כרצון איש ואיש

מגילת אסתר

פרק א

א                        וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.

1. "ויהי בימי אחשורוש" – מה היה בימיו?[1]
2. "ויהי בימי אחשורוש" – לאורך המגילה אחשורוש מכונה "המלך" או "המלך אחשורוש", מדוע דווקא בתחילת המגילה הוא מופיע "אחשורוש" סתם?
3. "הוא אחשורוש" – מה מוסיפות מילים אלו?
4. "המֹלך מהֹדו ועד כוש" – מדוע לא נאמר בלשון עבר 'שמָלך מהודו ועד כוש'?

5.            "שבע ועשרים ומאה מדינה" –

א. מה החשיבות בציון מספר המדינות שמלך עליהן?

ב. מדוע נאמר "מדינה" בלשון יחיד על אף שמדובר בריבוי גדול של מדינות?

רקע היסטורי – לאחר שהקב"ה העיר את רוח כורש מלך פרס לקרוא לעם ישראל לשוב לארצו ולכונן את בית חייו קמו "ראשי האבות ליהודה ובנימין והכהנים והלוים… לעלות לבנות את בית ד' אשר בירושלִָם"[2] בהנהגתו של זרובבל שהיה מזרע בית דוד. ראשית צמיחת הגאולה בוודאי הפיחה תקווה בלב העם לחידוש מלכות ישראל כמקדם. אולם לא ארכו הימים, ובעיצומו של תהליך התחייה הלאומי כתבו צרי יהודה ובנימין כתב שטנה על היהודים שבעקבותיו הופסק בניין בית המקדש. היה זה בתקופת אחשורוש: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יֹשבי יהודה וירושלִָם"[3]. הפסקת בניין הבית גרמה לרפיון רוח בקרב ישראל ואף לייאוש מן הגאולה. במצב הרוח הלאומי הזה מתרחש סיפור המגילה.

"הוא אחשורוש"

המהר"ל מסביר שאילו נכתב רק שאחשורוש מולך מהודו ועד כוש היה זה תיאור כמותי בלבד – מלכותו התפרסה על פני שטח רב ועצום. אולם התיאור "שבע ועשרים ומאה מדינה" מביע את איכות שלטונו. אחשורוש שלט על ריבוי גדול מאוד של מדינות שכל אחת היתה בעלת סגנון מיוחד וחשיבות עצמאית, כמי ששולט על מדינה אחת. הוא הצליח להכיל ולכלול באחדות מופלאה את כל עושר הגוונים והתרבויות.

"ולמה הוצרך לכתוב מאה ועשרים ושבע מדינה?

אבל בא לומר כי על כל המלכיות היה מולך בשוה, על הרחוקים כמו על הקרובים

ולכך כתב שבע ועשרים ומאה מדינה שהם מלכיות פרטים וכלל אותם בכלל אחד

[כאילו מדובר במדינה אחת גדולה]

ואִלו כתב מהודו ועד כוש בלבד [עדיין] אין זה חשיבות מלכותו…

ודבר זה חשיבות גדול להיות מולך על קכ"ז מדינות

שכל אחת היה לה שֵם מלכות בפני עצמה

ועם כל זה יש להם חִבור ביחד ומלך עליהם"[4].

לאחשורוש היה כישרון שלטון אחדותי יוצא מן הכלל, המסוגל לכלול ריבוי של פרטים באחדות אחת. שלטונו הנדיר של אחשורוש לא היה מתאפשר אלמלא הסדר והארגון המופתיים בכל מערכות השלטון, שבהן היו הכל כפופים להגשמת המגמה המלכותית של אחשורוש.

המגילה כתבה "בימי אחשורוש" ולא 'בימי המלך אחשורוש', מפני שבפִתחה הוא עדיין אינו מלך[5] אלא "המֹלך" בלשון הווה – המתאמץ למלוך וליישם את כישרון מלכותו, מרַכֵּז את כל כוחותיו לקנות את השלטון על העולם. הפסוק הראשון מצייר אפוא את תהליך התגבשות מלכות אחשורוש טרם נהיה מלך.

"ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש" – המגילה אינה מתארת את אשר ארע "בימי אחשורוש", על כן ניתן לומר כי המילים "הוא אחשורוש" רומזות לאשר ארע: הוא רצה להיות הוא ללא הגבלה כלל. דהיינו, להעצים את אישיותו, להגדיל ולפאר את שמו ולזכות לתהילה כדי לקבוע ש'אין עוד מלבדו', אין גדול, מוכשר, חזק ושלם ממנו. זה בדיוק מה שקרה בימי אחשורוש – התגלתה אצל אדם אחד ושמו אחשורוש נטיית שלטון מלאת עוצמה אבל אגואיסטית ביסודה. ביסוד מלכותו לא היתה מגמה אמיתית להיטיב עם העמים, אלא לקנות את השלטון עליהם כדי לפאר את שמו. כלפי חוץ נראה שאחשורוש דווקא מעוניין "לעשות כרצון איש ואיש" ושלכולם יהיה טוב, אבל המגמה של כל זה היא: "הוא אחשורוש"! לקנות את תהילתו הוא. עם כל יופייה והדרה של תפיסתו המדינית הכללית והאחדותית הרי שהיתה רקובה מן היסוד.

מלכות המבוססת על נטייה אגואיסטית שפלה כל כך היא בהכרח מלכות רֶשע שתהיה מסוגלת להחליט במחי יד ומבלי להניד עפעף: להשמיד, להרוג ולאבד עם שלם מן הממלכה.

לכן אומר רש"י בשם חז"ל:

"הוא אחשורוש – הוא ברשעו מתחִלתו ועד סופו"[6].

ב            בַּיָּמִים הָהֵם

כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

ג                         בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ

עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו.

ד                         בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ

יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

1. "בימים ההם כשבת המלך על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה בשנת שלוש למלכו עשה משתה וגו'" –

א. מתי נעשה המשתה? מיד בראשית כהונתו כמלך או בשנה השלישית למלכו?

ב. מדוע נאמר "כשבת המלך" ולא 'בשבת המלך'?

1. "כשבת המלך על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" – מה היה חסר הכתוב ללא המילה "אשר"?
2. "בשנת שלוש למלכו" – בפרק ב' פסוק ט"ז מסופר שאסתר נלקחה אל המלך "בשנת שבע למלכותו". מדוע אם כן פה נאמר "למלכו" ולא 'למלכותו'?
3. "עשה משתה לכל שריו… ושרי המדינות לפניו" – מה מוסיפה המילה "לפניו"?
4. מה ראה אחשורוש לעשות משתה לשריו ועבדיו ולהראות להם את כל עושרו ותפארתו? ומדוע מצא לנכון לעשותו ארוך כל כך – "שמונים ומאת יום"?
5. "ימים רבים שמונים ומאת יום [חצי שנה]" – לשם מה נאמר "ימים רבים"? והלא מן התיאור "שמונים ומאת יום" כבר מובן שהיו אלו ימים רבים.
6. "בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו" – מכיוון שאחשורוש "עשה משתה לכל שריו ועבדיו" היה מתבקש שיהיה כתוב 'להראותם את עושר כבוד מלכותו' או 'בהראֹתו להם'.
7. "בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" – מה ההבדל בין 'עושר כבוד מלכותו' לבין 'יקר תפארת גדולתו'?

"כשֶבת המלך אחשורוש"

"בימים ההם כשֶבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" – כחלק ממגמת הימים בהם התנשא למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות, ישב דווקא על כסא מלכותו שבשושן. המילה 'אשר' רומזת שהיה לו כסא מלכות גם במקום אחר, כדברי ר' שלמה אלקבץ:

"על כסא מלכותו בשושן הבירה מיבעי ליה [היה צריך להיות כתוב]

'אשר' למה לי? אלא לאפוקי [להוציא מכסא מלכות אחר שהיה לו]"[7].

מה החשיבות בידיעה הזו?

בפירושו יוסף לקח אומר ר' אליעזר אשכנזי:

"כי כל המלכים אשר קדמו לו במלכות פרס ומדי היה כסא מלכותם בבבל…

ולא היה בה [בשושן] כסא מלכות עד בוא אחשורוש"[8].

בהעברת כסא המלוכה מבבל לשושן אחשורוש מצהיר על שינוי מגמה בצורת השלטון. אינני ממשיך את מסורת השלטון של קודמַי, הוא מכריז, ולכן גם כסא המלכות עובר למקום חדש. אינני מעוניין בשלטון הכופה את עצמו, דתו ותרבותו על העמים הנכבשים תחתיו, אלא אוטונומיה מלאה – מדיניות חדשה של "כרצון איש ואיש"[9], "מדינה ומדינה ככתבה… ועם ועם כלשונו"[10]; אידאליזציה של העולם, אחדות ושיוויון שיש בהם מקום לכל פרט ופרט, והתחשבות בכל הגוונים והסגנונות השונים. אחשורוש בטוח שכך יוכל למשול בנחת ובשלווה ללא שיהיו לו מתנגדים, מכיוון שכולם יהיו מרוצים.

"כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה עשה משתה לכל שריו ועבדיו" –

מובא בפירוש יוסף לקח:

"[ה]כף כשבת היא הוראת תכיפת זמן[11]…

להודיע שתכף שהושיב הכסא בשושן תכף עשה משתה ההוא

לשמחת הושבת הכסא שם בשושן"[12].

"כשבת המלך" מובנו: סמוך לישיבתו על כסא מלכותו בשושן.

חידוש כסא המלוכה בשושן היה בשנה השלישית למלכו, לאחר ששנתיים ישב בבבל בניסיון לקנות את המלוכה. "בשנת שלוש למלכו" – לנסיונו למלוך ולא 'למלכותו' ממש. לפיכך אין סתירה בין "כשבת המלך על כסא מלכותו" לבין "בשנת שלוש למלכו" – כאשר ישב על כסא מלכותו היה זה בשנה השלישית לנסיונו למלוך ומאז מתחילות שנות מלכותו הרשמיות. מגמת המשתה היתה אפוא להפגיש את שריו ועבדיו הקרובים והרחוקים עם הסגנון השלטוני החדש כדי שיוכלו להכירו מקרוב ולשמוח בו.

לרגל העברת כסא המלכות מבבל לשושן עשה אחשורוש משתה; תחילה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי – אלו מבני עמו שמלך עליהם ראשונים. אליהם הוא מצרף את "הפרתמים [כינוי למשרה שלטונית] ושרי המדינות לפניו" ששימשו במִשׂרתם במדינותיהם עוד לפני שאחשורוש כבש אותן[13]. אחשורוש לא רק שאינו מפטר אותם אלא מקבל אותם באהבה. יחד עם זאת, לא במקרה הם באים לאחר "שריו ועבדיו חיל פרס ומדי". מצד אחד אחשורוש מזמין אותם למשתה כדי לענג אותם ולקרב אותם אליו, אולם מצד שני הוא ממחיש להם את תוקף שלטונו עליהם ואת העובדה שהם נתונים תחתיו, טפלים לשריו ועבדיו מחיל פרס ומדי. אחשורוש מפגין הירארכיה ברורה ללא טשטוש ועמעום הבדלי המדרגות.

אומר האלשיך הקדוש:

"לבעבור תהיה קשר האהבה וקניית היראה באים כאחד"[14].

"בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" – אמנם היה מתבקש שיהיה כתוב 'עשה משתה לכל שריו ועבדיו להראותם את עושר כבוד מלכותו' אולם העניין המרכזי בכל המשתאות הללו אינו אלא הוא עצמו – "הוא אחשורוש". כל המוזמנים אינם אלא אמצעים להשגת מאוויו; כבוד ותהילה.

"בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו" – נוגע לצד הכמותי, לריבוי הנכסים ושוֹויים הרב.

"ואת יקר תפארת גדולתו" – נוגע לצד האידאלי כביכול המשתקף דרך עושרו הרב. אחשורוש התפאר במידת טובו, שעושרו אינו שמור לעצמו אלא להפך, 'פותח את ידיו ומשביע לכולם', משפיע ומחלק ממנו לאחרים וכולם מתברכים ממנו.

"אמרו רבותינו ז"ל: [במשך מאה ושמונים ימי המשתה]

שִשה גיסין [אוצרות גנוזים] היה מראה להם בכל יום ויום ואין אחד מהם דומה לחברו

ואחר כך הוא משלח לכל גדולי המלכות"[15].

כמובן שכל החסד שגילה כלפי נתיניו לא היה אלא הצגת גדולת עצמו.

"ימים רבים שמונים ומאת יום" – "ימים רבים" הוא תיאור כללי, ו"שמונים ומאת יום" הוא פירוט מספר הימים. ללמדנו שעל אף שהמשתה היה ארוך מאוד ונמשך ימים רבים, היה בו חידוש בכל יום ויום. ההתלהבות מן המשתה לא פסקה במשך כל הימים. המוזמנים היו המומים בכל יום מחדש מן העושר האין-סופי של המלכות.

אומרים חז"ל:

"שמונים ומאת יום – יום אחרון כיום ראשון"[16].

ה         וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה

לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ.

