ככלֹתו לדבר אִתו

שמות לא

יח      וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה

          כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי

          שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת

          לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

1.       "ויתן אל משה" – מדוע לא נאמר "ויתן ד' אל משה"?

2.       מדוע הפרידה התורה את פעולת הנתינה מן המתנה עצמה? לכאורה היה לה לכתוב 'ויתן אל משה את שני לוחות העדות' ואחר כך "ככלֹתו לדבר אתו בהר סיני"?

3.       מדוע לא נאמר 'בכלותו לדבר אתו' אלא "ככלֹתו"?

4.       מדוע נאמר דווקא "ככלֹתו לדבר אתו" ולא 'לדבר אליו'?

5.       "שני לֻחֹת העדֻת" – עדות לְמה?

6.       מה המשמעות של היות הלוחות עשויים מאבן דווקא?

7.       מדוע הלוחות לא נמסרו כבר ביום מתן תורה? לשם מה מתעכבת הנתינה ארבעים יום?

שואל אור החיים הקדוש:

"למה איחר ד' נתינת הלוחות עד זמן זה,

כיון שלא היה בהם אלא עשרת הדברים,

ביום מתן תורה או למחרת היה לו לתת את הלוחות?"[1].

1. מה החשיבות בכך שהדִברות תהיינה כתובות וחקוקות בלוחות?

ובלשון ה'שפת אמת':

"שיש להבין מה יתרון כל כך בכתיבת הדיברות על הלוחות,

דלכאורה גדולה שמיעה ששמעו בני ישראל דברי אלהים חיים בהר סיני

ממה שנתן להם אחר כך בכתב על הלוח

ואנחנו רואים כמה גדלה מעלת הלוחות בתורה"[2].

"ככלֹתו"

 

נתינת התורה למשה מאת ד' אינה נתינה במובן רגיל של מסירת דבר והעברתו לזולתו באופן מעשי, חיצוני וחד-פעמי. זוהי נתינה אלוקית שאיננה על פי המושגים האנושיים.

במה היא שונה מנתינה רגילה?

א. "ככלֹתו לדבר אִתו" – אילו היה כתוב "בכלותו" היה מובן הדבר: כשסיים לדבר עִמו. "ככלֹתו" פירושו, כשהיה נראה שסיים לדבר עִמו, אבל באמת לא סיים.

נתינת התורה למשה היא תהליך בלתי פוסק. הקב"ה נותן לנו את התורה בכל יום מחדש. אומרת התורה על מעמד הר סיני: "קול גדול ולא יסף"[3] – הקול האלוקי של מתן תורה לא פסק מן העולם[4] והוא ממשיך להישמע אם כי בצורה נסתרת. מתוך הדיבור האלוקי הבלתי פוסק אלינו הולכת המציאות ומשתכללת, מרחיבה את כֵּליה הנפשיים והמעשיים לקליטת התורה באופן עמוק יותר מבעבר. במהלך שנות דור ודור הולכת התורה ומעמיקה את אחיזתה במציאות ואת השפעתה עליה.

ב. לנתינה האלוקית את התורה ישנו צד נוסף. זו נתינה של דבר שהמקבל מצד עצמו לא מסוגל לקבלו. התורה נשגבה ומרוממת מעל כל מושגי ההשכלה והתרבות האנושיים, מעל כל אפשרות של תפיסתה והשגתה.

אומר רש"י:

"'ככלֹתו' – כתיב חסר [כדי לרמוז על משמעות נוספת: כְּכַלָתוֹ]

שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן"[5].

1.  מה פירוש הדבר שהכלה נמסרת לחתן במתנה?

2. מן המילים "ויתן אל משה" כבר למדנו שהתורה ניתנה למשה במתנה[6], מה אם כן מוסיף הדימוי "ככלה לחתן"? מדוע יש להבין את נתינת התורה באספקלריא של התקשרות איש לאישה?

מסביר בעל פירוש 'באר בשדה' על הפסוק:

"דבא לאשמועינן [שבא להשמיענו] שמתן תורה למשה היה כדוגמת הכלה

שהיא קנויה לחתן בלא כסף ובלא מחיר".

למעשה החתן קונה את כלתו ללא אפשרות לקנותה. אף על פי שהוא מבצע בה מעשה קניין, נחשב שקיבלהּ במתנה. הכיצד?

