ירידת אברהם למצרים

בראשית יב

י           וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ

            וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם

            כִי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

יא         וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ.

            הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.

יב         וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים

            וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.

יג          אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ

            לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

יד         וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה

            וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.

טו         וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה

            וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.

טז         וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ

            וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

יז          וַיְנַגַּע ד' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ

            עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.

 יח        וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר:

            מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא?

יט         לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא?

            וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.

כ          וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

1.         לאחר שאברהם אבינו עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, והלך כברת דרך ארוכה במסירות נפש ומתוך אמונה גדולה בקב"ה – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"^[1], ללא שאלות וללא קושיות, הגיע סוף סוף אל הארץ הנכספת. אולם אז סידר הקב"ה לאברהם בסדר אלוקי מיוחד "רעב כבד בארץ" – "זו תורה וזו שכרה?"^[2]

2.         אמנם "רעב כבד בארץ" אבל הקב"ה הבטיח לאברהם שיברכהו. מדוע החליט אברהם לרדת מן הארץ ולא לבטוח בקב"ה שיצילהו מן הרעב?

שואל האלשיך הקדוש:

"הנה ראוי לשים לב:

 האם אחר כל ההבטחות שהובטח על לכתו לארץ: ואעשך כו',

 לא שת ליבו [של אברהם ש] יפרנסהו יתברך בארץ?

 כי אם מיד שראה רעב בארץ ירד מצרימה?

 כי הלא לא נתרוקנה ארץ-ישראל?

 ואשר זן את הנותרים, עריצי גויים, האם לא יזון את אברהם בארץ?

 ואיה הביטחון אשר בטח בד'?"^[3]

 

4.         "אמרי נא אחֹתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" – כיצד יתכן שאברהם אבינו מוכן להפקיר כביכול את אשתו לזנות תמורת טובות הנאה פרטיות?

"היתכן גבר כאברהם יעץ תחבולה לאבד נפשו חלילה,

 להניח את שרה הגדולה ממנו בנביאות,

 יבואו אליה גויים ויחללוה והיא בעולת בעל, והיא משבע מצוות בני-נח?

 ומה גם מי שמקיים אפילו עירובי תבשילין?

 ומר ממות באמור אליה 'אמרי נא אחתי את'"^[4].

האם לא היה עדיף למות ברעב מלקחת סיכון כזה ששרה תיטמא?…

5.         אם אמנם לא כך הדבר, ואברהם אינו מפקיר את אשתו לזנות תמורת ממון, מדוע התורה מתבטאת באופן שממנו עלולים להשתמע דברים נוראים אלו?

"למען ייטב לי בעבורך" הוא ביטוי ש:

"מורה באצבע כי טובים לו דודי אתנניה, והיא את ערלים תשכב.

 ומי ישמע כדבר הזה ולא תצילנה אוזניו?"^[5].

ורש"י לכאורה עוד מגדיל לעשות בפירושו "למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות". כאילו ברור לגמרי שמדובר על לא פחות מתאוות ממון חלילה!

"אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי"

בפסוק הראשון בפרשת ירידת אברהם למצרים, אנו מוצאים כפילות בתיאור הרעב:

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ".

התורה מבהירה שהרעב לא היה נסבל, לא ניתן לשרוד בו. היה זה "רעב כבד" – סכנת חיים ממשית.

"אמרו רבותינו: לא היה רעב כמותו בעולם"^[6].

אומר הנצי"ב מוולוז'ין:

"כפַל הכתוב [פעמיים נאמר בפסוק שהיה רעב] להודיע

 שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בד' עשה.

 עד שמכל מקום כבד עליו הרעב, אז קיים בעצמו – 'רעב בעיר פזר רגליך'

 כדאיתא בפרק הכונס^[7]"^[8].

אברהם אבינו עשה כל שביכולתו כדי להתמודד עם הרעב ובלבד שלא לצאת מן הארץ. אולם המצב הנורא הכריח את אברהם לנקוט צעד שהיה קשה בעבורו עד מאוד. "וירד אברם מצרימה לגור שם" – לשון גרות ועראיות.