ו           חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ

מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת.

ז           וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ.

ח          וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת [כחוק] אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.

1. "ובמלואת הימים האלה" – לשם מה נאמר? והלא אם המגילה סיפרה שהמשתה ארך מאה ושמונים יום ברור שהמשתה השני נערך כשמלאו הימים.
2. "עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה" – מה מוסיפה המילה "הנמצאים"? וכי יעשה משתה למי שאינו נמצא?!
3. "והשקות בכלי זהב וכלים מכֵּלים שונים" – המילה "מכֵּלים" מיותרת לכאורה. מדוע לא נאמר רק 'וכלים שונים'?
4. "כי כן יסד המלך" – מדוע לא נאמר 'כי כן ציוה המלך' אלא דווקא 'ייסד'[17]?
5. "לעשות כרצון איש ואיש" –

א.      מדוע לא נאמר 'לעשות כרצון כולם', אלא 'כרצון איש ואיש'?

ב. מדוע נאמר "לעשות כרצון איש ואיש" ולא 'לעשות רצון איש ואיש'?

"משתה שבעת ימים"

המילה "במלואת הימים האלה" רומזת שהימים הללו היו מלאים בַּתוכן שאליו כיוון אחשורוש במשתהו, וציפיותיו התמלאו בשלמות. המוזמנים יצאו מעונגים מן המשתה, מלאי הערצה והשתאות מן המלך המופלא שלא היה עוד כדוגמתו בכל העולם. הכל חשו אהבה וחיבה כלפיו ועם זאת לא התמסמסה יראתם מפניו.

על גבי הצלחת המשתה הראשון 'מעל ומעבר', אחשורוש ניגש להשפיע כך גם על כל העם – על כל שכבות הציבור "למגדול ועד קטן":

"עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים". מתוקף היותה של שושן עיר בירה ומלכות, מצויים בה אנשים מכל רחבי הממלכה, לאו דווקא אלו המתגוררים בה.

מובא בפירוש ר' שלמה אלקבץ:

"לכל העם הנמצאים – ידמה שלא עשה המשתה לתושבי ואזרחי שושן לבד…

כי להיות המלך בשושן היו נמצאים שם עַם מארבע כנפות הארץ

והוא עשה משתה לכֻלם כדי לפרסם משתהו בקצוות,

כי יגידו זה כל הנכרים בשובם לביתם ובדרך"[18].

מכיוון שבשושן נמצאים נציגים מכל רחבי הממלכה, המשתה ייתן אותותיו בכל חלקיה ואזוריה. באמצעות האנשים הנמצאים בשושן יצא שִמעו של אחשורוש ברחבי האימפריה הפרסית כולה ויֵדעו הכל את גודל תוקפו, 'חסדו וטובו'.

אחשורוש מזמין את כל האנשים בשושן "למגדול ועד קטן", להראות שכולם ללא יוצא מן הכלל חשובים בעיניו, קטנים כגדולים, עניים כעשירים.

לאן הוא מזמין אותם? לחצר גינת המלך! אל החצר שאליה רק השרים החשובים והמכובדים מגיעים. אחשורוש רוצה להראות שהעם לא פחות חשוב בעיניו מן הבכירים בממלכתו[19].

שם בחצר גינת ביתן המלך דואג אחשורוש להמם את חושיהם של המוזמנים כדי שיצאו מן המשתה מדושני עונג ברגשי חוויה עליונה; רגשות שיגרמו להם להיזכר תמיד בערגה ובגעגוע בארמונו של המלך הנערץ שהשפיע עליהם מכל טובו.

כיצד הוא עושה זאת?

הוא מזמין אותם ל"חצר גִנת ביתן המלך"; חצר מפוארת שהיתה גינה ענקית, מעין 'פארק' ענק ממדים, נטוע עצים, ירקות ופרחים[20], מטופח בעושר וביופי מדהים כל רואה. תקרת החצר נפרסה מבדים צבעוניים מרשימים ביופיים: "חור [לבן], כרפס [ירוק], ותכלת אחוז בחבלי בוץ [רקום בחוטים יקרים]". התקרה נתמכה ב"גלילי כסף ועמודי שש" – עמודי כסף ושיש גליליים. לרווחת המוזמנים הוצבו "מִטות זהב וכסף" והחצר מרוצפת באבנים טובות ומרגליות: "על רצפת בהט ושש ודר וסֹחָרת".

