למה זה צחקה שרה?

ב"ה

"למה זה צחקה שרה"

בראשית יז:

טו         וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם:

            שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.

טז         וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם

מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

יז          וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו  וַ יִּ צְ חָ ק  וַ יֹּ א מֶ ר  בְּ לִ בּ וֹ :

            הַ לְּ בֶ ן  מֵ אָ ה  שָׁ נָ ה  יִ וָּ לֵ ד

וְ אִ ם  שָׂ רָ ה  הֲ בַ ת  תִּ שְׁ עִ י ם שָׁ נָ ה  תֵּ לֵ ד ?

יח         וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.

יט         וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

            אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן  וְ קָ רָ א תָ  אֶ ת  שְׁ מ וֹ  יִ צְ חָ ק

            וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

בראשית יח:

יא         וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים

חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

יב         וַ תִּ צְ חַ ק  שָׂ רָ ה  בְּ קִ רְ בָּ הּ  לֵ א מֹ ר :

אַ חֲ רֵ י  בְ לֹ תִ י  הָ יְ תָ ה  לִּ י  עֶ דְ נָ ה  וַ א דֹ נִ י  זָ קֵ ן .

יג        וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָהָם:

לָ מָּ ה  זֶּ ה  צָ חֲ קָ ה  שָׂ רָ ה  לֵ א מֹ ר  

הַ אַ ף  אֻ מְ נָ ם  אֵ לֵ ד  וַ אֲ נִ י  זָ קַ נְ תִּ י ?

יד       הֲ יִ פָּ לֵ א  מֵ ד'  דָּ בָ ר ?

לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

טו         וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה

וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי צָחָקְתְּ!

1.         אף על פי שגם אברהם וגם שרה צחקו עת קיבלו את הבשורה על לידת יצחק, רק שרה נתבעת על צחוקה. מדוע?

2.         האם יצחק נקרא על שם צחוקו של אברהם או גם צחוקה של שרה קשור לשמו?

3.         "חדל להיות לשרה אֹרח כנשים" – רחל אמנו אומרת לאביה: "לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי"[1]. מדוע אם כן אצל שרה לא נאמר 'חדל להיות לשרה אורח נשים'. מה מוסיפה כ"ף הדמיון?

4.         שרה אומרת: "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה ואדֹני זקן". היא מייחסת את הזִקנה לאברהם. מדוע אם כן כשהקב"ה 'מצטט' את שרה הוא אומר "ואני זקנתי", כאילו שרה יחסה את הזִקנה לעצמה?

5.         "ותכחש שרה" – היתכן ששרה אמנו שהיתה "תמימה במעשיה"[2] מכחשת?

6.         "כי יראה" – ממה בדיוק יראה שרה?

7.         "ויאמר: לא כי צחקת!" –מה החשיבות בקביעה האלוקית ששרה אכן צחקה?

"ויצחק"

כאשר שמע אברהם את הבשורה על הולדת יצחק נאמר: "ויפֹּל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו: הלבן מאה שנה יוָלד? ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד?". לכאורה משמע שאברהם מטיל ספק בהתגשמות הבשורה האלוקית ושואל: כיצד יתכן שייוולד בן לזקן כמוני, ולשרה שגם היא כבר הגיעה לגיל תשעים?

אולם לא כן. אומר רש"י:

"ויפֹּל אברהם על פניו ויצחק – זה תרגם אונקלוס לשון שמחה

 ושל שרה לשון מחוך.

 למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה.

 וזה שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם"^[3].

אצל הקב"ה אין חלילה איפָה ואיפה – "הצור תמים פעלו"^[4]. אם הקב"ה הקפיד על צחוקה של שרה ולא על צחוקו של אברהם, ברור כשמש שלא היתה שום סיבה לדקדק עם אברהם.

כיצד אפוא נבין את שאלת אברהם בקרבו: "הלבן מאה שנה וגו'"?

רש"י ממשיך להסביר:

"יש תמיהות שהן קיימות כמו, 'הנגלה נגליתי?'^[5], 'הרואה אתה?'^[6] אף זו קיימת.

 וכך אמר בלבו:

 הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי?!"^[7].

יש שאלות רטוריות – אמירות המופיעות בצורת שאלה, במטרה להמחיש את האבסורד שבעניין. לדוגמה: הקב"ה אומר לעֵלי: "הנגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים… ובחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי?". בוודאי שהקב"ה נגלה לשבט לוי ובחר בו לשרת בקודש. מה השאלה?! אלא שהתנהגותם החוטאת של בני עלי במשכן מציבה סימן שאלה נוקב על היותם נבחרי ד' לשרת בקודש.

