מכרה כיום את בכֹרתך לי

כט        וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד

וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

ל          וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב:

הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

לא       וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.

לב       וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?

לג        וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם!

וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

לד       וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים

וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

1. "ויזד יעקב נזיד" – מדוע דווקא מילים אלו משמשות כותרת לפרשת מכירת הבכורה? ניתן היה לפתוח במילים 'ויבוא עשו מן השדה והוא עיף' ואחר כך לומר כבדרך אגב 'וירא את הנזיד שהזיד יעקב ויאמר הלעיטני נא וגו".
2. "ויזד יעקב נזיד" – מדוע בתחילה נוקטת התורה לשון 'נזיד' סתם ורק אחר כך בפסוק ל"ד מציינת שהיה נזיד עדשים? אם יש חשיבות לסוג התבשיל מדוע אינו מצוין כבר בהתחלה?
3. "ויבוא עשו מן השדה והוא עיף" – מדוע לא נאמר 'ויבוא עשו עיף מן השדה'? מדוע עייפותו מתוארת בפני עצמה, ללא זיקה לבואו מן השדה?
4. "הלעיטני נא" – מדוע עשיו אינו מבקש מיעקב: 'תנה לי', 'האכילני נא'?
5. לשם מה הכפילות: "האדֹם האדֹם הזה"?
6. מדוע עשיו אינו אומר: 'הלעיטני נא מן הנזיד הזה', אלא נוקט דווקא את צבעו האדום?
7. מה התחדש במעמד ההוא שעשיו מקבל את שמו "אֱדום"? מדוע לא קיבל שם זה בלידתו, בשעה שהכול ראו שהוא "אדמוני"?
8. "מכרה כיום את בכֹרתך לי", "השבעה לי כיום" – מה פירוש "כיום"?
9. כיצד ניתן לקנות בכורה? והלוא היא מצב טבעי נתון שלא ניתן לשנותו.
10. האם ניצל חלילה יעקב אבינו את עייפותו ואת חוסר האונים של עשיו כדי לסחוט ממנו את הבכורה?
11. מדוע עשיו הולך למות? אמנם שמענו כי היה עייף אבל לא הגיע לסף מוות!
12. עשיו ביקש מיעקב רק נזיד, מדוע אפוא נתן לו גם לחם?
13. "ויקם וילך" – מה מוסיפות מילים אלו? וכי לולא שהיו כתובות היינו חושבים שעשיו לא זז משם?
14. "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכֹרה" – מדוע דווקא בסמוך לפועל "ויבז" התורה כתבה את שמו של עשיו? הרי גם מי שאכל, שתה, קם והלך הוא עשיו.

 

"ויזד יעקב נזיד"

 

לתבשיל שבישל יעקב אבינו יש תוכן בפני עצמו מלבד מה שהוא מגלה ומברר על עשיו.

חז"ל אומרים:

"אותו היום נפטר אברהם אבינו

ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים

לנחם את יצחק אביו"[1].

יעקב בישל את התבשיל בגלל אבלות יצחק על אביו. לצַעַר על המת יש תפקיד מוסרי: הוא בונה בקרב הנשארים תביעה להשלים את חסרונו, להמשיך את קומת חייו ולהוציאה לפועל. מעורבות יעקב באבל על סבו, הבעת הצער על מותו ועיסוקו בנחמה על פטירתו מגלים כיצד הוא קשור למגמת החיים ה'אברהמית'; הוא חש אחריות לה וחפץ להמשיכה ולהשלימה. זו משמעות הבכורה בבית יצחק אבינו: המשכת מגמת חייו האלוקית של אברהם, "ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחֹת האדמה"[2]. "ויזד יעקב נזיד" אינו עניין שולי בפרשת מכירת הבכורה אלא התרחשות החושפת שדווקא יעקב אבינו מתאים וראוי למעמד הבכורה ושהיא טבעית לו.

"והוא עיף"

 

רש"י מבאר כך את סיבת עייפותו של עשיו:

"והוא עיף – ברציחה

כמה דתימא [כמו שנאמר]: 'כי עיפה נפשי להורגים'[3]".

נשאלת השאלה: מדוע לא אמר רש"י שעשיו עייף בגלל עבודתו בשדה, בגלל המאמץ הגופני שהתאמץ באותו יום? למה לומר שהוא רוצח אם הדבר אינו כתוב במפורש?

