חלום סולם יעקב

יב         וַיַּחֲלֹם

             וְ הִ נֵּ ה  סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

             וְ הִ נֵּ ה  מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

יג           וְ הִ נֵּ ה  ד' נִצָּב עָלָיו…

1.         מה משמעותם של המוטיבים בחלום: הסולם ותנועת המלאכים?

2.         "וראשו מגיע השמימה" –

א. מדוע לא נאמר 'וראשו בשָׁמים' אלא דווקא 'מגיע לשמים'?

ב. מדוע לא נאמר 'וראשו מגיע שָׁמַימה", שכן 'שָׁמַימה' פירושו: לַשָׁמים. "השמימה" פירושו: לְהַשמים. מה מוסיף היידוע המיותר לכאורה?

3.         לשם מה כתובה המילה "והנה" שלוש פעמים: "והנה סֻלם", "והנה מלאכי אלהים", "והנה ד'"?

4.         "נצב עליו" – על מי? על הסולם או על יעקב?

"ויחלֹם"

שלוש פעמים מופיעה המילה "והנה"; בכל שלב משלבי החלום נוסף פרט חדש בתמונה הנבואית שלא התגלה קודם לכן. שלושה שלבים היו בחלום: ראשית הופיע הסולם אשר ראשו בשמים ומשתלשל עד תחתיות ארץ. לאחר מכן התווספה בו תנועת המלאכים, ולבסוף גם התגלה שד' ניצב עליו. בסגנון הכתוב התורה מכוונת להתבונן במשמעותו של כל פרט בחלום בפני עצמו[1]. אמנם זהו מחזה אחד, חלום אחד, אך מופיע בהדרגה כדי להבליט את תוכנו היחודי של כל פרט בו.

מלבד זאת, כמבואר במקומות אחרים המילה "והנה" במקרא מציינת חידוש והפתעה[2] ונצטרך לברר מהו החידוש שבכל שלב משלבי החלום.

א. "והנה סֻלם מֻצב ארצה ורֹאשו מגיע השמימה" – אומרים חז"ל: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו"[3]. חלום הסולם אינו חזיון חיצוני ליעקב, אלא מבטא את הלכי רוחו וערגתו הפנימית. כפי שראינו לקיחת האבנים של יעקב נבעה משקיקת קודש עצומה להוביל את העולם להתנשא אל מעל מגבלותיו, אל מעל הופעתו הפירודית ולהיפגש עם מבנהו האחדותי. כעת מראים לו מן השמים את החיבור העליון והמוחלט הקיים בין השמים לארץ – בין עולם האידאות האלוקיות[4] לבין העולם הזה על כל הוויותיו הארציות. מה יוצר את החיבור הזה?

הסולם! הווה אומר נשמת ההוויה[5].

הסולם המחבר את הארץ עם השמים הוא נשמת כלל-ישראל אשר היא נשמת יעקב אבינו – עמוד השידרה של ההוויה כולה המאפשר לה להגיע למדרגתה האחדותית השלמה.

אומר  המהר"ל:

"יעקב… הוא שורש החִבור וההתאחדות, והנה הוא דומה…

ל'בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה' לעשות הכל אחד.

והוא שרמזו רז"ל[6] הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים"[7].

בחלום הסולם מתגלָה ליעקב אבינו מעלת נשמתו המאחדת בהרמוניה שלמה את כל כוחות החיים על כל ריבוי גווניהם ושלל מדרגותיהם.

אומר הרב קוק ב'עולת ראיה':

"ד' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה[8] – צבאי צבאות ברא הקב"ה בעולמו.

כולם, מראשית העליוניות של מדרגתם הגבוהה ביותר עד אחרית התחתיתיות

של מדרגתם הנמוכה ביותר, מקושרים הם יחד בלולאות הקודש

של החכמה העליונה והחסד העליון, הכולל את כל ההויה כולה.

הקשר הקדוש הזה, של אחדות כל צבאות עולמים, בצביון האלהי הכולל כל,

זהו מעוזם של ישראל. ויעקב, אשר הוריש לבניו את הנחלה של החזון הקדוש,

של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא אשר איחד את ההכרה האלהית הזאת בנשמתו, ואת המשגב הנצחי מסר בתור ירושה לעד לבניו"[9].

יעקב אבינו הוריש לבניו את התוכן של חלום הסולם, את הסגולה האחדותית המקשרת את כל כוחות החיים בלולאות קודש של הופעת שם ד' – "ויאתיו כל לעבדך".

אף על פי שמקור הסולם אינו בארץ אלא בשמים והוא משתלשל עד תחתיות ארץ, שנאמר: "מֻצב ארצה": מוצב לארץ' מן השמים, התורה לא כתבה שראש הסולם בשמים אלא דווקא "מגיע השמימה" – ביטוי זה משקף תהליך התבררות איטית והדרגתית של הקשר שבין העולם לבין השמים. נשמת יעקב מעלה את העולם על מסלול של "מגיע השמימה"; מתקרב ומתקדם עוד ועוד ללא הרף לעבר השמים. בתהליך התעלות בלתי פוסקת לומד העולם להכיר את עצמו כנושא בתוכו נשמה, אמת שמיימית טהורה.