אף שאלת אברהם אבינו היא מן הסוג הזה. אברהם מאמין בוודאות שייוולד לו בן משרה כדבר ד', אבל הבשורה כה גדולה ומופלאה, שהיא מולידה אצלו סימן שאלה על היותו ראוי לה. שאלתו הרטורית של אברהם נובעת מעומק הענווה שבו והכרת תודה כלפי רוב החסד האלוקי שנעשה עִמו. הוא עומד נרגש ומשתאה מול החסד העליון והעל-טבעי שהקב"ה הולך לעשות עִמו, ומרגיש שאין הוא ראוי שבעבורו ישנה הקב"ה סדרי בראשית. על כן הוא אומר לד': "לו ישמעאל יחיה לפניך" – אולי יהיה אפשר להסתפק שמישמעאל יוולד זרע קודש והוא יחיה לפני ד' ויעבדהו וממנו תופיע האומה הישראלית מבלי להזדקק לניסים גדולים?^[8]

"אחרי בלֹתי היתה לי עדנה"

"ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אֹרח כנשים" – על אף שאברהם ושרה כבר זקנים וחדל להיות לשרה אורח נשים, בתוספת כ"ף הדמיון רומזת התורה כי בשעה זו כבר "פירסה נידה". הכיצד?

אומר האלשיך הקדוש:

"אך מה שחדל להיות לשרה הוא אורח כנשים

כלומר, אורח טבעי כנשים [כדרך כל הנשים]

אך אורח… שהוא דרך נס אחר תשעים שנה לא חדל ממנה

כי חזרה לנערותה ופירסה נידה אחר זקנתה הפך הנשים"[9].

בשורת הלידה כבר החלה להתרחש בגופה של שרה באופן ממשי ולִבה התמלא שמחה והתרגשות גדולה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלֹתי היתה לי עדנה", בלשון עבר: הנה אחרי שזקנתי חזרתי לנערותי!

אומר ר' אלימלך מליז'נסק:

"וזהו פירוש הפסוקים 'ותצחק שרה בקרבה'

פירוש שאינו לשון שחוק והיתול ח"ו רק [אלא] לשון שמחה

כמו שפירש"י[10] גבי אברהם 'ויפֹּל על פניו ויצחק'

שהיה שמח שנעשה לו נס כזה לבן מאה שנה יולד.

וכמו כן הפירוש כאן שהיתה משמחת עצמה על נס הגדול כזה שנעשה לה"[11].

פירוש זה עומד לכאורה בסתירה לפירוש רש"י, אולם בהמשך יתברר שהוא מבאר בצורה מדויקת מאיזו בחינה צחוקה נחשב לגלוג. מתוך חוויתה את הנס שהתחולל בה, התעוררה אצל שרה שאלה על אברהם: אבל "ואדֹני זקן" – אצלו לא התרחש נס כזה, הוא לא חזר להיות צעיר…

מובא במפרשי רש"י:

"מצִדי אין לי תמיה אם אלד

כי 'אחרי בלֹתי היתה לי עדנה' וראיתי שינוי

רק 'ואדֹני זקן' ממילא מצדו יש לי תמיהא"[12].

אברהם אבינו היה מסוגל לשמוח שמחה שלמה מדבר ד' עצמו כאילו כבר נעשה הנס על אף שטרם התגשם. תוכן הצחוק היה אמונה וודאית בניצחון גמור של התכנית האלוקית את מערכות הטבע. צחוק האמונה של אברהם נתן ליצחק את שמו – הטביע ביצחק את מהותו הצוחקת; יצחק אבינו מחובר ומקושר תמיד אל האידאל האלוקי המתרקם בתוך המציאות ללא הרף אף על פי שהוא סמוי מן העין. הוא נקרא 'יצחק' בלשון עתיד "מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק נצב כהווה"[13] ממש, ולכן הוא מסוגל לצחוק בכל מצב.

צחוקה של שרה אף על פי שהיה צחוק של שמחה על גודל הנס, לא היה צחוק שלם מכיוון שהיתה מסוגלת לשמוח רק כאשר הנס התרחש בפועל. זו הקפידא האלוקית עִמה: "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי?" – לכאורה, על "ואני זקנתי" היא איננה תמהה אלא על "ואדֹני זקן"?!… אלא שהתביעה משרה היא לא רק ביחס ל"ואדֹני זקן" אלא גם ביחס לאמונה ביכולתה שלה ללדת. שמחתה בנס שנעשה עִמה חסרה: מדוע היא שמחה וצוחקת רק כשהנס מתרחש בגופה ולא מעצם הבשורה האלוקית? לכן, על אף שהיא צוחקת מִשמחה, צחוקה נחשב צחוק של לגלוג. צחוק כזה הוא גילוי של חוסר אמונה.

משרה אמנו ישנה תביעה אלוקית לצחוק מרומם עוד יותר, צחוק שאינו תלוי בהתגשמות הבשורה אלא שנובע מאמונה שדבר ד' הוא הקובע את גדרי המציאות עוד טרם הופעתו.

