לך לך מארצך

א         וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם:

            לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

ב         וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

ג          וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

ד          וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ד'

וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט

וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

ה         וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ

            וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן

            וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

1.         בפסוקים אלו נגלה הקב"ה לאברהם בפעם הראשונה, מצווה אותו ללכת לארץ אשר יראה לו, ומבשר לו כי עתיד לצאת ממנו גוי גדול שיביא ברכה לאנושות כולה.

מדוע נבחר דווקא אברהם להיות אבי האומה הישראלית? מה מיוחד בו משאר הצדיקים שקדמו לו, כמו הבל, חנוך ונח? מדוע אין התורה מנמקת את סיבת בחירתו של אברהם, כשם שנימקה למשל את סיבת הצלת נח ומשפחתו מפני המבול – "ונח מצא חן בעיני ד'"[1], "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח"[2]?

כך בלשון המהר"ל:

"תימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק

ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך לך מארצך וממולדתך' וגו',

כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך

לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם.

וכמו שתמצא בנח 'ונח מצא חן בעיני ד"

ואחר כך כתיב 'אלה תולדות נח נח איש צדיק'

הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדִבר ד' יתברך עמו"[3].

2.         "לך לך" – מדוע לא די היה לומר 'לֵך'?

3.         "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – מדוע לא נאמר רק 'לך לך אל הארץ אשר אראך'? ברור מאליו שמי שהולך לארץ אחרת, יוצא מארצו, ממולדתו ומבית אביו.

זאת ועוד, כשאדם יוצא לארץ אחרת הוא יוצא תחילה מבית אביו, אחר כך מעיר מולדתו ורק לבסוף מארצו. מדוע אם כן מופיעים הדברים בסדר הפוך – "מארצך וממולדתך ומבית אביך"?

4.         מדוע הקב"ה לא ציווה את אברהם: 'צא מארצך וממולדתך ומבית אביך ולך אל הארץ אשר אראך'? מדוע הפועל 'לצאת' נעדר מן הציווי?

מבחינה לשונית טבעי יותר שמילת היחס 'מ' מתקשרת לפועל 'לצאת' ומילת היחס 'אל' לפועל 'ללכת': צא מ… ולך אל…

שנית, ידוע שכאשר יש עניין מיוחד ביציאה, התורה נוהגת להזכירה בנוסף להליכה. לדוגמה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"[4]. גם ליציאת אברהם מחרן יש חשיבות רבה.

מובא במדרש:

"אמר לו הקב"ה [לאברהם]:

 אתה מדקדק במצוותי ואתה יושב עם עכו"ם?!

 צא מביניהן!"[5].

לעזיבת אברהם את הסביבה המנוכרת לאמונתו ולאורח חייו המיוחד, יש ערך בפני עצמו. יתר על כן, כאשר אברהם אבינו מקיים בפועל את מצוות ד', התורה מזכירה הן את היציאה והן את ההליכה: "ויצאו ללכת ארצה כנען". מדוע אפוא נעדרת פעולת היציאה מן הציווי עצמו? מהו פשר הפער שבין הציווי למימושו?

5.         "ואעשך לגוי גדול" – מדוע נוקטת התורה את הביטוי "ואעשך" דווקא, ולא 'ואשימך לגוי גדול' או 'ואתנך לגוי גדול', כמובא בחז"ל?

"'ואעשך' – אין כתיב ואשימך, אלא 'ואעשך'"[6].

כל פעם שהביטוי 'לעשות אדם' מוזכר בתנ"ך מובנו לברוא אדם, ליצור אותו[7]. לדוגמה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[8] וכן אומר איוב לד' "ידיך עצבוני ויעשוני"[9].

יוצא אפוא שהביטוי "ואעשך" אינו מתאים לכאורה, שכן אברהם כבר עשוי, כבר נוצר. אילו כוונת התורה היתה לומר שמאברהם ייצור ד' גוי גדול, היה עליה לכתוב 'ואעש ממך גוי גדול' ולא "ואעשך" שפירושו אעשה אותך.

