לדעת את שלום אסתר

(רצוי ללמוד את המאמרים העוסקים בפסוקים הקודמים לפי סדר)

אסתר ב

ח         וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ

וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.

ט         וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו

וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ

וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ

וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים.

י           לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ

כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד.

יא         וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים

לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ.

1. "ויהי בהשמע דבר המלך ודתו" –

א. לכאורה מילים אלו מיותרות. מדוע לא היה די להתחיל במילים "ובהקבץ נערות רבות אל שושן" וכבר היינו מבינים שנקבצו על פי דבר המלך כמשתמע מפסוקים ב-ד?

ב. מדוע לא נאמר 'ובהשמע דבר המלך'? מה מוסיפה המילה "ויהי" דווקא?

ג. "דבר המלך ודתו" – לשם מה הכפילות? לכאורה היה צריך לומר או 'דבר המלך' או 'דתו'.

1. מדוע מוזכר שהגי היה "שֹמר הנשים" רק בפעם השנייה בפסוק?
2. "ותלקח אסתר אל בית המלך" – מפסוק יא משמע שאסתר נלקחה ל'בית הנשים' ולא לבית המלך. מדוע אם כן נאמר שנלקחה ל'בית המלך'?
3. "ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו" – לשם מה הכפילות?
4. "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותֶה לתת לה ואת שבע הנערות הראֻיות לתת לה מבית המלך" –

א. מדוע הביטוי "לתת לה" חוזר פעמיים?

ב. מדוע לא נאמר רק 'ואת נערותיה' – לשם מה יש לציין את מספרן? מאיזו בחינה היו ראויות לה?

ג. מדוע נאמר "ואת שבע הנערות הראֻיות לה" בה"א הידיעה?

1. "וישנֶהָ ואת נערותיה לטוב בית הנשים" –

א. "וישנהָ" – האם שינה אותה?

ב. מדוע לא נאמר 'בבית הנשים'?

1. "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה"–

א. מדוע מרדכי התהלך לפני חצר הנשים "בכל יום ויום"?

ב. מדוע לא היה די לומר 'ובכל יום ויום דורש מרדכי בשלום אסתר'? מה מוסיף תיאור ההתהלכות?

ג. מדוע נאמר דווקא "לדעת את שלום אסתר" ולא 'לשאול' בשלומה או 'לדרוש' אותו?

ד. "לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" – לשם מה הכפילות?

"אל בית המלך"

"ויהי בהשמע דבר המלך ודתו" – אומר המלבי"ם שיש הבדל בין "דבר המלך" לבין "דתו":

"כי שתי פקודות יצאו מן המלך,

תחלה יצאה הפקודה שיבקשו למלך נערות ממי שימסרם ברצון

ו[ל]זה קרא 'דבר המלך'.

ואחר כך יצאה הפקודה השנית שיקבצו נערות בעל כורחן

ול[זה] קרא 'דתו'"[1].

כתוצאה מ'דבר המלך' – דהיינו מבקשתו לשאת אישה, נקבצו נערות רבות מרצונן והציעו את עצמן לתפקיד – "ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי". מניין שנקבצו מרצון?

ראשית, רק על אסתר נאמר "ותלקח", ועל הנערות האחרות לא מוזכר שהיה באונס. שנית:

"לכך הוסיף אצל אסתר 'אל יד הגי שומר הנשים'

ואצל הנערות כתב סתם 'אל יד הגי' לאשמעינן

שאם היתה יכולה לברוח היתה בורחת

אבל הגי היה שומר הנשים, שלא היתה יכולה לברוח"[2].

העובדה שעל אסתר היה צריך לשמור מלמדת שכתוצאה מ'דתו' – מגזירתו, "ותלקח אסתר" בעל כורחה, אבל על האחרות לא היו צריכים לשמור. נשאלת השאלה מדוע לא נאמר 'ויהי בהשמע דבר המלך ודתו נקבצו נערות רבות… ותלקח אסתר' אלא "ובהקבץ"?

הפועל ויהי "מורה על הויה שנתחדשה"[3]. בסגנון הכתוב: "ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות… ותלקח אסתר' רומזת המגילה שלא הישמעות דבר המלך ודתו ולא התקבצות הנערות הן שנתהווּ כאן, אלא לקיחת אסתר. בלקיחת אסתר נולדה הווית חיים חדשה במציאות. עלייתה למלכות היא עילויה של המציאות כולה.

אומר המדרש:

"אין לשון 'ויקח' אלא לשון עילוי…

וכן הוא אומר 'ותלקח אסתר אל בית המלך'"[4].

דבר המלך והתקבצות הנערות הרבות הן הרקע והתפאורה לעניין המרכזי המתהווה: עליית אסתר למלכות. כל אלו הם אמצעים המוציאים לפועל את כוחה של אסתר.

וראה זה פלא, מיד כשנלקחה כבר ידעו הפקידים מעל לכל ספק שזו "הגונה היא אל המלך"[5] ועל כן נאמר "ותלקח אסתר אל בית המלך" על אף שבפועל נלקחה בנתיים רק לבית הנשים.