אומר המלבי"ם:

"'וירד מצרימה' – לא לקבוע דירה רק לגור שם לפי שעה

 מצד שכבד הרעב בארץ ולחזור כשיפסק הרעב

 שבזה יֵחשב שיושב עדיין בארץ כיון שדעתו לחזור"^[9].

בין השורות ניתן לשמוע את גודל צערו על שנאלץ לצאת מארץ-ישראל.

כאשר ניצב אברהם מול השאלה של חיים או מוות, יש בידו אפשרות להציל את נפשו ונפשות ביתו במצרים, אולם הירידה למצרים איננה פתרון אופטימלי. בארץ המֵצרים חיים את החיים בטומאתם, בשיא גסותם החומרית, כמובא בפירוש הספורנו:

"'לבֹא מצרימה' – בית הועד לזנות, כמו שנאמר עליהם:

 'אשר בשר חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם'^[10]"^[11].

במציאות זו קיים חשש סביר ביותר שהערלים הללו יקחו ממנו את שרה אשתו ויטמאו אותה. מה יעשה? הוא נקלע למצב מסובך ביותר – "אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי"[12]. אוי לו ממוות ברעב ואוי לו ממוות בידי המצרים – "והיה כי יראו אֹתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אֹתי ואֹתך יחיו". כיצד ינהג?

"אין סומכין על הנס"

הגמרא עוסקת בשאלה הבאה:

"וגברי היכא מבדקי [היכן נבחן האדם]?"^[13]

במילים אחרות, מהו רגע האמת שבו נמדדת ישרותו המוסרית?

"אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר.

 גשר ותו לא?!

 אימא [אמוֹר]: כעין גשר"^[14].

שעת המבחן של האדם היא דווקא במצבים שדומים לגשר, שבהם הוא עלול ליפול מכל צד שאליו יפנה. במה הוא נבחן?

האם יעסוק בהצלת עצמו בדרכי הטבע או ימתין שיעשה לו נס.

"דאמר [רבי ינאי]:

 לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס,

 שמא אין עושים לו ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו.

 אמר רבי חנין: מאי קראה [מניין לומדים זאת בכתוב]?

 'קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת'^[15]"^[16].

מדוע באמת אין לסמוך על הנס? מדוע האדם שזוכה לנס מפסיד חלק מזכויותיו?

לכאורה ההישענות על נס מבטאת אמונה וביטחון גדול בקב"ה שהוא כל יכול ואנו תלויים בו תלות גמורה.

הרב קוק זצ"ל מסביר:

"אין לך מידה טובה בעולם שלא תוכל להשתבש בידי הבריות

 ולגרום היפך מהמכוון שלה…

 אבל כמה צריך האדם להיות נזהר שהמידה היקרה הזאת [מידת הביטחון בד')

 שהיא אור לעולם לא תהפך לרועץ,

 שלא תהיה הסיבה לעצלות ולשפלות ידים"^[17].

כל תכונה טובה בנפש האדם, כשאינה יוצאת אל הפועל באופן נכון ומאוזן, עלולה להוביל את האדם בדיוק לכיוון ההפוך שלה. לדוגמה, "כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים"^[18]. כך גם בנוגע למידת הביטחון בד'. מידה נפלאה זו המביעה קשר של דבקות והתבטלות מפני רבונו של עולם עלולה להצמיח עצלות ושפלות ידיים. לסמוך על הנס פירושו לבחור בדרך של פאסיביות וחוסר מעש. פעמים רבות נוח לו לאדם לנקוט עמדה כזו ולהימלט מן ההתמודדות עם הבעיה. על כן, מתוך מגמה להביא את האדם להביע באופן אמיתי את ביטחונו בד' מחנכים אותנו חז"ל שאין לסמוך על הנס.

כעת נבין מדוע אדם הסומך על הנס מנכין לו מזכויותיו. לאדם שהיה נתון בסכנה היתה אפשרות להשתמש בשכלו ולחשוב על דרכים שונות להינצל ממנה, ובוודאי היה זוכה גם לגלות בדרכו אמצעים שזימן לו הקב"ה כדי להציל את עצמו. אך מכיוון שישב וציפה לנס, הפסיד את הזכויות שהיו יכולות להיות לו כתוצאה מהשתדלותו 'לפעול עם אֵל' להצלתו.