6.         "אל הארץ אשר אראך" – מדוע אין הקב"ה מגלה לאברהם את יעד הליכתו?

7.         הליכת אברהם לארץ מתוארת בפסוק ה – "ויצאו ללכת ארצה כנען". מדוע אם כן מתוארת הליכתו גם בפסוק ד – "וילך אברם כאשר דִבר אליו ד'" בטרם יצא בפועל?

8.         "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבֹאו ארצה כנען" – לשם מה הכפילות?

"ואעשך לגוי גדול"

לא במקרה נקטה התורה את הביטוי "ואעשך" בקשר לאברהם אבינו, שמשמעו בריאה ויצירה.

אומרים חז"ל:

"אמר לו [הקב"ה לאברהם]:

 אותך אני בורא ברִיָה חדשה"[10].

בצורת כתיבתה התורה מתכוונת לומר שבהופעת אברהם אבינו ישנו חידוש עצום. מדובר באדם שהוא יצירה אלוקית חדשה, שונֶה במתכונתו מזו שידע העולם עד כה.

"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"[11].

אף על פי שכל בני האדם נראים דומים, שייכים לקטגוריה אנושית אחת, למעט שינויים סגנוניים, חיצוניים, אל לטעות! אברהם אבינו שונה במהותו מכל אדם אחר עלי אדמות.

מהו החידוש הגדול באישיותו של אברהם?

אומרים חז"ל:

"שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה"[12].

"מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים"[13].

אמנם עד עתה הכיר העולם צדיקים, אבל הם היו צדיקים פרטיים. הם לא התרוממו להבין שבמוסריותם ובצדקותם הם מוציאים לפועל אמת אחת, מגמה כללית החיה בתוך המציאות ומקיפה את כולה. עבודת ד' שלהם נעשתה מתוך מגמה אישית שנועדה לתקן ולהשלים את האישיות הפרטית. אברהם אבינו היה צדיק כללי. כל עניינו היה לגלות את הטוב האלוקי החורז את המציאות כולה. הקב"ה בראו בתבנית נפשית כללית, כך שכל חפצו וכל תאוותו היו לרומם את האנושות כולה.לתקן את העולם כולו במלכות שדי. לפיכך הוא לא וויתר אף על ה'רחוקים' והתפלל אף על אנשי סדום הרשעים.

אברהם אבינו היה בעל חפץ הטבה כללי משום היותו יצירה אלוקית מוחלטת. כשם שהקב"ה "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[14] כך נברא אברהם עם טבע וכישרון "שהיה מוכן להאיר לעולם מראשו לסופו"[15], דהיינו לגלות את האור הטמון בבריאה כולה. ממילא החסד היה הבסיס של כל אישיותו ומהותו.

על כן מאברהם עתיד להיוולד "גוי גדול". במה תתבטא גדלותו?

מובא בחז"ל:

"ואעשך לגוי גדול – אמר לו [אברהם לקב"ה]:

 ומנח לא העמדת שבעים אומות?

 אמר לו:

 אותה אומה שכתוב בה 'כי מי גוי גדול (אשר לו אלהים קרֹבים אליו)'[16]

 אני מעמיד ממך"[17].

עמים גדולים ישנם לרוב, אף גדולים מעם ישראל. על כן 'גוי גדול' אינו תיאור כמותי – "לא מרֻבכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם"[18] אלא תיאור הגודל הרוחני, כישרון החיים האלוקי, המוסרי.

מה משמעות הדבר שד' קרוב אלינו? במה גדולים אנו וגדולים חיינו?