"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה" – יראתה של שרה איננה 'יראה תתאה [נמוכה]' אלא יראת שמים אמיתית, רצון להתעלות ולהשתייך באופן מוחלט לרצון האלוקי, לטהרה האלוקית הנתבעת ממנה. האמירה "למה זה צחקה שרה?" גורמת לה יראה מפני שהיא מבינה שיש תביעה כלפיה להתרומם למדרגה עליונה יותר שהיא עדיין לא נמצאת בה. מתוך יראת שמים היא ניגשת לומר "לא צחקתי". על פי החשבון שלה היא לא הבינה מה הבעיה בהתנהגותה. "ותכחש שרה" – אין זה כחש במובן קטנוני. אנו עוסקים בשרה אמנו עם כל רום מעלתה וקדושתה. יש מקום לשים לב שהמילה 'שרה' בפסוק מיותרת. גם אילו היה כתוב רק 'ותכחש לאמר לא צחקתי' היה מובן שמדובר בשרה. בתוספת שמה רומזת התורה שיש ללמוד את עניין הכחש ביחס למדרגתה. שרה לא הכחישה את צחוקה אלא את הטענה שהיה כאן צחוק של חוסר אמונה. היא באמת ובתמים לא זיהתה חוסר אמונה בצחוקה. להפך, היא מיצתה את מדרגת האמונה שלה כאישה, דהיינו הכרה בגודל החיים האלוקיים כפי שהם מופיעים בתוך המציאות. האישה היא "אם כל חי", בנטייתה הטבעית היא מאוד מקושרת לאמת האלוקית דווקא זו החיה במציאות ומתגלה בה. אולם קישורה לאמת שבתוך החיים בהכרח יוצר אצלה מגבלה ביכולת לנסוק אל מה שמעבר להם, אל מרחבי הדעת האלוקיים האינסופיים.

"ויאמר: לא כי צחקת!" –

דעי לך שרה, אומר לה הקב"ה, מעל האמת האלוקית שמופיעה בתוך החיים עצמם ישנה אמת עליונה ומוחלטת הקודמת לכל הופעות הקדושה שבתוך החיים והיא מנביעה את כולן. על כן ראוי לשמוח בה לכשלעצמה עוד לפני כל הגילויים והביטויים הממשיים שלה. כל הופעות הקדושה שבתוך החיים הן אך אפס קצה של עצת ד' העליונה הרחבה מני ים.

הדיבור האלוקי עם שרה הטביע בה את מדרגת הצחוק האידאלית[14], צחוק של שִמחה מעצם שמיעת דבר ד'.

אומרים חז"ל:

"ר' יהודה בר' סימון אמר:

מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת

ואף היא על ידי עילה.

רבי אבא בר כהנא בשם ר' איידי אמר:

כמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עִמה – ויאמר: לא כי צחקת!"[15].

מדוע הקב"ה כביכול 'מוכרח' לדבר עם שרה?

שרה אמנו היא האמא הראשונה ובה מופיעה בתמצית מדרגת האישה בישראל שבכל הדורות. מדרגת תיקונו של הצחוק הנשי המוגבל מוכרחת להיחקק בה כדי שתוכל להופיע בתיקונה בעתיד.

מסביר ה'שפת אמת' ששרה אכן הגיעה לתיקון שלם של צחוקה בזמן לידת יצחק עת אמרה: "צחוק עשה לי אלהים":

"וגם אחר כך אמרה שרה בעצמה – 'צחוק עשה לי אלהים'.

הרי שתיקנה כל הצחוק להופכו לזכות"[16].

בצחוקה השני בָּזה שרה לכל המבט המעריך את המציאות רק על פי התוכן האידאלי המופיע בה בגלוי, ושמה ללעג את כל ההבנות החלקיות והמוגבלות של המציאות.

אילולא צחוקה של שרה לא היינו מבינים את מעלת צחוקו של אברהם. היינו חושבים "ויצחק" – צחק מתוך שמחה על הבשורה ותו לא. אולם דווקא צחוקה המוגבל של שרה בירר את עומק צחוקו האידאלי, עד כמה היה מחובר אל האמת שמעבר למציאות הממשית, ולאיזו רמת צחוק ושמחה יש לשאוף.

מסביר ה'שפת אמת' שאילו יצחק אבינו היה נקרא רק על שם צחוקו של אברהם, מדרגת חייו של יצחק לא היתה יכולה לצאת לפועל. היא היתה נשארת חתומה מבלי יכולת השקה למציאות והשפעה עליה. אולם צחוקה של שרה הטביע ביצחק את אפשרות התגלות צחוקו ומדרגתו במציאות.

"שהרי באמת הוצרך הצחוק [של שרה]

שעל שם זה [גם כן] נקרא יצחק…

היה בחינת התשובה קודם לידת יצחק

שלא אפשרי היה קיום במידת הפחד של יצחק,

ולכן הקדים הקב"ה בחינת התשובה [בצחוקה של שרה]"[17].