בסעודות הדשנות והמפוארות שהוגשו לפניהם במשך שבעה ימים, השתמשו בכלי זהב "וכלים מכלים שונים". לא רק ריבוי עצום של כלים בעושר אין-סופי של צורות ועיצובים, אלא "מכלים שונים" – ההדגשה היא עד כמה הכלים היו שונים מכל הכלים שהמוזמנים ראו אי פעם בחייהם. לא היה יפה יותר, מיוחד ומרשים מן הכלים שראו בארמונו. מגמת אחשורוש היתה להטביע בנתיניו את ההכרה ש'אין עוד מלבדו' – אין מדרגת חיים עליונה מעליו. מה שקיים בארמונו הוא פסגת הכל, הכי הכי רחוק וגבוה שאדם יכול להגיע. כך אף אחד לא ישאף לעקוף אותו ולהתנשא מעליו. אחשורוש עצמו יהיה פסגת שאיפותיו של כל אחד מנתיניו – הכל יעריצו וימליכו אותו.

כך למעשה אחשורוש כופר בקב"ה. אם אין עוד גבוה ועליון ממנו אז רבונו של עולם כביכול 'לא קיים'. סגנון מלכות אחשורוש הוא הכרזת מלחמה סמוייה על עם ישראל המייצג את שם ד', את האמת העליונה והאין-סופית באמת. לכן אין פלא ש"במלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלִָם"[21]. מטרת מכתב השטנה היתה לבטל מהיהודים את האישור שניתן להם על ידי כורש ולעצור את בניין בית המקדש השני.

מלכות ישראל היתה אפוא כ'עצם בגרונו' של אחשורוש. הוא ידע שכל עוד יש מלכות לישראל לא תיכון מלכותו שלו[22]. חז"ל בדרשותיהם קובעים שמגמת המשתאות שעשה אחשורוש היתה להוכיח שמלכות ישראל כבושה תחתיו ואין לה סיכוי להיוולד מחדש – "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". אמנם למגמה זו אין זכר בפשטי המקראות במגילה, אולם לא מפני שלא היתה קיימת אלא שהיתה סמוייה, עטופה בגילויי אהבה, חסד וכבוד לכל[23]. מדיניותו המוצהרת של אחשורוש היתה פלורליסטית – "כרצון איש ואיש", על כן לא היה יכול להצהיר בגלוי על שנאתו את ישראל. 'המרצע יצא מן השק' בחבירתו להמן ובאישורו את גזירת השמדת היהודים בחפץ לב.

"ויין מלכות רב כיד המלך" – 'יין מלכות' הוא יין משובח שכמוהו עולה רק על שולחנות מלכים, אולם הביטוי "כיד המלך" רומז להבנות נוספות:

"ויין מלכות רב – רצה לומר שהביא להם יין מכל המלכות הגדול ההוא,

כל מקום שיד ממשלתו מגעת"[24].

היינות שהוגשו במשתה הופקו מכל אזורֵי המלכות. זאת כדי שגם דרך ההתענגות על היין העַם יקלוט את עוצמת שלטון אחשורוש, שידו מגעת לכל מקום בממלכה וכך ייראו מפניו.

"או שנֹאמר שמילת 'יד' פֹּה פירושה חֵלֶק

כמו 'עשר ידות לי במלך'[25]"[26].

'כיד המלך' יהיה אז פירושו גם 'כחלק המלך'. כלומר, היין הוגש לכל איש ואיש כמו שהמלך בעצמו נוהג לשתות. בזה הראה להם את הצד השווה שבינו וביניהם להכניס בלִבם אהבה למלך. בדרך הגשת היין היו מקופלות כאחד האהבה והיראה. אחשורוש דאג שהבעת האהבה לנתיניו לא תטשטש את יראתם מפניו.

"והשתיה כדת [על פי החוק] אין אֹנס" – אין מכריחים אף אחד לשתות, וכמה לשתות, ואיזה יין לשתות אלא "כרצון איש ואיש". מובא במפרשים שאחשורוש אף דאג ליהודים לאוכל כשר כל פי דתם[27]

"כי כן יִסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" – כי כך ציווה אחשורוש על כל בעלי התפקידים הרמים בביתו: שר המשקים, שר האופים וכד'.