עם ישראל מטבע יצירתו מסוגל להיות קרוב לדעת אלוקים, להיות קשוב לעצת ד' ולהוציאה אל הפועל בכל דרכי חייו. עצת ד' היא כללית מאוד וטהורה, רחבה מיני ים, עליונה ונשגבה מכל ההגדרות הפרטיות של העולם הזה. על כן רק 'גוי גדול' בנשמתו, המשוחרר בטבעו המוסרי והאידאלי מכל החשבונות הפרטיים של החיים ונטיותיהם האגואיסטיות, יכול להיות קרוב לאלוקים, למגמת החיים האלוקית, הכללית והטהורה.

"בחירה כללית"

המהר"ל מסביר ששתיקת התורה בנוגע לצדקותו של אברהם אבינו היא שתיקה שכולה דיבור – "לך דֻמיה תהִלה"[19].

"עיקר הבחירה שבחר ד' יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית

 רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית…

 שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל ואם נשתנה המקבל ישתנה הדבר.

 ולכך יתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם

 קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו 'לך לך מארצך וממולדתך וגו"

 שאם כך, היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה…בשביל זכותו שהזכיר,

 ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר

 וכל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטל האהבה…

 כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות

 כי השם יתברך בחר בישראל בעצם ולא בשביל מעשיהם הטובים,

 שלא לומר דווקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם,

 ולא כאשר אין עושים רצונו"[20].

בחירה פרטית היא העדפת אדם בזכות מעשיו הטובים ותכונותיו הטובות. אולם אם אלו לא יבואו לידי ביטוי בטלה הבחירה. בחירה כללית לעומת זאת, היא בחירה נצחית, שפירושה יצירה אלוקית שלמה ומוחלטת שאיננה משתנה לעולם ואינה תלויה בכל הגילויים שלה, גם לא בקיום תורה ומצוות.

אם כך הרי שבאמת אין אפשרות לנמק את סיבת בחירתו של אברהם לאבי האומה הישראלית, ולא את סיבת בחירת עם ישראל לעם ד'.

משל למה הדבר דומה?

לבן שישאל את אִמו: 'למה את אוהבת אותי?' אין ספק ששאלה כזו תביך את האם. וכי מה תשיב לו? 'מכיוון שאתה חייכן וסימפטי'? או 'מפני שאתה עוזר לי'?…

מובן שכל תשובותיה של האם יהיו חלקיות. ואם הבן לא יחייך ואולי חלילה יתחצף, האם אז לא תֹאהב האם את בנה?!

כאשר קיים קשר פנימי עצמי, שהבן הוא 'עצם מעצמיה ובשר מבשרה' של האם. אזי לא ניתן להסבירו ואי אפשר לנמק את האהבה. הסיבה היחידה שהאם אוהבת את בנה היא עצם היותו בנה. כן הדבר ביחס שבין הקב"ה לאברהם, ולעם ישראל בכלל. הקשר שלנו עם הקב"ה הוא קשר עצמי ומהותי שאינו תלוי כלל במעשים. על כן קשר זה אמיץ ונצחי, למעלה מכל שכל והיגיון.

במהותנו, באופן שבו נוצרנו, אנו מגלמים את תכונות ה'אבא' – "כי אל חי בקרבכם"[21]. אנו ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים וכך מופיע שמו של הקב"ה בעולמו. אולם אין אנו מסתפקים רק בזאת. כל שאיפת חיינו וערגת נשמתנו היא לבטא את האהבה הזאת ש'מים רבים לא יוכלו לכבותה' בכל מעשינו ופרטי חיינו.

"וילך … כאשר דבר אליו ד'"

אין זה מקרי שבציווי האלוקי לאברהם נאמר רק: "לֵך" ובתיאור מימושו נאמר "ויצאו ללכת".

היציאה מורה על ההתנתקות מן המקום ועזיבת הסביבה הנכרית. מבחינה מעשית אכן אברהם יוצא מחרן, מתנתק מאנשיה ומתרבותם, והולך להקים מסגרת חיים חדשה בארץ-ישראל, מסגרת שיש לה יחוד לאומי-אלוקי שונה בתכלית מזו של האומות. אולם מבחינת המחשבה האלוקית העומדת ביסוד היציאה אין בה שום ממד של התנתקות אלא להפך.