כך גם הבין רבי חנין את דברי יעקב אבינו לקב"ה "קטֹנתי מכל החסדים". יעקב אמר שהוא, נהיה קטן כביכול מכל החסדים שד' עושה עִמו. ככל שהקב"ה עושה לו ניסים כך הוא מתגמד, מכיוון שיש לו פחות אפשרויות לפעול, והכוחות שבהם חננו אלוקים אינם באים לידי ביטוי.

סיבה נוספת לכך שהישענות האדם על נס איננה הנהגה טובה.

הרב קוק כותב עוד:

"חפץ האדון ב"ה השלם וההנהגה השלמה שלו הוא הטבע.

 כך, יש גם כן תועלת רוחנית

 שהאדם שהוא עצמו אחד מפעלי ד' שיצר בחכמה

 על פי חוקי הטבע שחקק ב"ה בעולמו,

 ראוי שיהיה אוהב את הטבע,

 את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל לא נפעל"^[19].

במחשבתו של הקב"ה עלה לברוא עולם שמתנהל על פי חוקי טבע. האדם הוא חלק מהעולם-הזה ולכן עליו לפעול בדרכי הטבע. דווקא באמצעות פעולות טבעיות, אנושיות, הגיוניות וממשיות, אנו מוציאים מן הכוח אל הפועל את התוכן הרוחני והמוסרי של העולם. ישנה תועלת רוחנית בדרך התנהלותו הטבעית של האדם בעולם.

לדוגמה, העולם בנוי כך שהאדם לבדו אינו יכול לספק את כל צרכיו בעצמו. הוא זקוק לאנשים שימכרו לו את סחורתם, להדרכתם של יועצים כלכליים, לנהגים, לרופאים ועוד. התנהלותו של האדם בהתאם לכך מאפשרת לו לפתח בקרבו תודעה עמוקה שהוא אינו 'סוּפֶּרמֵן'. לעתים אף מבלי שהוא מודע הולכות ונבנות בו ענווה והכרת תודה כלפי כל המסייעים לו.

בדרך ההתמודדות הטבעית עם סיבוכי המציאות ונפתוליה יוצא מן הכוח אל הפועל תוכן חיים האלוקי, המוסרי והאידאלי, וזהו קידוש השם היותר גדול. שם ד' המופיע בתוך החיים עצמם הוא תכלית הבריאה. יוצא אפוא שאדם הסומך על הנס חוטא למחשבה האלוקית העומדת ביסוד בריאת העולם כעולם טבעי.

ההבנה שהאדם צריך להתמודד בעולם-הזה באופן אמיץ ושקול ולא לסמוך על הנס, היא ההבנה שמנחה את אברהם אבינו בשעת ירידתו למצרים. מתוך שייכותו למחשבה האלוקית ודבקותו ברצון האלוקי, הוא מבין שעליו לתכנן את צעדיו בשעה קשה זו מתוך שיקול דעת שכלי, הגיוני ומציאותי, ורק כך לייחל לסיעתא דשמיא.

בהתחשב בעובדות, אברהם אבינו מבין כי אם יישאר בארץ, התוצאה תהיה חלילה מוות לו ולכל אשר עִמו. גם אם יֵרדו למצרים עלולים אברהם ושרה להיקלע לסכנה ממשית. אולם בניגוד לאפשרות הראשונה, בזו השנייה אברהם יכול לנקוט צעדים מעשיים שעשויים לצמצם את הסכנה ואולי אף למנוע אותה לחלוטין, מה שאין כן אם יישאר בארץ.

זו היתה מחשבתו של אברהם שעמדה ביסוד החלטתו לרדת למצרים כדברי המלבי"ם:

"היה קטן בעיניו שישנה ד' את הטבע בעבורו

 ולכן לא סמך על הנס שיחיהו ברעב, רק בקש הצלה טבעית"^[20].

