לידת משה

שמות פרק ב

א         וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.

ב         וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים.

ג          וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת

וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד

וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

ד          וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.

1.         כמבואר בתורה הוריו של משה רבנו הם עמרם ויוכבד[1]. מדוע אם כן לא הזכירם הכתוב כאן בשמותיהם? מה משמעות האנונימיות בפסוק?

2.         מדוע התורה מתארת את נישואי עמרם ויוכבד רק לפני לידת משה? הם הרי נישאו קודם וכבר הספיקו להוליד את אהרון ומרים[2].

3.         מה החשיבות בהדגשת מוצאם הלוי של עמרם ויוכבד?

4.         "וילך איש… ויקח" – מדוע לא היה די לומר 'ויקח איש מבית לוי את בת לוי'? מה מוסיף תיאור ההליכה?

5.         "ותהר האשה ותלד בן ותרא אֹתו כי טוב הוא" –

א. לשם מה נאמר "האשה"?

ב. מדוע לא נאמר רק 'ותרא כי טוב הוא'? מה מוסיפה המילה "אֹתו"?

6.         "ותרא אֹתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" –

א. לשם מה יש לציין שהחביאה אותו כי טוב הוא? וכי אם לא היה טוב היתה מוותרת עליו?

ב. לשם מה חשוב לציין את משך הזמן שהצפינה אותו?

ג. מדוע נאמר "שלשה ירחים" ולא חודשים?

ד. בפסוק הבא נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו", מדוע בפסוקנו לא נאמר גם כן 'ותצפְּנוֹ שלשה ירחים' אלא דווקא "ותצפנהוּ"[3]?

7.         "ותקח לו תבת גֹמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד" –

א. לשם מה התיאור המפורט של התיבה; ממה היתה עשויה וכיצד? מדוע לא די היה לומר 'ותשם את הילד בתיבה'?

ב. "ותקח לו תבת גֹמא" – מדוע לא די היה לומר רק 'ותקח תבת גֹמא ותשם בה את הילד'? לשם מה התוספת "לו"?

9.         "ותשם בה את הילד ותשם בסוף" – לשם מה הכפילות בפועל "ותשם"? לכאורה די היה לומר 'ותשם בה את הילד בסוף'?

10.       "ותתצב אחֹתו" –

א. מדוע נאמר "ותתצב" ולא 'ותתיצב'? אומר רבנו אבן עזרא שהמילה "ותתצב" היא "מִלה זרה"[4], צורת פועל מוזרה שהיא שילוב של בניין קל: 'ותֵצב', עם בניין התפעל 'ותתיַצֵב'[5].

ב. מדוע לא נאמר 'ותעמוד אחותו מרחוק' אלא דווקא "ותתצב" מלשון יציבות?

ג. מדוע אחות משה אינה מוזכרת כאן בשמה?

11.       "מרחֹק" – מדוע חשוב כל כך לדעת אם מרים עמדה בקרבת מקום או במרחק?

"וילך איש מבית לוי"

המהר"ל מבאר את איכותו של שבט לוי שדווקא ממנו צומחת דמותו של משה רבנו.

"והדבר הוא ידוע במה שאמרו רז"ל (שמות רבה ה)

כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים… וכל זה מפני קדושת השבט הזה…

ומי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר… וכל זמן שהיו כלל ישראל בשיעבוד

לא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל…

ולפיכך יצא משבט לוי משה רבנו עליו השלום אשר הוא הצורה השלמה…

עד אשר לא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבנו עליו השלום"[6].

שבט לוי הוא 'לב' האומה המבטא את מגמתה וכישרונה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[7]. בו הופיעה בריכוזיות מעלת הקדושה האלוקית אשר על ישראל שאיננה ניתנת לשעבוד כלל. הלווים נשאו בתוכם את מדרגת הקדושה העליונה שאין לשום אומה ולשון יכולת נגיעה בה. מוצאו הלוי של משה רבנו הִקנה לו מעלה גדולה של חירות נשמתית, הבאה לידי ביטוי בכישרונו להיפגש עם דבר ד', עם המגמות האלוקיות האידאיות והאינסופיות באספקלריה מאירה – מתוך הבנה בהירה איך הן חורזות את כל חייה של האומה ושל המציאות בכללה.

מכאן נבין מדוע לא נקט הכתוב את שמותיהם של הוריו.