עם ישראל הוא ה'לב' שבאומות[22], חלק אורגני מהמערכת הכלל-עולמית. דווקא מתוך שייכותו אל האנושות כולה ואחריותו כלפיה הוא נדרש לנקוט צעדים של התבדלות. הכיצד?

כאשר הלב חי את תכונתו ותפקידו באופן שלם, ללא טשטוש והפרעות של כוחות מן החוץ, אזי זורמים ממנו חיים בריאים ושלמים לכל הגוף כולו. כדי להאיר את המציאות כולה באור האידאה האלוקית ולהביאה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, נחוץ ציבור בעל מדינה פוליטית, מסגרת חברתית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, אשר האידאה האלוקית היא נר לרגליו ומופיעה בחייו בהארה שלמה ומוחלטת[23].

לא התנתקות מאומות העולם היא המטרה העומדת ביסוד המחשבה האלוקית, על כן בדבר ד' לאברהם "לך לך" נעדר הציווי 'צא!'. היציאה אינה אלא אמצעי להתחברות הנכונה.

"מארצך וממולדתך ומבית אביך" אילו כוונת התורה היתה לתאר רק את המסלול הגיאוגרפי של הליכת אברהם היתה כותבת 'מבית אביך וממולדתך ומארצך' שכך הוא סדר ההליכה המעשי. אולם הסדר הפוך משום שהוא מתאר את התהליך הרוחני העמוק של ההתרחקות מחרן – השתחררות מחשבתית, נפשית ומנטלית מסגנון החיים הנכרי ומכל השפעותיו. זו מתחילה מן הסגנון התרבותי הכללי של ארצך המכה גלים גם במולדתך ואף בבית אביך[24].

בין ציווי ד' לאברהם "לך לך" לבין יציאתו בפועל בפסוק ה נאמר בפסוק ד: "וילך אברם כאשר דבר אליו ד'". אבל:

א. מן ההמשך ברור שאברהם אכן נענה לצו ד', ולכן מילים אלו נראות מיותרות.

ב. כיצד מתוארת הליכת אברהם טרם יציאתו?

גם כאן מילים אלו לא באו לתאר את ההליכה הפיסית, אלא את הזיקה הנפשית המוחלטת של אברהם אבינו לעצת ד' העמוקה הטמונה במצוותו. הוא מכוּון לגמרי בדעתו אל מגמת ההליכה.

זאת ועוד, על אף שבפתיחת הפרק נאמר דווקא "ויאמר ד' אל אברם" לא נאמר "וילך אברם כאשר אמר אליו ד'", אלא דווקא "כאשר דבר אליו ד'". מדוע?

היינו יכולים לחשוב שאברהם אבינו הלך לארץ בגלל ההבטחות המרשימות שקיבל מד' שיברכו ויגדלו וכן הלאה, ומי לא יאות לילך אחר רוב טובה?!

אולם הדיוק בכתוב מלמד שאברהם אבינו לא יצא לדרכו מצד איזושהי טובת הנאה. הוא לא הלך אחר ד' מצד האמירה שהיא לשון רכה ונעימה, אלא מצד הדיבור – מצד הציווי האלוקי בעצמו.

כך מובא בפירוש 'אור החיים' הקדוש:

"והוא יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דבור יגיד על דבר קשה

והאמירה היא רכה. וכאן הזכיר בתחלת הפרשה 'ויאמר ד",

לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם ובמעשה אברהם אמר 'כאשר דבר'

 פרוש שעשה הדבר לצד גזרת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו ממנו"[25].

"לך לך"

אומר רש"י:

"'לך לך' – להנאתך ולטובתך".

"לךָ" – פירושו למענך. במבט ראשון פירוש רש"י סותר את שנאמר לעיל. וכי אברהם אבינו עוסק במימוש טובות והנאות פרטיות?! הרי המגמה היא: "ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחֹת האדמה"?