ידוע שבאותה תקופה היתה אישה פנויה מוגנת יותר מאישה נשואה. הסכנה שנשקפה לאישה נשואה היתה כפולה ומכופלת, מכיוון שהיו הורגים את בעלה וגוזלים אותה – "ואמרו אשתו זאת והרגו אֹתי ואֹתך יחיו". אולם כדי לזכות באישה פנויה היה צורך לנהל משא ומתן עם בני משפחתה. כאשר אברהם אבינו בחר בדרך של "אמרי נא אחֹתי את" הוא לא רק מנע את הריגתו, אלא הרוויח זמן גם בנוגע לשרה. זמן ניהול המשא ומתן עם שפלים אלו יכול להיות פתח לתקווה^[21].

אולם אברהם אבינו לא סמך רק על זאת. בניגוד לתיאור התורה את הליכת אברהם מחרן לארץ-ישראל בלשון רבים: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו… ויצאו ללכת ארצה כנען"^[22], נאמר כאן "כבוא אברם" בלשון יחיד. שואלים חז"ל:

"'ויהי כבוא אברם מצרימה' – ושרה היכן היתה?"^[23].

מכאן למדו חז"ל ש:

"נְתָנה [את שרה] בתיבה ונעל בפניה".

אברהם אבינו אינו מתאמץ להסתיר את שרה מעיניהם של המצרים. בהמשך המדרש רואים שאף היה מוכן לשלם כל מחיר כדי לשחד את המצרים ובלבד שיעבור את המכס 'בשלום'. אבל הפעם הם דווקא התעקשו שאברהם יפתח את התיבה:

אמרון ליה: לא אפשר אלא דפתחת וחמין לן מה בגוה

[אי אפשר. אלא תפתח ותַראה לנו מה יש בתוכה].

כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה"^[24].

לאחר כל השתדלותם של אברהם ושרה להתמודד עם המצב הסבוך בדרכי הטבע, הקב"ה סובב את העניינים כך שהמצרים דווקא ייפגשו עם יופייה האלוקי של שרה, שכן יופי אנושי אינו מאיר ארץ שלמה.

ברגע הנורא בו המצרים פתחו את התיבה מתארים חז"ל כיצד עמדו אברהם ושרה וזעקו בתפילה לד' מקירות לבם שיעשה למען שמו:

"כיון שראה אברהם כך התחיל בוכה ומתפלל לפני הקב"ה ואומר:

 רבונו של עולם! זו היא בטחוני שבטחתי בך?

 [דווקא ההחלטה לרדת למצרים נחשבת אצל אברהם ביטחון בד']

ועכשיו אל תביישני מסִברי [מאמונתי].

ואף שרה צווחת ואומרת:

רבונו של עולם! אני לא הייתי יודעת כלום,

אבל כיון שאמר לי שאמרת לו 'לך לך', האמנתי לדבריך,

ועכשיו נשארתי יחידה מאבי ומאמי ומבעלי,

יבוא רשע זה ויתעולל בי?

עשה למען שמך הגדול ולמען בטחוני בדבריך

אמר לה הקב"ה :

 חייך, אין דבר רע נוגע בך ובבעלך.

 הדא הוא דכתיב: 'לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע'^[25]"^[26].

לאחר שמיצו אברהם ושרה את כל האפשרויות להינצל מן הסכנה בדרכי הטבע הם זכו לסיעתא דשמיא גדולה, לניסים ונפלאות^[27].

"וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס

 וישמור עצמו בכל תחבולה אשר יוכל"^[28].

למדנו אפוא שהתנהגות אברהם בימי הרעב הכבד, מביעה את הביטחון האמיתי בד' – ביטחון שאינו משליך את האחריות על הקב"ה ואינו מביא לעצלות ולשפלות ידיים, ביטחון שאינו נובע מגאוות הלב שהקב"ה ישנה את הטבע בעבורו, אלא מהכרה מעמיקה שעל האדם להיות שותף עם אֵל בתוך מערכות החיים הטבעיות של העולם.

ביטחון כזה מביא לידי ביטוי את כוחות הנפש הנפלאים של האדם, את תבונתו וגבורת לִבו שניתנו לו מאת ד'. כוחות אלו לא היו יוצאים אל הפועל אילו היה אברהם נשאר בארץ והיה חסר אונים מול הסיכון הממשי של הרעב.