אומר האלשיך הקדוש:

"שבכל הנערות שהיו נקבצות אל יד הגי היו בספק…

אך זו… לקחו אותה בכוונה כי היא אל בית המלך.

כאומרם כי אותה ראוּ ראויה אל המלך"[6].

זו סיבה נוספת לכך שאסתר היתה נתונה תחת השגחה מיוחדת – "ותלקח אסתר… אל יד הגי שֹמר הנשים", שכן דווקא בהלקח אסתר נזכר הגי כ'שומר הנשים' ולא "בהקבץ נערות רבות… אל יד הגי". אולם  יתכן שאין זאת רק בגלל השמירה המיוחדת עליה אלא סיבה עמוקה לדבר.

העובדה שמעמדו של הגי כ"שֹמר הנשים" מתברר מצד שאסתר צריכה שמירה, מרמזת שרק דרך אסתר מתברר ערכו ומעמדו של כל פרט במציאות. מתוך הארת חייה הכללית והשלמה, כל המציאות ניבטת במבט חדש המברר את ערכו האמיתי של כל יחיד. כאשר הגי פוגש את אסתר מתברר שלמענה ומכוחה הוא התמנה לתפקיד. הוא יונק את כוחו ועניינו המיוחד ממי שנושאת בקרבה את נשמת הכל. הבנה זו נתמכת בעובדה שכאשר הגי מופיע לראשונה במגילה הוא נקרא ונכתב "הגא"[7] ואילו כאשר הוא מופיע בהקשר של אסתר משתנה שמו ל"הגי". על ידי אסתר כל אישיותו עולה קומה ומתבררת מחדש.

"ותשא חסד לפניו"

"ותיטב הנערה בעיניו" – נערי המלך אמרו: "והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלֹך תחת ושתי". יופיה של אסתר והתוכן שהשתקף מבעד לו היה נראה להגי עונה לציפיותיו של המלך. אולם ל"ותשא חסד לפניו" משמעות עמוקה.

שואל האלשיך הקדוש:

"שאם הוא [הגי] שעשה עִמה חסד

שמיהר לה תמרוקים ומנות, היה לו לומר:

'ותשא חסד מלפניו [ממנו] או 'ויעש עִמה חסד'"[8].

על כן יש מקום להבין כדברי ראב"ע:

"ותשא חסד – החסד תשא עִמה [היא נושאת חסד בקרבה]

לא יסור ממנה".

"ותשא חסד לפניו" – תכונת החסד של אסתר באה לפניו. לראשונה בחייו התוודע הגי למדרגת חסד אמיתית וטהורה כל כך. הוא קלט שתכונת החסד מהותית לאסתר והיא תמצית כל אישיותה. חפץ ההטבה האידאלי שקרן מאישיותה השפיע עליו ביותר. המפגש אִתה גרם לו לחשוף בעצמו כוח נתינה גדול, רצון להטיב עִמה– "לתת לה", "לתת לה" עד בלי די. המפגש עם העוצמות הפנימיות והאינסופיות של החסד שבאסתר שכנעו את הגי באופן חד-משמעי שהיא המלכה ועל כן:

א. "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה", בזריזות עצומה כדי שתוכל לבוא אל המלך כמה שיותר מהר.

ב. "ואת שבע הנערות הראֻיות לתת לה מבית המלך". כשם שלאחשורוש יש "נערי המלך משרתיו" אף למלכה כן, והגי נותן לאסתר נערות לשמשה כאילו היא כבר המלכה בפועל.

אומר המלבי"ם:

"כי המלכה היו לה שבע נערות לשמשה

וזו אף שלא מלכה עדיין נתן לה שבע הנערות

הראויות לתת לה אחר כך בעת שתמלוך

כי לא נסתפק [לא היה לו ספק] במלכותה"[9].

הגי קולט את תוכן אישיותה המיוחד של אסתר ולכן מקפיד לבחור עבורה נערות מיוחדות, ראויות לה שיתאימו לסגנונה העדין והאצילי. תוספת ה"א הידיעה בביטוי "הנערות הראֻיות", מלמדת שהיו אלו נערות שהגיעו לבית המלך מבעוד מועד בתזמון אלוקי כדי להיות מצע טהור לקליטת אסתר בבית המלך, כדברי האלשיך הקדוש:

"אומרו הנערות בה"א הידיעה…

אך הוא כי הפליא הוא יתברך חסדו לה

שמכל בית המלך לא ניתנו לה רק הנערות הראויות לתת לה

אשר תוכל בהן להתנהג כדת משה וישראל ויהיה לִבָּן עמה לעשות כן

ולא תהיינה מורת רוח לגלות כי בדת המלך געלה נפשה"[10].

יתכן שנערות אלו היו יהודיות שהגיעו באופן בלתי ידוע לבית המלך, ועל כן דאגו לאסתר לסביבה תומכת ולתנאים מתאימים כדי שתוכל להמשיך לקיים בסתר את מצוות התורה ולא להיכשל במאכלות אסורים וכד'.

