מדוע גידל אחשורוש את המן?

נא ללמוד תחילה את המאמר על בגתן ותרש

אסתר פרק ג

 א          אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי

וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

1. "אחר הדברים האלה" – אילו היה כתוב רק 'והמלך אחשורוש גִדל את המן' כבר היינו יודעים שהיה זה לאחר הדברים שקדמו. מה אם כן מוסיפות מילים אלו?
2. מי זה המן? מניין הגיח לתוך העלילה?
3. מדוע אחשורוש מצא לנכון לגדלו?

4.         לשם מה התיאור המשולש של העלאת המן לגדולה: "גִדַל", "וינשאהו", "וישם את כסאו מעל כל השרים"?

5.         "מעל כל השרים אשר אִתו" – מה מוסיפות המילים "אשר אתו"?

"וישם את כסאו מעל כל השרים"

המילים "אחר הדברים האלה" מציינות את ראשיתו של פרק היסטורי חדש[1]. מהו החידוש? ראשית נסכם את שארע עד עתה: האימפריה ה'אחשורושית' קמה והתבססה על יסודות ריקים ונבובים של נהנתנות. בסיבובי הסיבות הגיעו מרדכי ואסתר ללב לִבה של המלכות ושם התברר שבכוח טהרתם המוסרית העליונה לרומם את בית המלך ואף לנצח את טומאת ה'עמלקיות' כפי שהתנוצצה בבגתן ותרש.

אומרים חז"ל:

"אחר הדברים האלה – …

מי שהראנו במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן [תלייתם על העץ]

הוא יראה לנו במפלתו של המן"[2].

במפלתם של בגתן ותרש גלומה מפלת המן. הניצחון של שנאת ישראל שהתגלתה בם על ידי מרדכי ואסתר הכשיר את הקרקע לניצחון של שנאת ישראל שהיתה עתידה להתפרץ באחשורוש והמן. בפרק החדש סוג ההתמודדות אינו משתנה. מה כן משתנה?

השנאה הופכת להיות גלויה ומקיפה – "להשמיד להרֹג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". נצחונה לא יהיה רק על ידי צדקותם הפרטית של מרדכי ואסתר אלא על ידי צדקותה וטהרתה של כנסת ישראל כולה. המן – הכוח המנגד לישראל עולה לגדולה בקנה מידה מפלצתי כדי לברר את רום מעלתם האלוקית הכללית והנצחית של ישראל.

המן מגיע לשיא רוממותו כדי שמכאן ואילך תתברר אפסיותו המוחלטת על אף שלמותו החיצונית המרשימה, ושלמותם המוחלטת של ישראל על אף 'אפסיותם' – היותם נתונים במצב של גלות, עם מפוזר ומפורד, "עצמות יבשות". זהו תוכנו של הפרק ההיסטורי החדש.

העובדה שאחשורוש שם את כסאו של המן מעל לכל השרים "אשר אתו" מלמדת שהמן אינו אישיות חדשה בארמון אלא חלק ממערכת השרים "אשר אתו" משכבר הימים: "והקרֹב אליו: כרשנא שתא אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן שבעת שרי פרס ומדי רֹאי פני המלך היֹשבים ראשונה במלכות"[3]. לכן דורשים חז"ל שממוכן הוא המן[4]. גם קווי האופי הדומים של ממוכן והמן מאששים את זיהויים כאישיות אחת.

מדוע היו להמן שני שמות?

ממוכן הוא כינויו ותוארו, ואילו המן הוא שמו, ביטוי מהותו העצמית[5].

מה משמעות הכינוי ממוכן?

מצאנו לכך הסבר בדברי רבי אליעזר אשכנזי:

"היה נקרא ממוכן מפני שהיה ממוכן להליץ

בעד כללות העמים והמדינות ומבקש זכותן של רבים"[6].

השם ממוכן מבטא את גודל נכונותו של המן להראות שחפצו הוא כללי – חפץ בטובת הציבור והאנושות כולה. כאשר ממוכן המליץ בחום להעניש קשות את ושתי הוא נימק זאת כטובתה של הממלכה כולה, כמי שרוצה בטובת כולם: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן". בהתנהגות ושתי ישנה לדבריו סכנה להתפרקות התא המשפחתי בכל רחבי הממלכה ופגיעה אנושה באושרה. התואר של המן "ממוכן" מפגיש אותנו עם ה'טלית' שלו שהיא לכאורה 'כולה תכלת': דאגה כנה לשלום המלכות בכללותה.

להמן לא היתה כלל וכלל חשיבה נקודתית. כל מעשיו ושיקוליו נבעו מן המחשבה על צביון העולם בכללותו, מראייה כללית מה תהיה מגמת החיים השולטת בעולם. אולם כל נטייתו הכללית היתה רקובה מן היסוד. מדוע?

המן רצה לראות את העולם כולו יצירה אחדותית אינסופית עקורה מנשמתה, שכל האנושות עושה אגודה אחת לשם סיפוק מאווי הפרט, ללא מחוייבויות מוסריות מגבילות[7].

על כן אומרים חז"ל:

"ולמה נקרא שמו ממוכן? שהיה ממוכן [מזומן] לפורענות"[8].

השאיפה של המן להפוך את העולם לאגואיזם קולקטיבי הוא למעשה כפירה במגמתו האחדותית האמיתית של העולם, האומרת שכל הפרטים בו נועדו להביע את שם ד', ולכן הוא מזומן לפורענות.