מסביר המהר"ל:

"ואף על גב דגם מצאנו לשון עיף ברעב, 'כארץ עיפה'[4],

מכל מקום יש לפרש נמי [גם] ברציחה.

דכתיב 'ויבא עשו מן השדה והוא עיף'

דהוי למכתב 'ויבא עשו עיף מן השדה'

שמע מינא… דהך עיף לא תליא בשדה כלל

והוא [העייפות] מילתא באנפיה נפשיה [היא דבר בפני עצמו]"[5].

מתוך פשט הכתוב מתברר שעייפותו של עשיו אינה נובעת ממלאכת השדה ומיגיעתו, אלא היא עצמית – "והוא עיף". עייפותו נגרמת מהיעדר רוח, מהיעדר מטרה אמיתית-ערכית. חייו אינם מתנהלים בהתאם למגמתם הפנימית, ובאין בהם ערך מוסרי נעלה, הוא גם נוטל נשמות!

"אמר רבי יוחנן:

חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום.

בא על נערה מאורסה [גילוי עריות] והרג את הנפש [שפיכות דמים]

וכפר בעיקר [עבודה זרה] וכפר בתחית המתים

ושט [ביזה] את הבכורה"[6].

"כפר בתחיית המתים" – תחיית המתים היא מדרגתה העתידית והשלמה של המציאות. היא מורה שהמציאות קשורה למגמה נצחית שעתידה לגבור על כל התפיסות השטחיות, החלקיות והמוטעות של החיים ולהאירם באור חדש. כפירתו של עשיו בתחיית המתים היא כפירה באמונה שכל החיים וכל ההיסטוריה מוציאים לפועל מגמת חיים אחת שלמה ונצחית.

קיומה של מגמת נצח הדוחפת ללא הרף את העולם להביע את נשמתו, תלויה בקיומו של עם ישראל – "בני בכֹרי ישראל". עַם בכור הוא עַם הנושא בחייו את מגמת הנצח, את נשמת ההוויה כולה. הוא כוח מרכזי במציאות, איבר כללי, המוציא מן הכוח אל הפועל את נשמתה ומכוחו הולכת המציאות ומיתקנת. ביזיון הבכורה אפוא מבטא את הכפירה בקיומו של עם ישראל ובצורך בו.

חז"ל מתארים בדבריהם שעשיו היה עייף לחלוטין, דהיינו חסר זיקה לגמרי לכל מגמה ערכית-מוסרית. ביום ההוא הרג עשיו נפש אדם לראשונה[7] והוציא מן הכוח אל הפועל את תכונת ה'אדמוני' שבו. תכונה זו הלכה והבשילה בו מאז לידתו וכאן התגבשה והופיעה בשלמות. ביום הזה הופיעו חייו המעשיים של עשיו בהתאמה גמורה לתכונתם הפנימית.

לנתינת שֵם יש משמעות כפולה:

א. בירור מהות פנימית.

ב. חשיפת מהות זו – כיצד היא מתגלה בחיים עצמם.

השֵם המברר את מהותו הכללית של עשיו ניתן לו כבר בלידתו – "ויקראו שמו עשו". אולם השֵם המברר כיצד היא מתגלה בפועל ניתן לו כעת. ביום שהופיעה בגלוי תכונתו הפנימית ניתן לו שם נוסף – "על כן קרא שמו אֱדום".

"האדֹם האדֹם הזה"

כאשר עשיו מבקש מיעקב להלעיטו בתבשיל הוא אינו אומר: 'הלעיטני נא מן הנזיד הזה' אלא נוקט דווקא את צבעו. מסביר בעל ה'כלי יקר' את משמעות התופעה:

"ודאי שגִלה דעתו שלא היה מתאוה להם מצד עצמו

כי אם מצד מראיהם האדומה

והורה בזה כי מזג טבעו היה נוטה אל האדומות…

על כן היה אוהב כל דבר המתייחס למזגו והוא כל דבר אדום

על כן קרא שמו אדום, כי אז נודע באמת שטבעו אדומה"[8].

בקשת התבשיל בביטוי הכפול "האדֹם האדֹם" מבטאת את השתוקקות עשיו לצבע האדום המגרה ביותר את החושים ודווקא הוא אהוב מכולם על עשיו. בצבע הזה עשיו מוצא תמריץ לחייו העייפים, נטולי המניע המוסרי וחסרי המשמעות.

כבר ראינו לעיל בדברי הרב קוק זצ"ל ש:

"אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום

אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה"[9].