"כי כן יסד המלך" – אילו היה כתוב 'ציווה', היה ניתן לחשוב ש"לעשות כרצון איש ואיש" היא מצווה מיוחדת הנוגעת להשקיית האנשים במשתה ותו לא. אולם המילה 'יִסד' מרמזת ש"כרצון איש ואיש" הוא 'חוק יסוד' – קו יסודי מנחה בשיטת מלכות אחשורוש: הענקת אוטונומיה וחירות תרבותית לכל העמים ולכל איש ואיש. מדוע אפוא שיטת השלטון נלמדת דווקא מחוק שתיית היין?

למילים "והשתיה כדת אין אֹנס" משמעות נוספת: השתייה היתה תחת פיקוח כדי שלא יהיה האחד אונס את חבירו, כפירוש ר' שלמה אלקבץ:

"כי הנה צִוה לאנשי ביתו שיתנו היין כסדר וכדת

להוציא לאור שמחת המשתה וטובו ותהיה השתיה בסדור מופלג.

והסִבה כדי… שלא יהיה איש אונס את חבירו מצד השִׁכרות

שיעשו עִמו הִתולים ומעשקות איש לרעהו

ובעבור שלא ימשֵך זה המכשול צִוה שיהיה כדת"[28].

אחשורוש היה מודע היטב לסכנה שב"כרצון איש ואיש". רצונו של האחד יכול לבוא על חשבונו של השני ועל כן עשה סדר וקבע גבולות בשתיית היין – "כדת". החוק הפרסי הגביל את כמות השתייה כדי שלא יאבד האדם את דעתו ויפגע בזולתו. לפי זה יהיה פירוש הפסוק "והשתיה כדת אין אֹנס כי כן יסד המלך… לעשות כרצון איש ואיש": מכיוון שהמגמה המלכותית היא "לעשות כרצון איש ואיש" השתייה תהיה כחוק, כדי שלא יהיה מצב בו האחד אונס את חבירו ופוגע בחירותו וברצונו החופשי.

שיטת הממשל של אחשורוש נלמדת דווקא מחוק שתיית היין מכיוון שהוא חושף את הסתירה הפנימית שבה; הסתירה בין הרצון להגשים את מאוויו של כל איש ואיש לבין הרצון לשמור על הסדר הציבורי ועל אושרם של הפרטים.

על כל פנים דרך אכיפת החוק במשתה היין רואים שמלכות אחשורוש נתנה דעתה למגבלותיה של השיטה המלכותית ואף על פי כן ניסתה לאחוז בחבל בשני קצותיו: סיפוק מאוויו של הפרט עד בלי די ודאגה לשלמותה ואושרה של הממלכה.

אחשורוש ייסד דווקא לעשות "כרצון איש ואיש" ולא הסתפק לעשות 'כרצון כולם' באופן כללי. במילים "כרצון איש ואיש" באה לידי ביטוי שאיפה יומרנית וגאוותנית עד מאוד, לרַצות ולהביא על סיפוקו רצון כל איש ואיש, כל פרט ופרט בממלכה.

בעולם הזה המלא עדיין בשאיפות אינטרסנטיות ואנוכיות, אין אפשרות וגם לא נכון להשלים רצונו של כל אחד ואחד.

רעיון זה מובע במדרש:

"לעשות כרצון איש ואיש – אמר לו הקב"ה [לאחשורוש]:

אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות 'כרצון איש ואיש'?!

בנֹהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לִשא אשה אחת

יכולה היא להינשא לשניהם? אלא או לזה או לזה.

וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימֵן [בנמל]

אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית,

יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזו או לזו.

למחר שני בני אדם באים לפניך בדין – איש יהודי ואיש צר ואויב

יכול אתה לצאת ידי שניהם?

אלא שאתה מרומם לזה וצולב [תולה] לזה"[29].

המגמה המלכותית "לעשות כרצון איש ואיש" בלתי אפשרית. היא שוללת את קיומה של אמת מוחלטת. אם בעולם גם הצדיק וגם הרשע, גם הטהור וגם הטמא צודקים, פירוש הדבר שאין אמת לעולם, אין מגמה אחת המחייבת את כולם והעיקר הוא רצון האדם ובחירתו החופשית.

הראשון שהניף את דגל ה'פוסטמודרניזם' בעולם היה אחשורוש. אולם במהלך המגילה עוד ילך ויתברר עד כמה תפיסת עולמו דמיונית ושקרית – אינה מתאימה לעולם. במעמדו ההווי העולם עדיין זקוק לבירורים ארוכים, מעמיקים ונוקבים מאוד מה בין רצון טוב לבין רצון רע, ובוודאי שיש צורך לבער את הרע ולא להתפייס אִתו ולתת לו אוטונומיה.