מסביר המהר"ל:

"שזה מורה על מעלת משה שהוא נבדל במעלתו מכל אדם על פני האדמה…

ואם היה עמרם ויוכבד סִבּה למשה במה שהם בני אדם פרטיים

אז היה גם כן משה… אדם פרטי… כי הפרטי זה הוא חלק הכל

[אדם פרטי הוא רק חלק מהכלל]"[8].

התיאור האנונימי של עמרם ויוכבד מלמד שמדרגת משה הנולד מהם אינה מדרגת חיים פרטית-חלקית. משה אינו עוד איש חשוב בעם ישראל; "משה שקול כנגד כל ישראל"[9] – נשמת משה רבנו כוללת את נשמותיהם של כל ישראל[10]. כל כוחות החיים הקיימים באומה מופיעים באישיותו בריכוז ובתמצית, בטהרתם ובתיקונם. אישיותו היא כללית ונעלה מאוד שלא על פי אמות מידה אנושיות רגילות.

מוסיף המהר"ל:

"ומפני שמשה רבנו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית

 ולא היה צריך רק להביאו לעולם, והכנתו כבר היה

 ואם לא היה [איש מבית] לוי ויוכבד היה בא על ידי אחר"[11].

אי-ציון שמותיהם של הוריו מעיד על המהלך האלוקי המוחלט שבלידתו, מהלך שאינו תלוי בשום גורם אנושי בחירי. הופעת משה רבנו בעולם היא הסדר האלוקי הפנימי של המציאות. אין אפשרות לסדר היסטורי אחר מלבד הסדר שבו מופיע משה רבנו. בלעדיו אין שום משמעות לעולם ולחיים. על כן כמו שמשה נולד מעמרם ויוכבד כך יכול היה להיוולד מכל זוג הורים אחר.

על גבי הדברים האלו ניתן להבין מדוע רק בלידת משה מציינת התורה את נישואי עמרם ויוכבד על אף שנישאו קודם. התורה רומזת שדווקא משה רבנו הוא הפרי המרכזי של נישואיהם. כביכול נישאו רק כדי ללדת אותו. אהרון ומרים הם הכוחות המכשירים את המציאות להופעתו ומוציאים לפועל את מדרגתו[12], אבל משה הוא התכלית.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – תיאור ההליכה של עמרם מלמד שלא היתה זו חתונה רגילה. היתה הליכה מיוחדת לקראתה, היה בה מעשה יוצא דופן. במקום אחר אומרת התורה שיוכבד היתה דודתו של עמרם[13]:

לוי

 

גרשון           קהת           מררי           יוכבד

 

                                                     עמרם

נישואי איש לדודתו אינם מקובלים ויש בהם איסור תורה[14]. מה עוד שיוכבד היתה מבוגרת מעמרם בשנים רבות. אולם עמרם מתוך מעלת הקודש הכללית של שבט לוי, יודע ברוח קודשו שיש ערך אלוקי יחודי להינשא דווקא ליוכבד ושדווקא ממנה ודרכה תצמח ישועה לישראל ולעולם כולו. הפועל "וילך" מציין אפוא שהנישואין לא נבעו ממניעים רגילים של הקמת משפחה, אלא מתוך מגמה אידאלית עליונה מאוד הצופה את עתיד האומה.

אומר הנצי"ב מוולוז'ין:

"באשר היה האיש מבית לוי ולקח את בת לוי

ומובן שהיתה זקנה ממנו הרבה, ואין דרך איש לישא זקנה ממנו.

ורק משום שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות

וראו סודות נעלמות מעיני הדור על כן לקחה.

משום הכי כתיב 'וילך' שהיה הדבר לפלא ויצא מגדר דרך ארץ"[15].

הפסוק "וילך איש וגו'" צריך שילָמד גם מתוך ההקשר הענייני של הגזירה על השלכת הבנים ליאור, שהרי הוא מופיע מיד לאחריה. הגזירה בוודאי החלישה מאוד את בני ישראל וגרמה לרבים רפיון רוח וכישלון ברך.

אומרים חז"ל:

"כשהכבידו מצרים עבודה קשה על ישראל

והיו מטביעין אותן ביאֹר, אמרו: אנו נושאים נשים ומולידין בנים,

ומצרים מטביעין אותן ביאֹר – למה אנו מיַגעים את עצמנו לחִנם?"[16].