הצבע האדום מגרה את החושים. אצל עשיו הריגושים החיצוניים במלוא עוצמתם תופסים את מקומה של המוטיבציה לחיים מוסריים. מגמתו היא למצות את חוויית החיים עד תום לא מתוך קישור לערכם האלוקי המוסרי, אלא מתוך רצון בשלמות החיים מצד עצמם. הצבע האדום מסיט את המבט מן התוכן הפנימי והעמוק של החיים – "פורע פרעות בסדרי העין פנימה". לעומת זאת, התורה מחנכת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[10], לא להיגרר אחר המבט החיצוני והשטחי. על כן גם בהלכה, לפי חלק מן הדעות אסור ללבוש בגד אדום[11] כי עם ישראל נזהר מאוד מהאפשרות להיכשל בהבנה שטחית ונמוכה של ערך החיים.

עשיו נמשך לצבע האדום לא רק משום שהוא יוצר מוטיבציה לחיות אלא גם משום שהוא מסמל שפיכות דמים ואכזריות. הוא מקדש את הרצחנות ואת יסודותיה הנפשיים.

"עשו אינו מוציא את חובת מרכז עולמו כי אם על פי ההשפעה החיצונה לבדה.

 כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים

 אם לא שהכבוד המדומה של גבורים שופכי דם

 יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי"[12].

שפיכות דמים הופכת להיות מרכז חייו, היא בעלת ערך עצמי ומקור לכבוד כי היא מבטאת עוצמה וגבורה. יוצא אפוא שביום ההוא התגלתה אצל עשיו לא רק התנהלות חיים פושעת אלא גם השלמה מוחלטת עִמה. עשיו הכיר בעייפותו וראה בתכונת חייו ה'אדמונית' דרך חיים ראויה וכשרה.

"הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה כי עיף אנכי" – כאמור, עייפותו של עשיו אינה נובעת מעבודת השדה אלא היא עייפות עצמית הנובעת מחוסר משמעות אמיתית לחיים. לפיכך מובנם של דברי עשיו "כי עייף אנכי" הוא: כי אין בי מוטיבציה לחיים ערכיים. תיאור העייפות בדבריו היא נימוק לשני דברים:

א. לתאוותו לצבע האדום.

ב. ללהיטותו לאוכל.

חייו נטולי אמת פנימית ולכן הוא מוצא את סיפוקו ברצח ובמילוי צרכי גופו כבהמה.

"אמר ר' זערא:

פער פיו אותו הרשע כגמל

אמר ליה [ליעקב]:

אנא פתח פמי תהי משתדר ואזל

[אני פותח פי ואתה שפוך התבשיל לתוכו]"[13].

עשיו אינו אוכל באופן מכובד אלא רוצה שיאביסוהו כגמל. הוא אינו מעוניין במאמץ להכניס קמעא קמעא את האוכל לפיו וללעוס אותו, אלא תאב לרוקן את תכולת הקדירה היישר לגרונו. מקור בהמיותו היא עצלות, חוסר נכונות לעמול ולהתאמץ.

"מכרה כיום את בכֹרתך לי"

 

מדוע יעקב רוצה את הבכורה?

בכורה אינה מעמד חיצוני בלבד. בבן הבכור טמונים כוחות מיוחדים שהם תמצית תוכנה ומגמתה של המשפחה כולה. בכורה היא בראש ובראשונה תכונת נפש כללית אחדותית. נפש הבכור כוללת בתמצית את כל בני המשפחה ובו משתקפת מהותם האחדותית. על כן יש לבן הבכור מעמד מרכזי במשפחה, ובאופיו מוטבעת אחריות לכל הנפשות המרכיבות אותה.

למעמד הבכורה בבית יצחק יש ערך מוסף. בית זה הוא לב לִבו של העולם ולכן בכור המשפחה הוא בכור האנושות כולה. "בני בכֹרי ישראל"[14] – בכורת ישראל נובעת מכך שהם נושאים בקרבם את מגמתה הכללית של המציאות ולכן הם גם אחראים להופעתה בכל המרחב האנושי – "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה"[15]. הבכורה באה לידי ביטוי בנטיות נפש אחדותיות, בטהרה מוסרית ובהתנהגות אצילית. אשר על כן ביום שהרג עשיו נפש אדם, התברר עד כמה בכורתו חיצונית לו ואיננה משקפת כלל את תוכנה הפנימי. ביום שעשיו מימש את 'אדמוניותו' בניגוד למגמת הקודש של המציאות, התברר שאינו מתאים לבכורה בבית יצחק, שכל עניינה להופיע את האחדות האלוקית בעולם. זהו אפוא הרגע המתאים ביותר לברר שיעקב הוא הבכור האמיתי ולא עשיו, ולפעול שאמת זו תופיע בפועל.