ישנם שני סוגי קניין. קניין רגיל בין אנשים מבוסס על שווי החפץ הנקנה – המוכר מעביר לקונה את בעלותו על החפץ בתנאי שהוא משלם לו את ערכו הכספי. אולם קניין אישה אינו מבוסס על שווי ממוני אלא על התייחדות האישה לאיש, על שייכותם הפנימית והנשמתית. הקשר שנוצר ביניהם אינו הסכמי, חיצוני, אלא הוא בריאה אלוקית – "אשר ברא… חתן וכלה", לפיכך קניין אישה הוא בגדר מתנה אלוקית.

כך גם בנוגע לתורה. דבר ד' הנצחי אשר אין לו קץ ולא תכלה הוא בוודאי מעל ליכולת תפיסתנו והשגתנו אותו בכלים המוגבלים של העולם הזה. מצד האמת אין בשר ודם יכול להכיל בתוכו את התורה – "מה לילוד אשה בינינו?… חמודה גנוזה… אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?"[7]. על כן התורה קנויה למשה במתנה, בדרך של יצירה אלוקית.

דברי חז"ל הבאים מביעים רעיון זה:

"אמר ר' יוחנן:

 בתחילה היה משה למד התורה ומשכחה

 עד שניתנה לו במתנה

 שנאמר: 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו'"[8].

העובדה שמשה רבנו היה לומד את התורה ושוכח, מלמדת על אי יכולתו מצד עצמו להשיגה, על אף היותו "איש אלהים" מוכן ומזומן מששת ימי בראשית להיות נותן התורה[9]. התורה האלוקית גדולה ונשגבה לאין ערוך גם מאיש רם ונישא כמשה רבנו.

בסופו של דבר משה קיבל את התורה אולם לא בדרך טבעית ראלית, כי אם בדרך של הקנייה אלוקית ניסית – "קדיש על ארעא עובד גבורתיה"[10]. הגבורה האלוקית באה לידי ביטוי בכך שהתורה האלוקית והאינסופית נאחזת בארץ על כל צמצומיה ומגבלותיה, ומשה רבנו הופך להיות כלי להופעתה – "עבד נאמן קראת לו"[11].

מצד אחד מופיעה התורה בלוחות אבן גשמיים, אולם מאידך גיסא הכתב הוא 'מכתב אלהים'[12], ועל כן אחוז הוא בלוחות בדרך על-טבעית.

"דאמר רב חיסדא:

 מ"ם וסמ"ך שבלוחות

 [כיצד יכולות אותיות אלה להיות חקוקות משני צידי הלוחות? אלא:]

 בנס היו עומדין"[13].

הבנת ערכה העליון של התורה שהיא מעל ומעבר ליכולת השגתה חשובה עד מאוד. היא בונה את היחס הנכון לתורה. דווקא הבנת המרחק האינסופי שבין ישראל לתורה מכינה אותם לקבלתה בצורתה העליונה והמקורית ביותר. הענווה הגמורה בלב האדם מישראל הניגש לעסוק בתורה מאפשרת לו את המפגש השלם ביותר עִמה. "מי מקיים את התורה? מי שמשים עצמו כמִדבר"[14].

3. ממד נוסף בנוגע לאיכות הנתינה האלוקית את התורה – זוהי נתינה שמקנה למקבל מעמד חדש, הווית חיים חדשה. שאלנו: מדוע הפריד הכתוב בין "ויתן אל משה" לבין "שני לֻחֹת", באמצעות המילים "ככלֹתו לדבר אִתו בהר סיני"?

מסביר הנצי"ב מוולוז'ין שהמילים "ככלֹתו לדבר אִתו" הן חלק מן הנתינה עצמה. מה נתן ד' למשה? לא רק את הלוחות, אלא גם את העובדה שכילה לדבר עִמו. הכיצד?

"בא ללמד דגם זה שכִּלה לדבר אתו הוא בכלל הנתינה

שגם זה נתן לו במתנה, שלא יהיה עוד נצרך משה עוד

לעמל החזרה עליהם [על דברי התורה] שלא ישכח.

ועמל העיון לעמוד על הכוונה והאמת

אלא היה כמעיין המתגבר מאליו בעיון

וכנהר שאינו פוסק בכח הזיכרון"[15].

הקב"ה יצר את משה רבנו ככלי קיבול לתורה בעולם הזה, והתורה הופכת להיות חקוקה בו, כעצם הוויתו, עד שהוא והתורה הופכים להיות מציאות חיים אחת ממש. התורה היתה נובעת מתוכו וכל מה שהוקרן מאישיותו היה אורה של תורה. העובדה שד' כילה לדבר עִמו פירושה שמשה רבנו הפך להיות יצירה מוגמרת – ספר תורה חי שאינו זקוק עוד לעמול בה.