אל מול התופעה שרבים מישראל נמנעו מלהינשא וללדת ילדים נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – התנהגות עמרם היתה צעד חריג שיש בו תשובת משקל לגזירת פרעה ולחולשה שהתגלתה בישראל. אומרים חז"ל שעמרם גירש את אשתו על מנת להינשא לה מחדש, קבל עם ועדה, במטרה לטעת אומץ וביטחון בד' בלב העם שאין פחד ומורא מגזירת פרעה, כמובא במכילתא:

"עמד עמרם ועשה דבר גדול בישראל והסכימה דעתו לדעת המקום,

גירש את אשתו כשהיא מעוברת שלשה חדשים,

בסוף שלשה חדשים חזר ועשה בה קדושין

שנאמר 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'

והיו מלאכי השרת מקלסין לפניה כחתנים וככלות"[17].

אמנם על דרך הפשט אין הכרח לפרש דווקא שעמרם גרש את יוכבד בפועל, וניתן להבין שחרף הגזירה הנוראה של פרעה קיבלו החלטה אמיצה להמשיך להביא ילדים לעולם. מסירות נפשם של עמרם ויוכבד רוממה את קשר הנישואים לקומה חדשה עד שמעלה עליהם הכתוב כאילו נישאו מחדש.

"כי טוב הוא"

"ותהר האשה ותלד בן ותרא אֹתו כי טוב הוא" – כשם שהכינוי "איש" במקרא מציין חשיבות[18] כך ניתן להבין גם את הכינוי "האשה" בנוגע ליוכבד. ראינו בפרשת המיילדות העבריות את חשיבותה של יוכבד במעלתה הרוחנית והמוסרית – ביראתה הרוממה את האלוקים, בדבקותה באידאלים האלוקיים, בחפצה הטהור להעמיד את הגוף הלאומי השלם שיופיע את שם ד' בעולם. אולם כאן מתברר פן נוסף בחשיבותה:

בפסוק ב לא נאמר רק 'ותרא כי טוב הוא' אלא "ותרא אֹתו כי טוב הוא" – אותו כפי שהוא באמת, במהותו העצמית, במעלתו האוביקטיבית לגמרי. מתוך מבטה העליון היא ראתה שהוא "טוב".

מהו הטוב שראתה בעיני רוחה?

התורה אינה מפרטת אותו ולא בכדי. הטוב המתגלה במשה אינו ניתן להגדירו. מבעד לאישיותו משתקף טוב אלוקי נשמתי מוחלט ואינסופי הקודם לכל גילוייו המעשיים; טוב ד' אשר הוא נשמת העולם וכל תוכנו – "עולם חסד יבנה"[19]. לזה נתכוונו חז"ל באומרם:

"ותרא אֹתו כי טוב הוא – … בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור,

כתיב הכא [כאן] 'ותרא אותו כי טוב הוא'

וכתיב התם [שם] 'וירא אלהים את האור כי טוב'[20]"[21].

כשנולד משה רבנו נולד אורו של עולם[22], הופיעה נשמת הכל – מגמתו הכללית, האידאלית והשלמה של העולם. ובמילותיו של האברבנאל:

"שכאשר נולד [משה] נתמלא כל הבית אורה,

וכאלו הודיע האלהים בזה שהוא יהיה אורו של עולם בנבואה,

ונבואתו ותורתו תזרחנה על כל פני תבל.

ושעל זה נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא",

שראתה בעיניה, מפאת האור המוחש ההוא,

שהיה הילד טוב העולם ותכליתו המשובח"[23].

"ותצפנהו שלשה ירחים"

מדוע יוכבד הצפינה את משה רבנו שלושה חודשים דווקא? כדי להבין זאת יש לברר תחילה מדוע כתבה התורה "שלשה ירחים" ולא 'חודשים'.

מסביר הרב שמשון רפאל הירש:

"יֶרח איננו הביטוי הרגיל לציון החודש.

'חודש' מתייחס לאותה תופעה – הנתפשת בחושים ונראית לעין כל –

של אור הלבנה הנעלם ושב ונגלה"[24].

'חודש' מציין את ההתחדשות הגלויה של הלבנה, 'יֶרח' לעומת זאת, מציין את השפעותיה הנסתרות. למשל, השפעתה על זמני הבשלת הפרי והתפתחותו: "ממגד גרש ירחים"[25]. לפיכך, השימוש של התורה במילה "ירחים" מרמז שהצפנת משה שלושה חודשים דווקא – לא יום אחד פחות ולא יום אחד יותר – איננה קשורה רק לסיבות הגלויות של המציאות אלא למגמות האלוקיות העמוקות והנסתרות, שעמרם ויוכבד ברום מעלתם וקדושתם חיו אותן.

אומר החזקוני:

"אמרו רבותינו ז"ל: בשבעה באדר נולד משה

והצפינתו כ"ג ימים באדר וניסן ואייר

ו ש ש ה  ב ס י ו ן  נשלמו השלושה ירחים[26]

ואז נתנתו בסוף על שפת היאור

והיום שהיה עתיד לקבל בו את התורה הגין עליו"[27].