רבים בוודאי נמקו ברעב הנורא שלא היה כדוגמתו, אולם החכם עיניו בראשו. אין הוא נכנע למציאות המרה אלא מאמין שבעזרת הכוחות האלוקיים שניחן בהם הוא מסוגל לגבור עליה. אברהם אבינו פועל מתוך מבט חיובי על המציאות, מתוך אמונה שלמה שאין הקב"ה חפץ במוות ובחידלון אלא הוא "מלך חפץ בחיים" ובאמצעות ההשתדלות האנושית הוא מעניק חיים.

"צא וכבוש את הדרך לפני בניך"

אמנם הקב"ה יכול היה לסובב את הדברים שהמצרים לא היו פוגשים כלל את שרה, והיא לא היתה נחטפת לבית פרעה.אולם בולט הדבר שיש עניין אלוקי במפגש של המצרים עם יופיה של שרה וכן בלקיחתה לבית פרעה.

אברהם ושרה אינם אנשים פרטיים. אבות האומה הם ועל כן כל הקורות אותם וכל מעשיהם מטביעים את חותמם על עם ישראל כולו לדורי דורות. ספר בראשית הוא ספר יצירת השורשים של העם ולכן מסלול חייהם של האבות נגזר מן העתיד.

"ר' פנחס בשם ר' הושעיא רבה אמר:

 אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך!

 את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו…

 באברהם כתיב: 'כי כבד הרעב בארץ'

 בישראל כתיב: 'והרעב כבד בארץ'^[29]…

 באברהם כתיב: 'והרגו אֹתי ואֹתך יחיו'

 ובישראל כתיב: 'כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון'^[30]…

 באברהם כתיב: 'ויהי כבוא אברם מצרימה'

 ובישראל כתיב: 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה'^[31]"^[32].

יש כורח אלוקי היסטורי שעם ישראל יופיע דווקא דרך כור ההיתוך של גלות מצרים^[33] ועל[VAC1]  כן השתעבדות ישראל למצרים מוטבעת כבר כעת בגרעין האומה, בירידת אברהם למצרים ובהשתעבדות שרה לפרעה. כך גם נקבעת גאולתם של ישראל באמצעות הנגעים הבאים על פרעה ושחרורה של שרה.

"למען ייטב לי בעבורך"

 

א.              "לא נמנע הכתוב"

בבואנו לעסוק בדרכי הניסוח של התורה עלינו לברר מהו הקריטריון המנחה אותה. נעשה זאת באמצעות הדוגמה הבאה.

בפסוק המתאר את בריאת האדם "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"^[34], מופיע הפועל 'לעשות' ברבים. ניסוח זה מעורר שאלה אמונית קשה – ריבוי אלוהויות, ד' ישמור!

כידוע אחדות ד' היא יסוד היסודות באמונת ישראל, היאך לא חששה התורה לכתוב כדבר הזה "נעשה אדם"?

אומר רש"י:

"אף על פי שלא סייעוהו [המלאכים] ביצירתו [של האדם]

 ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענווה

 שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן.

 ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו

 אלא עם עצמו"^[35].

מגמת התורה היא בראש ובראשונה להנחיל לנו את המוסר האלוקי, לרומם אותנו אל המרחבים האינסופיים של דרכי ד' ומידותיו. "ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן"^[36] – הכיצד תוותר התורה על המפגש שלנו עם ענוותנותו של הקב"ה, שמתוכה נבראו העולם והאדם, ושהשפעתה ממלאת את העולם-הזה בחסד, בטוב ד' ובאהבה לבריות?! איך יתכן שהתורה תפסח על המבט האמוני והחיובי על המציאות שאנו בונים בתוכנו כאשר אנו לומדים על בריאת העולם והאדם?!

התורה לא תוותר על אמיתות עליונות ונשגבות אלו בגלל אנשים שיחליטו להסיק מן התורה דברי כפירה ואפיקורסות.

ממשיך רש"י לומר:

ותשובת המינים כתב בצידו: 'ויברא אלהים את האדם' ולא כתב 'ויבראו'"^[37].

התורה נוקטת תמיד לשון יחיד כלפי הקב"ה, וכך גם מיד בפסוק הבא היא חוזרת לנסח בלשון יחיד: "ויברא אלהים". רק פעם אחת ויחידה סטתה התורה מן הכלל הזה: "נעשה אדם".