קניין הבכורה אינו מעשה חיצוני אלא מעשה החושף את האמת שהתבררה באותו יום. לפיכך יעקב אבינו מדגיש "מִכרה כיום את בכֹרתך לי", "השבעה לי כיום" – על פי מה שהתברר היום. רשעותו של עשיו אשר יצאה אל הפועל באותו יום היוותה את הבסיס הממשי לקניין הבכורה מפני שביררה מעל לכל ספק שיעקב הוא הבכור האמיתי.

"מן הדין היה יעקב בכור"[16].

במקום אחר הזכרנו את דברי חז"ל שיעקב אבינו נוצר מטיפה ראשונה והוא הבכור המקורי[17]. על כן בקניית הבכורה הוא קונה רק את שֵם הבכור ולא את הבכורה עצמה. הוא קונה את מעמד הבכורה מתוך אחריותו למגמתה הכללית של המציאות ולהופעת שם שמים בה. הקניין אינו חיצוני כמו העברת חפץ מרשות האחד למשנהו אלא סידור המציאות על פי גדריה האלוקיים האמיתיים.

* * *

כיצד נעשה קניין הבכורה בפועל?

התורה לא כתבה 'ויעקב נתן לעשו לחם ועדשים וימכור לו את בכורתו' אלא להפך: קודם "וימכור את בכורתו" ורק אחר כך: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים". משמע מכאן שעשיו לא מכר את הבכורה תמורת המאכלים. הוא מכר את הבכורה בדעה צלולה ולא ברגע של חולשה שבו רצה להשקיט את רעבונו.

אומר הרשב"ם:

"'וימכֹּר את בכֹרתו' – בדמים"[18].

כאן מתועד קניין גמור וממשי, קבוע ובר-קיימא. קניין מברר שהעצם הנקנה שייך לחלוטין לקונה. קניין הבכורה שונה מרכישה רגילה מכיוון שהדבר הנקנה אינו חפץ. אולם גם במקרה זה הקניין מברר את שייכותו של יעקב אבינו לדבר הנקנה, את הקשר הטבעי והנצחי שלו למעמד הבכורה. קניין הבכורה דומה לקידושין שבו אישה נקנית לאיש. הקידושין מוציאים מן הכוח אל הפועל את שייכותם הטבעית, העצמית והתמידית זה לזה[19].

לפיכך יש להבין שיעקב אבינו נתן לחם ונזיד עדשים לעשיו לא בתמורה לבכורה, כי זו כבר נקנתה בכסף. אלא כדברי המלבי"ם:

"'ויעקב נתן לעשו' – שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית"[20].

יעקב קנה את הבכורה ונהייה בכור בפועל. מאז החל לבטא את גודל אחריותו למשפחתו ולעשיו אחיו לפיכך סיפק לו את צרכו והאכילו. בניגוד אליו, בהיות עשיו בכור, מעולם לא עשה מעשה כזה ליעקב אחיו הצעיר, כפי שמתואר במדרש:

"גבה רוח, זה עשו הרשע.

שבכל יום ויום היה אוכל מצידו ומגסות רוחו

ולא היה נותן ממאכלו ליעקב מאומה"[21].

בעקבות יחסו של יעקב אבינו אליו מתחיל עשיו לקבל מושגים אמיתיים מהי בכורה. יעקב אבינו אינו מספק רק את צרכיו הגשמיים ומאכילו אלא חפץ גם לרוממו מבחינה מוסרית.

כך מובא בדברי האלשיך הקדוש:

"הנה עשו אמר הלעיטני כדרך שמלעיטין את הגמל

שישפוך את התבשיל דרך פיו בלא לחם.

אך ראה יעקב שהוא דרך בלענים רעבתנים,

על כן נתן לו לחם ונזיד עדשים,

לרמוז לו כי שאל שלא כהוגן, כהוראת רעבתן

אך יאכל לאט בלחם כדרך אנשים"[22].

"הנה אנכי הֹלך למות"

 

"הנה אנכי הֹלך למות ולמה זה לי בכורה?" – מדוע בז עשיו לבכורה וּויתר עליה בקלות שכזו?