כאן אנו נוכחים לדעת עד כמה דברי הרמב"ם[26] הם אבן יסוד בגישה לסיפורי האבות. טובה והנאה אחת יש לאברהם אבינו והיא: "המצאת אומה שתדע את ד' ותעבדהו"[27]. אם עניין זה מתקדם ויוצא אל הפועל, הרי זו ההנאה הגדולה ביותר של אברהם, ואין קץ לאושרו. בל נשכח לרגע מהי תאוותם של הצדיקים: "מה היא תאוותן? – הקדוש ברוך הוא!"[28]. כל דבר בעולם שמקדם את הופעת שמו של הקב"ה, גורם לצדיקים האמיתיים את האושר הגדול ביותר. כשרש"י פירש "להנאתך ולטובתך" הוא לא חש כל בעיה, כיוון שהוא בעצמו חדור היה בהכרה המרוממת של ערך חיי האבות ומדרגת חייהם הנעלה.

את הציווי "לך לך" ניתן להבין באופן נוסף, 'לֵך' לאן? 'לךָ' – לעצמך!

כך מבואר בפירוש האלשיך הקדוש:

"אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך.

 וזהו 'לך לך'… כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה.

 הנה כי אין עצמותך בחוץ לארץ כעצמותך בארץ"[29].

הקב"ה מבהיר לאברהם שהיציאה מחרן וההליכה לארץ היא הליכה אל מה שהוא באמת, אל מימוש עצמיותו. היציאה מחרן היא השחרור מכל מה שזר לו ומנוכר לטבע נשמתו, ואילו ההליכה לארץ-ישראל היא המפגש עם תוכן חייו העצמי, עם נשמתו בהארתה השלמה.

המקום היחיד עלי אדמות שבו יוכל אברהם להגיע למימושו העצמי הוא "הארץ אשר אראך".

אומר הרב קוק:

"יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתוקף החיים והמפעל,

 אי אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל"[30].

רק בארץ-ישראל "הקשורה בקשר חיים עם האומה"[31] תגיע האומה להתקשרות עם מקור חייה ולמימוש טבעה העליון.

"אל הארץ אשר אראך"

ראינו כי הקב"ה לא גילה לאברהם את יעד הליכתו, אולם מצד שני, כאשר אברהם יצא לדרכו כתוב: "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען". כלומר, אברהם ושרה הגיעו למקום שאליו התכוונו ללכת מרגע יציאתם. כיצד אפוא ידעו ללכת לארץ-ישראל, אף על פי שהקב"ה לא גילה להם זאת?

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מסביר שמכוח דבקותו המיוחדת של אברהם אבינו בריבונו של עולם היה יודע את כוונת ד' מבלי שתֵאמר לו במפורש:

"באופן קטנוני ונורמלי, כשאדם מקבל מִשמעת ופקודה,

 חייבת להיות פקודה ברורה: לך מפה למקום פלוני.

 אבל כאן אנו פוגשים נשמה בעלת שייכות ודבקות מיוחדת לרבונו של עולם,

 כך שמתוך הפעולות, הפסיעות והצעדים שלה היא מגיעה 'אל הארץ אשר אראך'.

 מתוך פסיעותיך תתגלה כבר ההנחיה האלהית"[32].

חושי הקודש של אברהם מכוונים אותו לארץ-ישראל.

רש"י בעקבות חז"ל מבאר שהסיבה לכך שהקב"ה לא גילה לאברהם את הארץ היא:

"כדי לחבבה בעיניו".

ויש לשאול: כדי שדבר מסוים יתחבב עלינו חייבים להכירו, לדעת עליו נתונים מסוימים שיגרמו לנו לחוש כלפיו שייכות וחיבה. כיצד נחבב דבר שאיננו יודעים עליו כלום?…

כיצד אם כן אמורה ארץ-ישראל להתחבב בעיני אברהם אם הקב"ה מסתיר אותה ממנו, ואינו מגלה לו דבר אודותיה?