האם בכוחה של סטייה יחידה למוטט את הכלל כולו, את האמונה באחדות ד'?!…

היציאה מן הכלל נועדה לרומם אותנו להבנה מחודשת ומעמיקה של ההכרה באחדות הבורא. העובדה שד' אחד ברא את העולם אינה רק ידיעה טכנית. משמעותה היא שהתכונה האחדותית מהותית לעולם – נשמת אפו, ועל כן הענווה, האהבה והחסד טבעיות לו ומתבקשות בו.

קריאת פסוק במנותק מן ההקשר הכללי גורמת להסקת מסקנות לא נכונות החוטאות לאמת. "תורת ד' תמימה משיבת נפש"^[38]. כשהיא תמימה היא משיבת נפש וכשקורעים אותה לגזרים גם הנפש קרועה עִמה.

על בסיס זה ניתן להבין את המילים ה'בעייתיות' לכאורה שאמר אברהם אבינו: "למען ייטב לי בעבורך", שבמבט שטחי נשמע מהן שאברהם אבינו חושב חלילה על טובות הנאה.

בפרק הקודם, במפגש הראשוני עם אברהם אבינו, רוממה אותנו התורה לקלוט מיהו אברהם אבינו – "ברייה חדשה", יצירה אלוקית שכל עניינה הוא טובת הכלל[39]. כך גם בפרקים הבאים ובמיוחד בפרק על עקדת יצחק, שם נפגשים עם עומק טהרת חייו, ונוכחים לדעת ששום חשבון אינו מבטל אצלו את עשיית רצון ד'. גם בספר שמות נפגשים עם העובדה שהקב"ה קורא את שמו על האבות "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" לדורי דורות, ומי ששם ד' נקרא עליו בוודאי אינו אדם קטן ושפל[40]. כשמתרוממים ללמוד תורה מתוך מבט שלם אזי נופלות כל המחשבות הקטנות בנוגע לאבות.

התורה כתבה "למען ייטב לי בעבורך" ולא חששה מן המינים והטיפשים. להפך! דווקא מילים אלו מפגישות אותנו עם עוצמת החיים הטמונה באישיותו של אברהם אבינו, שעליה לא היתה התורה מוכנה לוותר בשום אופן, ולו גם במחיר הנורא שיהיו אנשים שיוכיחו 'שחור על גבי לבן' שאברהם אבינו נכשל בתאוות ממון.

בעולמו של הקב"ה קיימת בריה מופלאה כאברהם אבינו, צדיק כללי, אישיות אוניברסלית שממנה ורק ממנה ראוי להיוולד "גוי גדול" שישפיע אור וחיים על האנושות כולה. גוי זה ירומם את האנושות כולה לקרוא בשם ד', ועל כן כשאברהם אומר "לי" אין לזה שום קשר לאגואיזם.

כן! בעולמו של הקב"ה תיתכן מציאות חיים מופלאה של אדם שכשהוא אומר "לי" הכוונה היא: למען העולם כולו, למען הופעת שם ד' על מרחבי המציאות כולה. כשלומדים תורה מתוך תמימות וישרות, זוכים להיפגש עם קומת חיים מרוממת מעל כל הקַטנוּת והשִפלות המוסרית שהעולם מתקשה כל כך להשתחרר מהן.

בדורנו זכינו להיפגש עם אישיות מיוחדת במינה שכל כולה אהבה וחסד. היה זה ר' אריה לוין זצ"ל. כאשר רגלה של אשתו כאבה הוא חש את הכאב כאילו היה ברגלו שלו, ואמר לרופא: הרגל של אשתי כואבת לנו. האם היתה זו הצגה בעלמא?!

בדורנו זכינו עוד להיפגש גם עם גדולי הדור הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה זצ"ל. הרב קוק העיד על עצמו שהוא מרגיש בנשמתו "את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עוז חייהם ואמונת ישעם"^[41] של ימי הגאולה ההולכים ובאים על האומה. יש אדם החי בקרבו תנועות חיים כלליות, אוניברסליות. הוא מסוגל להיות קשוב לקול האלוקי החורז את המציאות מפני שהוא מרומם מעל החשבונות האנושיים הקטנוניים.