עשיו איננו מעוניין בבכורה כי ממילא הוא הולך למות. התבטאותו מביעה את ייאושו העמוק מן העולם ומן החיים. הוא איננו חפץ בבכורה, במחויבות לאידאלים ולערכי הקודש ובנכונות להוביל את המציאות לאורם, מפני שלשיטתו אין תועלת בהם. בסופו של דבר, משפט אחד לכולם, לצדיקים ולרשעים.

"הנה אנכי הלך למות – אני מקריב ואטרח בעבודתו של אלהים

ואני מת כשאר בני אדם שאינן מקריבין

אם כן למה אני טורח בעבודתי?!

לכך קִבל על עצמו למכור בכורתו ליעקב"[23].

עשיו אינו מאמין בערכה העצמי של עבודת הקודש. היות שכל תפיסתו את החיים היא תועלתנית-מיידית הוא תוהה: מה 'יוצא' לי מן הבכורה? מה אני מרוויח מכל ה'עסק'? גם אלו העובדים את ד' וגם אלו שאינם – סופם זהה אומר עשיו. אחרי הכול כולם מתים, אם כן לשם מה להתאמץ?!

בכורה היא מהות חיים שערכה אינה נובע כלל מן התועלת שבה אלא מן האמת המוחלטת הטמונה בה. כאשר הציר המרכזי של החיים הוא הגוף וסיפוק צרכיו והנאותיו אז החיים מלאים בתחושה של הפסד, כיליון וייאוש עמוק. אכן הגוף – סופו להתכלות ולכן עשיו תמיד פוחד ודואג מיום המוות. עשיו חש שכל שנותר לו לעשות בעולם האבוד הזה הוא לנצל את החיים עד תום: "אכֹל ושתו כי מחר נמות"[24]. ייאושו נובע כמובן מן הכפירה ביסוד הנצח הקיים בעולם.

"הנה אנכי הלך למות – ריש לקיש אמר:

התחיל מחרף ומגדף [ביטוי לשנאתו הפנימית לאמונה ולייאושו ממנה].

למה לי אין כתיב כאן אלא:

'למה זה לי', מלמד שכפר ב'זה אלי'[25]"[26].

שורשה של הבעיטה בבכורה היא כפירה באלוקים חיים, בקיומה של נשמה אלוקית החיה ופועלת במציאות. אומר עשיו:

"לא מתן שכר ולא תחית המתים"[27].

אין נצח ואין השגחה פרטית, המציאות הארצית מנותקת מן האלוקות ועל כן האלוקות אינה מסוגלת להשפיע עליה ולרוממה. אדרבה, טוען עשיו, מגמת הקודש צוררת את החיים.

אומר רש"י:

"אמר עשו [ליעקב]:

מה טיבה של עבודה זו [עבודת הבכורות]?

אמר לו [יעקב]: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה

[זו עבודה שבה אחריות גדולה הדורשת כובד ראש, זהירות ונאמנות מוחלטת]

כאותה ששנינו: אלו הן שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש[28].

אמר [עשיו]: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?!"[29].

עשיו משוכנע שהבכורה, עבודת ד', רק תזרז את יום מותו. הוא אינו מאמין ביכולתו של האדם לשלוט ביצריו ושבכוחו של הקודש לרומם את חייו ולהחיותו. לעומת זאת, בעם ישראל:

"כל מה שהתשובה מתעמקת יותר,

הולכת יראת המוות ומתמעטת עד שפוסקת לגמרי"[30].

ככל שאנו מתאמצים לשוב אל עצמיותנו, אל הערך האלוקי של חיינו ולבנות אותם בנאמנות מוחלטת לערכם העליון, מתרוממים חיינו להביע את היסוד האלוקי והנצחי שלהם, עד שנדחק כליל מקומה של אימת המוות מלִבנו. כאשר ודאותה של המציאות הרוחנית הולכת ומעמיקה בקרבנו וההכרה שדווקא היסוד הנשמתי קובע ומכריע את המציאות מבשילה בנו, הרי שחיינו הולכים ומתמלאים שמחה וביטחון.

מה עתיד למות?

הגוף לבדו מתכלה (אך עתיד לקום לתחייה בתחיית המתים) והעיקר נשאר. הנשמה עוד תלך ותתעלה בשובה לבית חייה העליון, וכאן בעולם הזה עמלו המוסרי של האדם ימשיך לתת פֵרותיו ולהשפיע טוב על המציאות בסתר ובגלוי. על כן "הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים"[31].

