר אעשרנו לך" מורה שפעולת המעשר לא תהיה פעולה חד-פעמית אלא מתמשכת, שתחזור על עצמה שוב ושוב בכל פעם ופעם שד' יתן לו. המעשר היא מנגינת חיים אצל יעקב אבינו המבטאת את הכוונת כל אשר לאדם להופעת המגמה של השראת שכינה במציאות.