"וישנהָ" – הגי העניק לאסתר ונערותיה יחס שונה מכולן:

אומר המלבי"ם:

"וזה כולל… שנתן להם החדרים היותר טובים ומרווחים

… שנתן להם מטוב המאכלים וכד'"[11].

אולם הפלא ופלא, שינוי היחס כלפיהן לא יצר קנאה, שנאה וצרות עין אצל הנשים האחרות. להפך, כל בית הנשים שמח בשמחת אסתר והתרומם מכך. מניין?

אילו היה כתוב: 'וישנה ואת נערותיה לטוב בבית הנשים'. היינו מבינים שבתוך בית הנשים נהג הגי באופן שונה לטובה כלפי אסתר ונערותיה. אולם העדר הבי"ת "לטוב בית הנשים" מלמד שהשינוי עשה טוב לכל בית הנשים. המפגש של הנשים עם הממד הטהור והאידאלי של החיים באישיותה של אסתר, גרם להן לשמוח בה ולרצות בה, בטובתה.

"לדעת את שלום אסתר"

מרדכי מתהלך בכל יום ויום בחצר בית הנשים. לשם מה?

"לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה" – המגילה לא אמרה שמרדכי התעניין רק במה שנעשה בה אלא גם רצה 'לדעת את שלומה'. אילו תוכן ידיעת שלומה היה לדעת מה קורה אתה, די היה לומר 'לדעת מה יעשה בה'. יתר על כן, מרדכי לא רצה 'לשאול בשלום אסתר' או 'לדרוש את שלומה' אלא דווקא 'לדעת' אותו. הפועל 'לדעת' מסמן מגמה עמוקה:

"'לדעת' לשון זיווג כמו 'וידע האדם את חוה אשתו'[12]

ליַחֵד שלום… אל אסתר, אל השכינה שהיא בגלות בהסתרה,

במדרגת התחתונים ואין איש שם אל הלב שגם שם יש אברי שכינה"[13].

"לדעת את שלום אסתר" פירושו להתאחד עמה, עם שלומה – עם שלמותה ההולכת ומתבררת בסתר דרך כל מה שקורה אתה. מרדכי מתרומם עוד ועוד אל ההכרה במדרגת חייה השלמה המשקפת את שלמות חייה הפנימית של האומה כולה שאינה נראית לעין, כי עם ישראל נתון בשפל המדרגה מבחינה רוחנית וערכית. מרדכי עמֵל עמל מוסרי רוחני גדול ונורא לראות כיצד שלמות חייה של אסתר הולכת וצומחת ויוצאת אל הפועל דרך מצב ההסתרה הנורא ודרך כל "אשר יעשה בה". הוא רואה במצב בו היא נתונה תשקיף למצב האומה בכללה. דרכה הוא מאבחן את שלמותה הפנימית של האומה ההולכת ומתגבשת במעמקיה, בתוך סיבוכי החיים ובעומק השקיעה בגלות.

מובא בחז"ל:

"אמר לו הקב"ה [למרדכי]:

אתה דרשת שלום נפש אחת – 'לדעת את שלום אסתר'

חייך שסופך לדרוש אומה שלמה.

הה"ד 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'[14].

בדרישת שלומה של אסתר היתה מקופלת דרישת שלמותה של האומה כולה. דהיינו העמקת חקר בעומק מדרגתה וסגולותיה האלוקיות מתוך מגמה לעוררן ולהביאן לידי גילוי.

"ובכל יום ויום מרדכי מתהלך" – כאשר אנו אומרים שמישהו הולך, הכוונה היא שהוא מתקדם לעבר יעד מסוים שהגדיר לעצמו. אולם 'מתהלך' היא התהלכות אנה ואנה, כדברי המהר"ל:

"היה מתהלך כמו האדם שהוא הולך דרך טיול

לא לעשות דבר רק שהוא הולך דרך טיול

אם אחר צריך לו ימצא אותו"[15].

בהתהלכות מרדכי הוא אינו מציב לעצמו מטרות חלקיות מוגדרות, אלא הוא כל כולו נפעל מן המהלך האלוקי שבלקיחת אסתר וקשוב לו. הוא חווה את המצב כפי שהוא מבלי לנסות לשנותו ולהילחם נגדו. הוא מזמין עצמו להיות עבד גמור למהלך האלוקי המתגבש במציאות במגמה להוציאו אל הפועל.

בכל יום ויום הוא מגיע למרכז ההתרחשויות הגורליות – לחצר בית הנשים, והוא נמצא שם כל כולו בתוך המציאות המסובכת הזו, שומע אותה ולומד את המתרחש בפנימיותה.

במשך שניים עשר חודשים היה מרדכי מתהלך בכל יום ויום בעקשנות ובהתמדה, ולומד לדעת את שלום אסתר – את שלמותה של האומה כולה ודרכי הופעתה בדרכים הנפתלות של החיים. כל זאת מתוך הכרה וודאית ששום יום אינו מיותר ואינו חסר משמעות, אלא בכל יום ויום ממש מתחוללת המהפכה הפנימית בנפש האומה, באופן אִטי והדרגתי עד שתתפרץ בבוא העת במלוא עוזה ותפארתה.