לעומת השם ממוכן המבטא את הצד הגלוי שבו: מסירות נפשו על קביעת צביון העולם בכללותו, הרי שהשם 'המן' מפגיש מבטא את מהותו, את עולמו הפנימי הנבוב והריק מתוכן.

כאשר הוריד ד' לבני ישראל מן במדבר נאמר: "ויאמרו איש אל אחיו מַן הוא. כי לא ידעו מה הוא"[9]. השם "מַן" מבטא חוסר הבנה, אי-ידיעת משמעות הדבר. לפיכך, 'הַמן' בה"א הידיעה פירושו: הַאִי-מובן, הַחוסר משמעות. מהותו של המן היא ריקון העולם מתוכנו ומשמעותו. המן הוא אפוא הניגוד הגמור של שם "הויה" המבטא את תוכן החיים האלוקי הממלא את העולם וחורז את המציאות על כל זמניה: היה הווה ויהיה – "כבודו מלא עולם". מפרק ג הולך ומתברר עד כמה 'ממוכן' "הַמֵליץ בעד כללות העמים והמדינות ומבקש זכותן של רבים" הוא 'המן', ושאיפתו הכללית היא שקרית ועקורה מן השורש, מלאת רשע שאין בה שום שמץ של רצון טוב אמיתי.

מדוע מצא אחשורוש לנכון לגדל את המן?

שתי סיבות עיקריות לדבר:

האחת: בתחילה ראינו שאחשורוש הפנה עורף להמן על העצה הרעה שנתן לו להרוג את ושתי[10]. אולם, ברבות הימים לאחר שנבחרה אסתר למלכה ואחשורוש למד להכיר שאין טובה ממנה, שינה את דעתו ביחס לממוכן. אחשורוש הבין עד כמה המן היה גאון בעצתו, בעל ראיה כללית הצופה למרחוק. על כן היה שווה לו להשקיע באדם כמו המן שבכישרונותיו האינסופיים עוד יביא טובות גדולות ורבות לממלכתו, כדברי האלשיך הקדוש:

"ויאמר [אחשורוש] בלבו:

הנה המן היה קטן משבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות,

והנה עצת הגדולים ממנו לא היתה להמית את ושתי כי אם עצת ממוכן לבדו,

ואחרי ראותי כי עצתו עשתה פירות וחיתה נפשי בגללו,

על ידי מי שמלכה בעצתו תחת ושתי,

על כן טוב הדבר אשים כסאו על כלם, ויהיה גדול על שבעתם"[11].

הסיבה השנייה היא שלאחר נסיון ההתנקשות של בגתן ותרש במלך, הוא הגיע למסקנה שחפצם להורגו נבע מחוסר סיפוק ממנו. אחשורוש חשב שאולי אינו מטיב מספיק עם נתיניו, ולא מבטא די יחס אוהב כלפיהם[12]. לפיכך החליט למנות למשנה למלך את המן העמלקי שאינו מזרע הפרסים, "האגגי" – מצאצאי אגג, כדי לבטא את מגמתו המלכותית הרחבה, שאין בה חפץ שררה והשלטת התרבות הפרסית על הממלכה, אלא מגמה פלורליסטית טהורה, המאפשרת שלום ושוויון לתרבויות כולן. כאשר שר גדול שאינו מזרע המלוכה מתמנה לנהל את המדינה לטובת כולם, והכל אוהבים אותו ומשתחווים לו, כולל הפרסים בעצמם, זהו ביטוי חזק לכך שאין המלך מחפש כבוד לעצמו, אלא טובת העמים היא בראש מעייניו. מה עוד שהמן בוודאי היה גם מוכשר מאוד לבנות את העולם בשלמות תבניתו החומרית ולהביא שלום כלכלי ובטחוני לכל מדינות הממלכה.

המגמה ה'המנית' תָאמה לגמרי את זו של אחשורוש 'לעשות כרצון איש ואיש', ולהראות עד כמה העולם הזה הוא טוב בפני עצמו, ועל כן נכון לשקוע בו ולספק את כל הנאות החושים ללא הגבלה כלל.

לא ביום אחד העלה אחשורוש את המן לגדולה. אלא "מדרגה אחר מדרגה"[13]:

בתחילה "גִדַל המלך אחשורוש את המן" – "בממון"[14]. העניק לו מתנות כספיות לרוב. לאחר מכן העניק לו סמכויות שלטוניות – "וינשאהו":

"הוא ענין הרוממות והממשלה

להנהיג מדינות ומלכֻיות ויִשָמעו אליו כֻלם"[15].

ולבסוף "וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" –

"כי עד עתה כסאו [היה] למטה מכולם

… עתה שם כסאו למעלה מכֻלם"[16].

הגבהת הכסא אינה רק הגבהת מקום מושבו הפיסי של המן בארמון, אלא ביטוי להגבהת מעמדו מכל שאר השרים ש"שמהו לראש כֻלם"[17]. ההדרגתיות בגידול המן מלמדת על הזהירות הרבה בה ביצע אחשורוש את צעדיו. הוא הכתיב מהלכים שיהיו ברי עיכול מבלי שיעוררו התנגדות ויהיו לרצון העמים וההנהגה כאחד.