כי תשא, פרשת השבוע
י"ג מידות
י"ג המידות האלוקיות
שמות לד
ו … ד' ד' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.
ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.
המידות האלוקיות הן הדרכים האלוקיות המורות לנו כיצד יוכל להופיע טוב ד' בעולם:
"ד'" – אומר רבנו בחיי על הפסוק:
"ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מִדה [לא אחד מי"ג המידות]".
שם ד' הראשון הוא ביטוי לעצמוּת האל שהיא אינסופית ובלתי ניתנת להשגה, היא קודמת ליצירת העולם ואיננה תלויה בו – "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". מהות החיים האינסופית הזו היא הכוח המהווה את הבריאה. באמצעות קריאת השם בראשונה מודיע הקב"ה כי התנאי לגילוי הטוב האלוקי במציאות הוא הידיעה וההכרה הברורה שהוא נעלה מכל יכולת השגה. על כן כל הופעת טוב ד' בעולם היא אך ורק קצה קרחון והתנוצצות בזעיר אנפין של טוב ד' במקוריותו.
"ד'" – קריאת השם בשנית מציינת אפוא את הופעת שמו של ד' בהוויה – בתוך העולם[1]. שמו וטובו חיים וקיימים במציאות בכל מרחביה וזמניה: היה הווה ויהיה. קריאת השם הזו מציינת את ההתאמה היסודית של העולם אל החיים האלוקיים האינסופיים.
"אל" – מלשון אֶיָל שפירושו כוח. התואר "אל" מורה על היות ד' תקיף וחזק ובעל יכולת מוחלטת לעשות כרצונו[2]. עוד מובא בפירוש החזקוני על הפסוק:
"אל – דיין ושופט, כמו: 'עד האלהים יבֹא דבר שניהם'[3]".
התואר "אל" מבטא אפוא את קיומו של רצון אלוקי מוחלט שכל הבריאה כפופה להוציאו לפועל, וממילא הברואים נידונים על פי מידת נאמנותם לו.
שלושת התארים האלוקיים שהוזכרו עד כה הם כלליים. דהיינו בונים תודעה כללית ביחס שבין ד' לבין עולמו. אולם מכאן ואילך עשר המידות האלוקיות הן דרכים מפורטות המאפשרות לעולם להביע את הטוב האלוקי הגלום בו.
"רחום" – האברבנאל מסביר שרחום
"מלשון רֶחֶם המיוחדת אל האשה.
ותהיה מדת "רחום" בו יתברך,
מורה על הטובות שעשה עם העובר בהיותו ברחם האם, בהתהוותו וגִדולו שמה"[4].
נמצאנו למדים שהמידה 'רחום' מורה על הדאגה האלוקית לקיומו של האדם, על הרחמים 'האמהיים' כביכול של הקב"ה לבריותיו, לשמירתן ולהצלתן מכל נזק. ההטבה האלוקית עם האדם מאפשרת את הופעת חייו, את הופעת נשמתו, והיא הבסיס למפגש העולם עם הטוב האלוקי שבו.
"חנון" – עוד מסביר האברבנאל:
"חנון נאמר על ההשכלה והדעת אשר יחונן השם לאדם אחרי בריאתו,
כמו שאמרו (בתפלת שמונה עשרה): אתה חונן לאדם דעת.
והנה נאמרה חנינה בדעת, לפי שההשכלה והדעת הם מטבע הנבדלים [המלאכים],
כמו שאמר: 'כי אל דעות ד"[5], ונתנה לאדם מתנת חנם"[6].
מלבד הדאגה למילוי כל מחסוריו הקיומיים של האדם, הקב"ה חונן אותו בשכל ובדעת שבאמצעותם הוא יכול להיפגש עם נשמתו. כוח המחשבה וההשכלה הוא כוח רוחני מופשט ועל כן בדרך הטבע הוא נחלת ה'נבדלים' – היצורים השמימים שאינם קרוצי חומר. לפיכך ההשפעה האלוקית על האדם דעה ובינה היא על-טבעית – חנינה, מתנת חינם. באמצעות שכלו ודעתו מסוגל האדם לבחור בטוב ולהזדהות עִמו. ברצונותיו ובמעשיו הוא מסוגל להביא לידי גילוי את הטוב האלוקי בעולם.
"ארך אפים" – מובא בפירוש 'דעת זקנים' על הפסוק:
"ארך אפים – לרשעים שאינו ממהר ליפרע מהם".
מדוע הקב"ה אינו ממהר להיפרע מן הרשע?
אומר רש"י: "שמא יעשה תשובה". בתהליך התשובה חוזר האדם לעצמיותו – לנשמתו, ומאפשר לה להופיע. ה'סבלנות' האלוקית נותנת אפוא הזדמנות לטוב האלוקי הגנוז במעמקי המציאות לפרוץ ולהתגלות.