המדרגה של "ככלֹתו לדבר אִתו" היא עצמותה של המתנה, על כן אין כאן הפרדה בין הנתינה לדבר הניתן. לוחות האבן הניתנים למשה לאחר מכן הם רק ביטוי למדרגת החיים שנתהוותה כאן, שדבר ד' חקוק קודם כל בו, באישיותו.

נשאלת השאלה: אם משה לא היה יכול לקנות את התורה מכוח עמלו, אלא מכוח ההטבעה האלוקית של התורה בקרבו, לשם מה עמל והתאמץ כל כך ללומדה ולזוכרה?

מדרגת החיים לה זכה משה רבינו בהר סיני, על אף שהיא כל כולה בבחינת מתנה, לא היתה יכולה לחול אילולא עמלו של משה. אמנם נכון שבעמל מצד עצמו אין כוח ליַלֵד את מדרגת החיים של "תורה דיליה", אך בכוחו להכשיר את הקרקע להופעתה.

משל למה הדבר דומה?

לטבילה במקוה. בטרם טובלים יש להתנקות, להצטחצח ולהסיר את כל החציצות, אולם כל אלו עדיין אין בכוחן להקנות את מדרגת הטהרה. כל מה שנעשה מעצמנו עדיין לא נהיה טהורים. את מדרגת הטהרה האלוקית מקבלים רק על ידי הפעולה האלוקית המצוותית של ההיבלעות המוחלטת במי המקוה. אולם אם נטבול ללא ההכנות המקדימות את הטבילה, זו לא תועיל מאומה. כך גם ביחס לעמלו של משה רבנו בתורה. בעמל מצד עצמו אין כוח להוליד את מדרגת החיים שמשה הוא כל כולו תורה, אך הוא תנאי להופעתה. עמלו של משה רבנו בתורה משכלל, מזכך ומרומם את המציאות להיות מוכשרת להופעת החיים האלוקיים בתוכה.

"לדבר אִתו"

לשון התורה "ככלֹתו לדבר אִתו" ולא 'אליו' מרמזת להבנות נוספות בנוגע לאיכותה של נתינת התורה. הקב"ה לא מדבר אל משה אלא עִם משה. מה פשר הדבר?

אומר רש"י:

"'לדבר אתו' – מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה

וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד"[16].

מה משמעות העובדה שהקב"ה ומשה רבנו לומדים ב'חברותא'?

המהר"ל מלמד שתי קומות בהבנת העניין:

א.         "דבר זה סוד גדול כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך

[שנלמד בצוותא].

ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו – כך וכך תעשה

שהעיקר הוא גזירתו שחידש מליבו,

אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם…

מוכרחים על פי החכמה והדעת… להורות כי זה חכמת השם המחוייבת"[17].

הלימוד בצוותא של הקב"ה עם משה מברר את ההשקה הפנימית שקיימת בינינו לבין רצון ד'. התורה לא ניתנה לעַם ישראל כגזירה חיצונית, מקרית, שהונחתה עליו מגבוה, ללא קשר מהותי לחייו, אלא מותאמת לנו והיא תוכן חיינו העצמי – "כי הם חיינו ואורך ימינו"[18]. למרות היותנו מוגבלים בשכלנו ודעתנו מלקלוט את החכמה האלוקית במלוא עומקה, רוחבה והיקפה, מותאמים אנו לה, למגמתה, בדרך של יצירה אלוקית, ועל כן יכולים לעסוק בה, להגות בה ולקיימה.

יתר על כן, לו יצוייר שלא היתה ניתנת התורה, הרי שחלקים רבים ממנה היו מתחייבים אצלנו מדעתנו באופן טבעי, כמצוות כיבוד הורים, איסור גזל, עשיית חסד, והיינו לומדים צניעות מחתול וזריזות מנמלה וכד', כי החכמה האלוקית היא מחוייבת המציאות, והמציאות ביסודה מותאמת אליה מטבע יצירתה. יוצא אפוא שלמתנה האלוקית מאפיין נוסף והוא היות המציאות מותאמת לה בהתאמה גמורה.

ב.         "ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מאוד.

            כי התורה היא בין השם יתברך ובין האדם [משותפת להם]

מַשלמת רצון ד' יתברך ונותנת לאדם שלמות,

עד שהתורה היא שלמות כוללת בין ד' יתברך ובין האדם.