סדר חייו של משה רבנו אינו סדר טבעי רגיל. מו' בסיון אי-אפשר עוד להצפינו, כורח המציאות הוא שיתגלה. מדרגתו היא כללית, אוניברסלית, והוא אינו יכול להישאר עוד בביתו הפרטי. העולם כבר בָּשל לראשית המפגש עִמו, עם אורו וטובו. משה רבנו כבר מסוגל לפעול במציאות לרוממה אט אט מטומאתה, ולהשפיע עליה מזיוו מעצם המפגש שלה אִתו. הוא צריך להיות מושם ביאור מכוח מגמת הופעת התורה וכל תקוות תיקונו של עולם. על פי הסדר האלוקי העליון של המציאות הוא צריך להתגלות על ידי בת פרעה, להינצל על ידה, לקבל את שמו ממנה ולגדול בבית פרעה בדווקא.

לפיכך, גם לא נאמר רק 'ותצפנו' אלא בתוספת ההדגשה "ותצפנהו" – אותו מצד מהותו, מצד מדרגתו הייחודית, היה ראוי להיות מוצפן רק פרק זמן של שלושה חודשים ולא עוד.

"ותקח לו תבת גֹמא"

כפי שהזכרנו במקומות אחרים פעולת הלקיחה מציינת כוונה עליונה של עילוי המציאות[28]. לפיכך המילים "ותקח לו תבת גֹמא" מלמדות שאופן הצלתו על ידי הסתרתו בתיבת גֹמא דווקא אינו מקרי אלא מכוון "לו" – למענו, לעילויו, לשם הופעת מדרגתו. דווקא באמצעות התיבה תלך ותתברר מהותו של משה.

מדוע? מה מיוחד בה ובנתינתה בסוף?

א. היא היתה עשויה מגומא – חומר גמיש ורך.

מובא בגמרא:

"ותקח לו תבת גֹמא – רבי שמואל בר נחמני אמר:

דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה"[29].

אמנם ניתן להבין כפשוטו שיוכבד עשתה את התיבה דווקא מגומא שהוא חומר אלסטי, כדי שלא תישבר אם תתנגש בסלעים ואבנים, וקל וחומר שתהיה עמידה גם בפני המים הרכים. אולם  ההדגשה "ותקח לו" המורה על מגמת עילוי[30], מכוונת להבנה עמוקה יותר. רכּוּתה של התיבה היא ביטוי לנשמת משה, לעדינות נפשו ואצילותה, להיותו טוב ללא הגבלה. הרכות והעדינות הן הבסיס המוסרי הטהור המקנה את כוח העמידה מול כל המכשולים של העולם הזה, בין הקשים ובין הרכים. טהרתו המוסרית של משה רבנו היא מנצחת, הופכת מר למתוק, חושך לאור, את העקוב למישור – מסוגלת לתקן עולם במלכות שדי. החומר ממנו נעשית התיבה משקף אפוא את טיב אישיותו.

ב. "ותחמרה בחמר ובזפת" – באופן פשוט מגמת ציפוי התיבה היא מניעת חדירה של מים לתוך התיבה, אולם גם כאן המילים "ותקח לו" רומזות למשמעות העמוקה שמאחורי הנתונים המעשיים. תוכן חייו האלוקי הנשמתי והעדין של משה צריך שמירה – מניעת חדירה של השפעות חיצוניות זרות המנוכרות לטבעו. מהות חייו העליונה תוכל להתגלות ולהשפיע על מרחבי המציאות כולה רק כשתישאר בטהרתה. הכנת התיבה על ידי אִמו היתה מלווה בכוונות עליונות, בתפילה וכמיהה להופעת מדרגת חייו השלמה שתאיר את המציאות כולה מאורה הטהור.

"ותשם בה את הילד" – שימת יוכבד את משה בתיבה מתוארת כפעולה בפני עצמה מפני שמקופל בה תוכן עצמי שהוא עוד קודם לרעיון של שימתה ביאור. "ותשם בה את הילד" דווקא בה באשר היא מבטאת את מהותו ואת שאיפת הקודש של הופעת נשמתו בטהרתה. רק מתוך שימה זו ניתן לעבור לשלב הבא של שימתה ביאור.