ככל שמשתחררים מן התפיסות הפרטיות מתעלה קומת החיים ומעמיקה ההבנה שאנו משתייכים לזרם החיים האלוקי, הכללי של המציאות, שחי וקיים לעד.

"והאישיות היחידה הולכת ומתגדלת

נכנסת בתוכן הכללי של האומה כולה בכניסה ממשית

ונבלעת שם במציאות הכללית של העולם כולו

ועם הכלליות העליונה מוצאת את אושרה בזיו האלהי

וגודל חוסנו, אורו ותענוגו, עשיר החיים המנביעים ישות ניצחת"[32].

"ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים" – מדוע רק בעת שיעקב מאכיל את עשיו התורה מציינת את סוג התבשיל?

ראינו שיעקב נותן לחם לעשיו כדי לרוממו, להשיבו אל מעמדו הראוי לו. אולם יעקב מכוון למגמה רוממה עוד יותר בהגשת נזיד העדשים לעשיו. עדשים נאכלות בזמן אבל[33]. כאמור על פי חז"ל, באותו יום נפטר אברהם אבינו ויעקב בישל עדשים כדי לנחם את אביו[34]. יש לשאול: איזו נחמה טמונה בנזיד עדשים?

צורתה העגולה של העדשה מבטאת את המעגל שנסגר במותו של האדם. העדשים מרמזות על הפן החיובי והשלם שבמוות. במותו השלים האדם את ייעודו, סיים את חלקו בהופעת המגמה הכללית של העולם. הנשמה שפעלה במציאות איננה נעלמת והולכת לאיבוד אלא שבה למקורה, לצור מחצבתה, אל מתחת לכיסא הכבוד ושם הולכת ומתעלה ללא הרף.

התורה רומזת שהגשת האוכל לעשיו אינה פעולת האכלה מעשית בלבד. בזמן האכילה יעקב מנסה לעדן את עשיו לרוממו להסתכלות שונה על החיים מזו של "הנה אנכי הֹלך למות". צורת העדשים מאירה את חיי האדם באור חדש ומציירת אותם כמעגל שלם שבמרכזו מטרה עליונה ונצחית.

שאלנו: מדוע הדגישה התורה "ויבז עשו את הבכֹרה"? הרי גם "ויֹאכל, וישת, ויקם, וילך" הם פעלים האמורים על עשיו! התורה רצתה להפריד בין "ויֹאכל, וישת, ויקם, וילך" לבין "ויִבז". ארבע הפעולות הראשונות שעשה היו מכוח השפעתו המרוממת של יעקב עליו. בזכות יעקב אבינו לא הולעט עשיו כבהמה כפי שביקש, אלא התעדן, אכל ושתה כראוי לאדם הנושא בקרבו צלם אלוקים. גם הפעולות "ויקם וילך" מורות על התעלות – לעשיו היתה קימה מן המפגש עם יעקב. הוא נפרד ממנו מתוך התרוממות ממדרגתו השפלה שבה היה נתון בטרם נפגשו. עשיו זכה לחוות בעצמו את השפעתה החיובית והמעדנת של בכורת יעקב, ואף לראות את גודל אהבתו אליו ואחריותו לו. אף על פי כן עשיו בז לבכורה, סירב להודות במעלתה והתנכר להשפעתה החיובית.

יש חשיבות רבה לעובדה שהתורה מספרת שעשיו ביזה את הבכורה גם לאחר שהשקיט את רעבונו. ללמדנו שמכירת הבכורה לא נבעה מלחץ חיצוני כלשהו.

אומר המלבי"ם:

"וסיפר [הכתוב] שעשו לא התחרט על מעשהו כלל

שגם אחר שאכל ביזה את הבכורה

ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב…

שאם כן היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומילא רעבונו ותאוותו

רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחהּ יעקב ממנו"[35].

בהכרה מלאה ובלב שלם מכר עשיו את הבכורה ליעקב. על כן עשיו אינו יכול לטעון על יעקב ולהאשימו בהתנהגות לא הוגנת כלפיו.

עדותה של התורה: "ויבז עשיו את הבכורה" מוכיחה עד כמה קניין הבכורה היה מוצדק. יעקב קלט את שעת הכושר שבה התברר מתוך המציאות שהבכור מלידה אינו ראוי לבכורה אלא דווקא הבכור מיצירה. יעקב ניצל את ההזדמנות שבה התגלתה התאמה גמורה בין המציאות לתוכנה הפנימי וקנה את הבכורה.