"ורב חסד ואמת" – שואל בעל "תפארת שלמה":
"ורב חסד ואמת – לכאורה סתרי אהדדי [שתי מידות סותרות זו את זו]
כי חסד הוא לפנים משורת הדין ומדת אמת הוא כמשפט איש לפי מעשהו"[7].
מסביר המהר"ל:
"ורב חסד – פירוש: כי כאשר יתברך משלם הטוב לאדם משלם ברוב טוב,
לאפוקי [להוציא] מדת הפורענות
שאינו משלם ברוב רע כמו שהוא משלם ברוב טוב"[8].
התשלום האלוקי לאדם על מעשיו הטובים אינו רק במובן של השפעת טוב גשמי עליו, אלא כפי שלמדנו "שכר מצוה מצוה" – השכר על קיום המצווה הוא בראש ובראשונה ההשפעה הטובה של המצווה על המציאות לגלות בה תוכן חיים טוב, אצילי ומוסרי. "רב חסד" פירושו אפוא שההשפעה הטובה שמשפיעים לימוד התורה וקיום המצוות של האדם על העולם גדולה לאין ערוך מהשפעתם של המעשים הרעים – "לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות"[9]. וזאת למה?
כי העולם ביסודו הוא טוב, מהותו טובה, חסד ד' גלום בו – "עולם חסד יבנה"[10]. על כן מעשי החסד טבעיים ומתאימים לעולם. בכוחם לגלות את תוכנו הפנימי, מה שאין כן המעשים הרעים.
מוסיף המהר"ל:
"ומפני זה דרשו גם כן רב חסד מטה ידו כלפי חסד,
כי כאשר הטובות והזכיות שוים מכריע לכף זכות
מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו יתברך"[11].
במצב של שיוויון בין הזכויות לעבירות, ההכרעה של הקב"ה היא דווקא לכף זכות מפני שהטוב שעושה האדם מבטא את מהותו הפנימית ועל כן משקלו מכריע. לפיכך ריבוי החסד אינו סותר את האמת אלא מסייע לגילויה – לגילוי האמת הפנימית של העולם.
וכך מובא בדברי ה'שפת אמת':
"כי חסד הוא לפנים משורת הדין.
אבל 'ורב חסד' הוא גודל חסדיו של הקב"ה שיכול לעשות חסד על פי המשפט עצמו.
זה נקרא ורב חסד מה שאינו יכול להשיג זאת רק הקב"ה כל יכול
וכמו שנאמר 'לטהר חוסיו בדין'.
על פי דין ממש מטהר את בני ישראל ביום הכיפורים
שנתברר בדין כי אין החטא בהם בעצם"[12].
"נֹצר חסד לאלפים" – מובא בפירוש 'שפתי חכמים':
"דנוצר חסד וגו' שפירושו:
חסד שהאדם עושה נוצר לו הקב"ה שכרו עד אלפים דור"[13].
על פי דברינו לעיל ששכר המצווה הוא עצם השפעתה על המציאות, מובן שכאשר הקב"ה נוצר לאדם שכרו הכוונה היא שהשפעת החסד של האדם יכולה להימשך עד סוף כל הדורות[14]. ככל שמעשיו הטובים של האדם נעשים בטהרה גדולה יותר, מתוך השקפה אמונית רחבה שכל מעשה חסד ולו הקטן ביותר מוציא לפועל את מגמת הטוב של המציאות כולה – "חסד ד' מלאה הארץ"[15], כך הם מוציאים אל הפועל ומגלים תוכן חיים אצילי בעוצמה רבה המסוגל לפעֵם בקרב המציאות ולדחוף אותה ללא הרף לגלות בה את טוּבה עוד ועוד עד סוף כל הדורות. המידה שד' "נֹצר חסד לאלפים" מתגלה היטב באבות האומה: "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". גודל רוממות חסדם הטביע את רישומו על הבנים בטווחי נצח, ולכן בניהם ראויים לגאולה.
"נֹשא עון ופשע וחטאה" – הפירוש המקובל הוא שעוון הוא חטא במזיד. כלומר, אדם יודע את האיסור ובכל זאת עובר עליו מצד כניעה ליצרו, מתוך חולשתו המוסרית. פשע הוא חטא מתוך מרד בד', מתוך מגמה לבזות את חוקי התורה ולחלל את הקודש, ואילו חטא הוא בשגגה, מתוך אי- ידיעת האיסור[16]. לפי זה אם הקב"ה מוחל על עוון ופשע, קל וחומר שימחל על חטא בשגגה. לכן די היה לכאורה לומר 'נושא עוון ופשע' וכבר היה מובן שנושא חטא, או לכל הפחות היה להקדים את החטא לעוון ולפשע על דרך 'מן הקל אל הכבד'.