וכיוון שהדבר הוא כך, אמר שהיו שניהם ביחד חוזרין ההלכה,

מאחר שהתורה היא כוללת בין הנותן ובין המקבל

ודברים אלו עוד עמוקים והבן זה היטב"[19].

התורה מאחדת אותנו עם הקב"ה, כוללת אותנו עִמו באחדות אחת. עם ישראל והקב"ה אינן שתי מציאויות נפרדות של נותן ומקבל, אלא הווית חיים אחת – 'ישראל וקוב"ה חד הוא'[20]. ישראל הם יצירה שכל כולה השתקפות של הרצון האלוקי. על כן לא נאמר: "ויתן ד' אל משה", לא כתוב מי הנותן, כי המקבל והנותן הם מציאות אחת.

כיצד באה לידי ביטוי אחדות זו?

כשאנו עושים את רצונו של מקום, ומוציאים מן הכוח אל הפועל את האמת האלוקית של העולם, אנו מגלים למעשה את הרצון העמוק והאמיתי ביותר של עצמנו, וכל אישיותנו הפרטית והכללית כאומה יוצאת אל הפועל בקומתה השלמה והאידאלית. "כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל"[21].

* * *

מדוע באמת התעכבה נתינת הלוחות ארבעים יום, ולא ניתנו כבר במעמד הר סיני?

עשר הדיברות אינן עשר הוראות פרטיות, אלא המצוות כולן מקופלות בהן, כדברי אור החיים הקדוש.

"שאמרו [בזוהר] שכל המצוות

הלא המה בתוך תוכם של עשרת הדברים"[22].

עשר הדיברות הן עשרה כללים שבהם גנוזים כל פרטי התורה הרבים, שורשים שמהם מסתעפים ענפים רבים. במשך ארבעים היום משה רבנו היה צריך ללמוד את כל ריבוי פרטי התורה המסתעפים מעשר הדיברות. אולם כפי שראינו לעיל, אין מדובר פה רק בלימוד כמותי, ובצורך המעשי להיפגש עם ההיקף והרוחב הגנוזים בעשר הדיברות.

העובדה שמשה רבנו שהה במחיצתו של הקב"ה דווקא ארבעים יום אינה מקרית. מספר ימים זה מקביל לתקופה בה שוהָה הטיפה הזרעית במעי האֵם עד אשר מתהווה לעובר. ארבעים יום מבטאים תהליך של קבלת צורה, תהליך של צמיחה והתפתחות הגרעין עד לכדי הבשלתו להווית חיים שלמה.

אומר האלשיך הקדוש על הפסוק:

"כך להתהפך החומר ההוא אל איכות זולתו, הוא הרוחניות,

 צריך ארבעים יום

 כנגד ארבעים יום שנתהווה בהם האיכות הראשון".

כשמשה רבנו שהה במרום התחוללה בו מהפכה של ממש. גופו הלך והזדכך עד שהפך להיות מואר כל כולו בהארת החיים האלוקית הנשמתית.

ועוד מובא בדברי האלשיך הקדוש:

"ואופן הזיכוך היה על ידי דִבר אתו אלהים עצמו

כי על ידי הדבור עצמו היוצא מפיו יתברך אליו בלי אמצעי,

היה פועל בו ומזככו".

יום אחר יום במשך ארבעים יום, הולך הדיבור האלוקי ופועל על משה, משפיע עליו רוממות קודש עילאית עד שנטהר לגמרי, וכל אישיותו עד הנימים הדקים ביותר שלה, הפכה להיות ביטוי לטהרה האלוקית העליונה. לכן כתוב "ויתן אל משה ככלֹתו לדבר אתו" ולא "מקץ ארבעים יום" למשל. התורה מכוונת להבין, שלא רק בצד הכמותי של לימוד התורה עסקינן, אלא בעיקר בהשפעה הסגולית של הדיבור האלוקי, של דברי התורה היוצאים מפי ד', ובבניין המוסרי והאידאלי שהלך ונבנה בתהליך מתן תורה.

"ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל תלותו יתברך

נתינת הלוחות בכלות הדבור ולא בימים….

שאלמלא הדבור המזככו, לא היו הימים לבדם מזככים אותו"[23].