אמנם נכון שמעצם הציווי האלוקי ללכת אל הארץ, היא כבר יכולה להתחבב עליו, מכיוון שזו הארץ שד' רוצה שילך אליה. אולם אור החיים הקדוש[33] מסביר שבעצם אמירתו של הקב"ה לאברהם "אל הארץ אשר אראך" כבר גילה לו דבר יסודי ביותר בנוגע לארץ.

"אל הארץ אשר אראך – פרוש ראויה לך ואתה ראוי לה,

 ושעור התיבה הוא אַראה אותך לה ואַראה אותה לך,

 כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה".

מה מובן המילה "אראךּ"?

שני מובנים לה:

1. אני אראה לך אותה.

2. אני אראה אותך לה.

המובן הראשון פשוט להבנה, אולם מה פירוש שהקב"ה יַראה לארץ את אברהם?

יסוד עמוק טמון כאן. כשאברהם יגיע לארץ היא 'תִראה' אותו – תחוש ותזהה אותו.

ארץ-ישראל אינה רק מקום גאוגרפי, זו ארץ החיים שקשורה עם האומה הישראלית בקשר חיים. זו ארץ ש'נושמת' את בניה ו'מרגישה' את העם היושב עליה. הדבר מזכיר את הברכה הטמונה בקללות שבפרשת 'בחוקותי': "והשִמֹתי אני את הארץ ושממו עליה אֹיבֵיכם היֹשבים בה"[34]. אמנם חורבן הארץ הוא דבר נורא, אך מידה טובה לישראל מקופלת בו בכל זאת[35]. האויבים לא ימצאו בה נחת רוח והיא לא תיתן את פירותיה בעין יפה לעם זר, אלא כאמא המניבה חלב רק בלידתה את בנה.

יוצא אפוא שבעצם העובדה שהקב"ה אמר לאברהם שיַראה אותו לארץ, אברהם כבר קלט את איכותה: ארץ אלוקית שיש לה יחס כלפי בניה. בכוחה של ידיעה זו לחבב את הארץ בעיניו.

ויש לשאול עוד, מדוע חשוב כל כך לקב"ה לחבב את הארץ בעיני אברהם. מה יוסיפו רגשות חיבה אלו על קיום מצוות ד' מצד הציווי האלוקי לבדו?

נתאר לעצמנו בעל ואישה שאין ביניהם רגשות חיבה, הרי זה דבר נורא. כל הקשר ביניהם הוא שיתופי חיצוני. רגשות החיבה מבטאים את עומק הקשר שבין האיש לאשתו ואת שייכותם הפנימית, הנשמתית זה לזה. כך גם בנוגע לרגשות החיבה של אברהם אבינו כלפי ארץ-ישראל. הם מגלים את קשר החיים שלו לארץ. ארץ-ישראל אינה רק מקום פיסי בעבורו, ואין הוא מגיע אליה מפני שאין לו ארץ אחרת, אלא זו הארץ שהוא קשור עִמה בקשרי נשמה.

ר' יהודה הלוי בספרו ה'כוזרי' אומר, שהגאולה תבוא כאשר ישתוקקו ישראל לארץ הקודש, "כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף"[36] – שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"[37].

מניין לריה"ל הביטחון שכך יהיה? מי ערב לכך שבני ישראל אמנם יכספו לה תכלית הכוסף?

רגשות החיבה לארץ-ישראל שהתעוררו אצל אברהם אבינו בדרכו אליה, הטביעו עמוק בשורשיה של האומה את הגעגוע הפנימי ואת קשר החיים העצמי לארץ-ישראל. רגשות קודש אלו המוטבעים בגרעין האומה עוד יתפתחו בקרבה בעוז ובגבורה, והכיסופים לארץ ילוו אותה בכל הדורות עד שנכסוף אליה תכלית הכוסף.