התורה באומרה "חטאה" דווקא ולא 'חטא' מרמזת שאיננה מתכוונת לכשל נקודתי של חטא כזה או אחר, שכן אומר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ש: "המושגים הכלליים המופשטים מופיעים בלשון נקבה"[17]. לפיכך המונח "חטאה" מבטא מצב שבו האדם אימץ לעצמו תרבות חיים כללית החוטאת לייעוד האלוקי, סגנון חיים שלם של פריקת עול והפקרות, של שלטון התאוות והיצרים.
"נשא עון ופשע וחטאה" מובנו אפוא שעבודת התשובה מסוגלת לא רק לתיקון נקודתי של מעשה זה או אחר אף החמור ביותר אלא גם להביא לתיקון גמור של אווירה ותרבות כללית קלוקלת.
"ונקה לא ינקה" – מעל המילה "ונקה" מופיע טעם מפסיק המלמד שהיא עומדת בפני עצמה והקב"ה אכן מנקה. התשובה מסוגלת לנקות את האדם נקיון מוחלט מן החטא ולטהר אותו מכל השפעותיו השליליות, כבגד מכובס שלא נשאר עליו שום סימן מן הכתמים שהיו בו. יתר על כן אומר הספורנו[18], הנקיון האלוקי בתשובה מאהבה לא רק מותיר את האדם נקי כבטרם חטאו אלא מעלה אותו למדרגה שבו כל זדונותיו הופכים לזכויות.
אולם הקב"ה מתאר את מידתו להעלות נקיון וארוכה לכישלונו של האדם בסגנון מעומעם: "ונקה לא ינקה", לא ברור אם ינקה או לא. סגנון הכתוב מורה שהניקיון אינו גורף – "שלא ינקה ויסלח לחוטא בהחלט [לגמרי]"[19], אלא תלוי באיכות התשובה – "לא ינקה לגמרי אם לא ייטיבו מעלליהם"[20].
"פֹּקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" – אומר הרמב"ם שפקידת עוון האבות על הבנים הוא רק בחטא עבודה זרה שהוא חמור במיוחד[21] ופוגם בשורשי הנפשות עד דור רביעי. יתכנו אף מצבים נוספים יוצאי דופן של נפילה בחטא חמור במיוחד עד שאין לו ניקוי מיידי, כדברי בעל פירוש 'שפתי כהן' על חטא המרגלים:
"ונקה לא ינקה – יש עוון שיש לו ניקוי ויש עוון שאין לו ניקוי.
ועוון אלו [המרגלים] אין לו ניקוי
לפי שגרמו להחטיא את ישראל וקבעו בכיה לדורות,
זהו פוקד עוון אבות על בנים"[22].
יש חטאים שבשל חומרתם תהליך ההיטהרות מהם נמשך על פני כל שנות ההיסטוריה. במקרים אלו רק הדרך הארוכה והמייסרת תוכל לעזור למציאות להוציא אל הפועל את עומק הטוב הטמון בה.
[1] אברבנאל לפסוקים ד-י: "ד' השני שהוא מהוה העולם ובורא אותו".
[2] עיין ספורנו על הפסוק.
[3] שמות כב ח.
[4] לפסוקים ד-י.
[5] שמואל א ב ג.
[6] לפסוקים ד-י.
[7] על מועדים, לחנוכה, לרבי שלמה הכהן רבינוביץ מתלמידי החוזה מלובלין, האדמו"ר הראשון של חסידות ראדומסק, נפטר ב1866.
[8] חידושי אגדות ח"א ראש השנה עמ' קטז.
[9] סוטה יא ע"א סנהדרין ק ע"ב.
[10] תהלים פט ג.
[11] חידושי אגדות שם.
[12] ספר דברים, ליום כפור תרנ"ו.
[13] שמות כ ו.
[14] תורה שלמה הערה סט: "משמע אלפים עד סוף כל הדורות".
[15] תהלים לג ה.
[16] עיין יומא לו ע"ב. רבנו בחיי על פסוק ו.
[17] שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 380. עיין גם על ההבדל בין ריב למריבה זרע אברהם אהבי א' תש"ע עמ' 145-144.
[18] לפסוק ז ד"ה ונקה.
[19] אברבנאל לפסוקים ד-י.
[20] חזקוני על הפסוק ד"ה ונקה לא ינקה.
[21] מורה נבוכים ח"א פנ"ד: "ודע כי אמרו 'פוקד עון אבות על בנים' אמנם חטא בחטא של עבודה זרה לבד לא בחטא אחר". כלי יקר ויקרא י א: "לפי שבעבודה זרה כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים".
[22] במדבר יד יז.