 

"לֻחֹת העדֻת"

הפעולה האלוקית ההדרגתית על משה רבנו השקול כנגד כל ישראל ומהווה את לב לִבה של האומה, הלכה ופעלה את פעולתה גם על האומה בכללותה. כל ישראל זכו בימים אלו להתרוממות גדולה מאוד מבחינה רוחנית ומוסרית. הפעולה האלוקית שהולידה במשה הווית חיים חדשה רשמה את רישומה אף בכלל ישראל.

כתיבת הדיברות על לוחות האבן באצבע אלוקים מורות ש:

"לא היה כתיבה על הלוחות בלבד

אבל היה רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל

כענין 'כתבם על לוח לבך'[24]"[25].

כתיבת הלוחות אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא ביטוי לתהליך הפנימי שהתרחש בקרב משה והעם – תהליך חקיקת דברי התורה ששמעו בני ישראל בהר סיני על לוח לִבה של האומה. ארבעים יום אשר העמיקו והפנימו את הרושם של המפגש הראשוני עם התורה במעמד הר סיני, בכל נימי נפשה של האומה לדורי דורות. לפיכך הדיבור האלוקי למשה במשך ארבעים יום, לא יפסק לעולם וימשיך לנבוע מתוכנו תמיד – "וחיי עולם נטע בתוכנו"[26].

הלוחות אם כן מהווים עדות לכך שהתורה חקוקה על לוח לִבנו, כדברי רבנו בחיי על הפסוק:

"שני לֻחֹת העדֻת – עדות היו לישראל

שהשכינה שורה בתוכם כמי שמביא בידו חותמו של מלך".

הלוחות הכתובים במכתב אלוקי הן עדות לחיים האלוקיים הנצחיים שבישראל. על כן הלוחות היו עשויים מאבן דווקא – "שאין הרקבון שולט בהם"[27]. מכיוון שהתורה היא עצמיותם של ישראל איננה מתקהה על אף החטאים, הירידות והמשברים. כך על אף שביום האחרון לחקיקת התורה נפלו בני ישראל 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' בחטא הנורא של העגל, דבר הדורש ביאור בפני עצמו, לא הפסיק הקב"ה את תהליך הכתיבה של התורה על הלוחות והשלימו עד תום.

"אמר ר' לוי:

ישראל עומדין למטה וחוקקים עבודה זרה להכעיס ליוצרם…

והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים

שנאמר: 'ויתן אל משה ככלתו'

הוי 'לך ד' הצדקה ולנו בֹשת הפנים'[28]"[29].

על אף ש"לנו בֹשת הפנים" יודע הקב"ה מהו ערך חיינו העליון והמוחלט, אשר שום חטא לא יכול למחוק אותו. אין בעולם שום כתובת אחרת להופעת התורה מלבד עַם ישראל, מפני שרק בו חקוקה התורה לעד כעצם חייו, והוא לבדו המוכשר להאיר את אורה בכל מרחבי החיים. מדרגת החיים של 'ישראל ואורייתא חד הוא' שהוטבעה בישראל במהלך ארבעים הימים של מתן תורה היתה כה גדולה ושלמה, שאילו היינו זוכים להשלמת התהליך ומקבלים בפועל את הלוחות הראשונים, מדרגת תיקונו של עולם כבר היתה יוצאת אל הפועל.

אומר ה'שפת אמת':

"ולולא החטא היו משיגין התורה נכלל בעשיה.

והיה נתקן הכל והיו גופות בני ישראל מזוככין מאוד

כמו שאמרו חז"ל 'חָרות' – חירות ממלאך המוות ומיצר הרע"[30].

לולא חטא העגל, עולם המעשה כולו על כל פרטיו וחלקיו, וכל המציאות החומרית היו מוארים בפועל ובגלוי באורה האידאלי של התורה, והמציאות היתה משוחררת לגמרי מכל שעבוד לצדדים החיצוניים שלה, וממילא לא היה מקום ליצר הרע ולמלאך המוות.

לנפילה החמורה בחטא העגל יש דרך תיקון.

אומר ה'שפת אמת':

"ועתה שלא זכינו לזה [לתיקון העולם בעמדנו בהר סיני]

צריכין לעורר הכל על ידי העסק בתורה"[31].

העיסוק בתורה מוציא מן הכוח אל הפועל את החקיקה האלוקית עתיקת היומין שבנו, ומגלה את טהרת חיינו הפנימית. על כן כגודל ההשקעה בלימוד התורה כך תלך ותתגלה הארת חיינו המוסרית והאידאלית כשהיא דוחה מפניה כל גילויי רע ומזריחה את החיים כולם באור חדש.