הנחת התיבה ביאור אינה צעד בטוח יותר מאשר להמשיך להצפינו בבית, אבל ההחלטה להוציאו התקבלה מתוך הבנה שהוא אינו בנם הפרטי, והגיע זמנה של המציאות להיפגש עם אורו. לפיכך הם 'מאפשרים' ליד ההשגחה העליונה להוביל את חייו של משה. מן היאור משה יגיע לאן שד' רוצה שהוא יגיע. שימת התיבה ביאור מבטאת את הענווה וההתבטלות הגמורה של עמרם ויוכבד כלפי המגמות העליונות של רבונו של עולם.

"ותתצב אחֹתו מרחֹק"

"ותתצב" מלשון יציבות. מרים לא עמדה על שפת היאור בלב שבור מדאגה, אלא בביטחון ובידיעה וודאית שמשה הילד חיֹה יחיה ויושיע את ישראל.

אומר המדרש:

"ותתצב אחֹתו מרחֹק – אמר רבי עמרם בשם רב:

לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אִמי שתלד בן שיושיע את ישראל…

דכתיב 'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף'[31].

אחות אהרן ולא אחות משה?

אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן [בלבד] ועדיין לא נולד משה"[32].

מרים לא חששה לחייו של משה, היא עמדה מרחוק כדי ללמוד כיצד יצילוֹ ד', איך הקב"ה מכתיב את מהלך הופעת ישועתו על עַמו ונחלתו, דרך כל הסיבוכים וגזירות השעבוד.

"לדעה מה יעשה לו – איזה אופן יעשה לו להיות ניצל"[33].

שאלנו מדוע השתמשה התורה בצורת הפועל הבלתי רגילה "ותתצב" ולא 'ותתיצב'.

מסביר הרב שמשון רפאל הירש:

"אילו נאמר 'ותתיצב' היה מובנו [רק] הֶעמידה את עצמה שם…

אבל [ותתצב מלמד ש] … גם מצאה את עצמה שם

כאילו הוּצבה שם על ידי כוח עליון"[34].

מרים עמדה על שפת היאור מכוח החלטתה, ויחד עם זאת הרגישה שהיא נדחפת לכך ממקום עמוק מאוד באישיותה. היא הבינה שיש ערך אלוקי להתייצבותה שם. בהתבוננותה במהלך האירועים מתוך אמונה וודאית בישועת ד' היא הכשירה את הקרקע להופעת הישועה. בצפייתה את הישועה היא סוללת את הדרך להצלת משה. מרים ידעה שאמונה היא כוח פועֵל החושף עוד ועוד את הרובד הפנימי של המציאות, את נשמתה. ממילא אורו של משה רבנו אשר הוא נשמת הכל יתגלה ויתפשט בכל העולם.

מתוך כך נבין מדוע אין מרים מוזכרת כאן בשמה. אין לה שום עניין אישי פרטי בעמידתה שם. היא איננה עומדת מתוך מילוי צורך רגשי וסקרנות לראות מה יעלה בגורלו של הילד, אלא היא כל כולה נתונה בדעתה למשה. עכשיו היא אך ורק 'אחותו' – מחוברת אליו בצפייתה את הצלתו, את התגלות אורו, וכך היא מיַילדת את הופעתו בעולם, את גאולתם של ישראל ושל העולם כולו.

גם תיאור עמידתה "מרחֹק" מלמד שכל מבטה על משה לא היה מבט רגיל עכשווי, לא מבט של עיניים טרוטות, מבוהלות ומבולבלות מן המצב הקשה בהווה. "מרחֹק" – ממקום רוחני הצופה למרחוק, צופה את הישועה. מבטה היה מכוון לגמרי אל המגמה האידאלית והעתידית ההולכת ומתרקמת במעמקי המציאות דרך כל סיבוכיה.

מובא בירושלמי:

"אמר רבי יוחנן: פסוק זה ברוח הקודש נאמר

[מבטא את רוח קודשה של מרים]:

'ותתצב אחותו' – [כנגד] 'ראיתי את ד' נצב על המזבח'[35] [בית מקדש]

'אחותו' – [כנגד] 'אמור לחכמה אחותי את'[36] [התורה]

'מרחוק' – [כנגד] 'מרחוק ד' נראה לי'[37] [התגלות ד', השראת שכינה]

'לדעה' – [כנגד] 'כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים'[38] [גאולה שלמה]"[39].

עיניה של מרים היו נשואות אל מגמת כל החיים – אל היום בו המציאות תשיל מעליה את כל ההבנות הפרטיות והחלקיות ותתמלא דעה את ד', תחיה בגלוי את תוכנה הנשמתי. מתוך החזון העליון היא בחנה את פרטי ההתרחשויות ואל הגשמתו כיוונה את כל מעשיה.