כזכור הרב צבי יהודה זצ"ל נפטר ערב הנסיגה מסיני. רבים חשו אז שנשמתו פרחה רק מעצם המחשבה על החורבן הנורא המתרגש לבוא על ישובים שלמים בארץ-ישראל. כריתת איברים מהארץ היתה ככריתת איברים בגופו ממש^[42].

יש אנשים ענקי רוח בעם ישראל שחיים ומרגישים את כלל ישראל בגופם ובנשמתם ממש. כשאנחנו נפגשים עם אנשים כאלה אנו נמלאים רגשי כבוד ותעצומות נפש.

אם זכינו להכיר אנשים כאלה בדורנו אז ההבנה שאברהם אבינו – אבי אבותיה של כל הופעת הטהרה הזאת – היה כלל-כלל-כללי, אינה מנותקת מן המציאות. הפירוש של: "למען ייטב לי בעבורך" – למען ייטב לעולם כולו, למען 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא', מתיישב אפוא היטב על הלב.

אם אַת שרה, תאמרי "אחֹתי את" ייטב לעולם כולו בזכותך, "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות"^[43]. אבל אולי כלל לא היינו נזקקים לכל הביאור הזה כי "למען ייטב לי בעבורך" פירושו למען ייטב לי בשבילך. כל טובה לאברהם היא רק אם היא קודם כל טובה לאשתו.

תיאום ציפיות

כבר ראינו שציפיותיו של אברהם מתואמות עם מחשבתו של הקב"ה באופן מלא^[44]:

         "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ד'"^[45].

אברהם הולך ופועל בעולם מתוך הבנה עמוקה שקידוש השם נולד מתוך עמל של קודש בתוך סיבוכי המציאות. הוא מחובר למחשבה האלוקית שיש לרומם את העולם כולו משפלותו ועל כן אין לו אשליות שדרכו תהיה "סוגה בשושנים". רק שיכור "העולם כולו דומה עליו כמישור"^[46]. כך גם הרעב אינו נתפס אצל אברהם כ'סטירת לחי' או 'שבירת כלים' במערכת יחסיו עם הקב"ה.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שצופה מן הצד באימונים ובתרגילים שחייל עובר כדי להתקבל ליחידה מובחרת. הוא עלול לחשוב שהמפקדים הם גסי רוח, רעים ואכזרים שנהנים להתעלל בבני אדם. אולם החייל עצמו, ככל שקשה לו באימונים והוא סובל ומתייסר, ברי לו שאין כאן אכזריות חלילה, אלא רצון טוב להכשירו לתפקיד גדול וחשוב ולטפח בו יכולות עמידה גבוהות במצבים לא פשוטים.

כך ניסיון הרעב נועד להרים את קומתו המוסרית של העולם לשלב חדש. על הפסוק "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קֹשט סלה"^[47], אומרים חז"ל:

"נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותם בעולם,

 בשביל לגדלן בעולם כנס זה של ספינה.

 וכל כך למה?

 מפני קושט – בשביל שתתקשט מידת הדין בעולם"^[48].

באמצעות העמידה ניסיונות יוצאים מן הכוח אל הפועל כוחות הנפש של האומה ומתגלה טהרתה המוסרית. כך מתבשם העולם מן הניחוח הפנימי והאידאלי של כנסת ישראל וממילא מתקשטת מידת הדין בעולם. מתברר שביסודה של מידת הדין עומדים רחמים גדולים וחפץ של רוממות.

"מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשר נסיונות

 כנגד י' מאמרות [עשרה מאמרות שבהם נברא העולם]"^[49]

מה הקשר בין הניסיונות לבריאת העולם?

דרך הניסיונות שאברהם אבינו עובר מתבררת המגמה האלוקית העומדת ביסוד העולם. מתבררים הרצונות האלוקיים והאידאליים הגלומים בבריאה ויוצאים אל הפועל.

מתוך מבט זה מתייחס אברהם אבינו לרעב בשלושה שלבים:

א. ראייה מפוכחת של המציאות:

"וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ".

ב. נקיטת צעדים מעשיים ברורים:

"אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ".

ג. חשיבת עומק: מהו הרווח העשוי לצמוח מן הסיבוך הזה, וכיצד הוא יתרום להופעת האידאל האלוקי בעולם ולמימושו באופן השלם ביותר?

"לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"[50].