נשמת יעקב מסוגלת לרומם את הארץ להגיע לא רק לשמים אלא לְהַשמים – לשמי השמים, לגובה אידאלי של חיים המתנשא מעל העולם עצמו, שאנו בני האדם עדיין איננו מסוגלים לציירו בדעתנו. הביטוי "השמימה" רומז אפוא לתעופת הרוח הישראלית האינסופית הקוראת לעלות אל מרומי שחקים.

אומר הרב קוק:

"לא נִבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה,

האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם.

לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה:

המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל, ובנשמת הפרט,

אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה"[10].

מעלת נשמת יעקב מבשרת לעולם כי צועד הוא לקראת הופעת חיים גדולים באמת, לקראת הגשמת אמת אלוקית שהיא לעילא לעילא מיכולתו להכילהּ. זו ההפתעה הגדולה והחידוש העצום בחזיון הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – העולם הארצי והחומרי, המוגבל והמצומצם שייך במהותו להופעת אמת שהיא הרבה יותר גדולה ועליונה ממנו – "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום"[11], ואכן מעותד הוא להיות על כל חלקיו ביטוי שלם של הקדושה העליונה ביותר.

ב. "והנה מלאכי אלֹהים עֹלים ויֹרדים בו" – היינו מצפים שיהיה כתוב 'והנה מלאכי אלוקים יורדים ועולים', יורדים תחילה, שהרי מקום מוצאם של המלאכים הוא בשמים. אבל התורה כתבה דווקא בסדר הפוך "עֹלים ויֹרדים". מה משמעות הדבר?

המלאכים הם שליחי ד' – הריבוי העצום של כוחות החיים האלוקיים המתגלים בארץ ובנבראים[12]. מגמת כל כוחות החיים היא להוציא לפועל את נשמת יעקב אבינו, את תעופת הרוח ומאווי הנשמה האידאליים. תהליך זה מתרחש באמצעות עליית הכוחות וירידתם; כאשר המלאכים עולים מובן הדבר שכוחות החיים מתנשאים אל מעל המציאות הגלויה בצורתה הכמותית, ההישגית והפרטית, ונושקים למקורם האלוקי העליון. הם נפגשים עם מגמתם הכללית והאידאית, עם משמעותם הנעלה. התנשאות זו מתרחשת למשל בזמנים המקודשים. בשבתות ובימים טובים ניתנת הזדמנות לכוחות החיים להיפגש במפגש חי ומרומם עם מהותם הכללית והטהורה. לאחר מכן הם יורדים; דהיינו, מופיעים בתחתיות הארץ, בחיי היום-יום האפרוריים במאמץ לגלות את ערכם האידאלי בתוך החיים עצמם. רק מתוך עלייתם הם מסוגלים לרדת ולהרים מחדש את כל מערכות החיים אל האמת שביסודן.

כל כוחות החיים מתחילים את מסלולם מנקודת העילוי הגדולה ביותר שלהם: המין האנושי החל את מהלכו בעולם לאחר שנפגש עם מציאות החיים העליונה ביותר של "בגן עדן מקדם", האדם מתחיל את מהלך חייו מתוך שהיה שרוי במעי אמו בטהרה גמורה וידע את התורה כולה. בניין הבית בישראל מתחיל ממעמד החופה והקידושין וכל שבעת ימי המשתה וכן הלאה. רק מתוך ההשקה למהותם העליונה של החיים ולמדרגתם המקורית יורדים אל חיי המעשה כדי לברר את שייכותם אל הקודש.

החידוש הגדול שבעליית המלאכים וירידתם הוא שכל ריבוי כוחות החיים: מאלו הרוחניים והשכליים ועד אלו הארציים הטבעיים ואף הנמוכים והמגושמים, מוציאים לפועל את נשמת ההוויה. כל מחשבה טובה וכל מעשה מסוגלים להביע תוכן חיים מוסרי אצילי, את טוב ד' בארץ החיים, את נשמת הבריאה.

ג. "והנה ד' נצב עליו" – נותרה השאלה: על מה ניצב ד', על הסולם או על יעקב?

לפי דברינו שהסולם הוא נשמת יעקב למעשה הסולם ויעקב זה אותו הדבר. "וד' נצב עליו" מובנו, שהופעת שם ד' בעולם עומדת ונשענת על נשמת יעקב וסגולתו. היא המפתח למפגש של העולם עם מדרגתו האחדותית.

העובדה שהתורה לא כתבה 'וד' עומד עליו' אלא דווקא "נִצב" מלשון יציבות וקביעות רומזת לכך ששם ד' המתגלה בנשמת יעקב הוא התוכן היציב והקבוע, השריר והקיים העומד ביסוד כל תנועת המלאכים.  ביציבות זו גם כן קיים ממד ההפתעה. הגם שהחיים רצופים עליות וירידות וקיימת בהם דינמיות גדולה שלא תמיד משדרת יציבות, הרי שמגמת חיים אחת אידאלית וטהורה הולכת ויוצאת לפועל דרכם ללא הרף.

חלום הוא התפרצות התת-מודע שבאדם. ומכיוון שיעקב אבינו איננו אדם פרטי ניתן להבין שחלומו משקף את שלמות ההכרה האחדותית התת-מודעת של האנושות כולה, המייחלת להופעת נשמת יעקב, לשם ד' הנקרא על כלל ישראל.