חיי שרה וקבורתה בחברון

בראשית כג

א          וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי [שנות] חַיֵּי שָׂרָה.

ב          וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

1.   מדוע לא פתחה התורה את הפרק במילים 'ותמת שרה'? הרי נושא הפרק הוא קניין מערת המכפלה וקבורתה שם.

2.   לשם מה הכפילות במילים "חיי שרה"?

3.   בעת פטירת שרה בחברון מגורי אברהם ושרה היו בבאר שבע, כאמור בפרק כב: "ויֵשב אברהם בבאר שבע". כיצד אם כן נפטרה שרה בחברון ולא בבאר שבע?

4.   מדוע לא די היה לומר 'ותמת שרה בחברון'? לשם מה יש לציין את שמה הנוסף של חברון 'קרית ארבע' דווקא עם פטירתה? כאשר למשל סיפרה התורה על ישיבת אברהם בחברון בפרק יג כתבה "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" ולא הזכירה את 'קרית ארבע'.

5.   "בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – וכי לא ידענו כי חברון בארץ כנען? ואם לא די בכך הרי שבפסוק יט שוב חוזרת התורה על כך שחברון היא בארץ כנען.

"ויהיו חיי שרה"

תיאור שנות חיי שרה מופיע בפסוק במבנה ייחודי:

"ויהיו חיי שרה            מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים          שני חיי שרה"

כלל                                          פירוט                                      כלל

לתיאור השנים במבנה זה משמעות עמוקה כדברי ה'שפת אמת':

"פירוש: כלל ופרט וכלל, ששורש הימים למעלה באחדות

וכשבא לעולם הזה בזמן [שהוא מוגבל ומשתנה],

הצדיקים חוזרין ומעלין הפרטים אל הכלל"[1].

 

"שורש הימים למעלה באחדות" – שורשם של חיי האדם בעולם הזה הוא שמיימי. אנו נפגשים עם העולם העליון מידי יום בתפילת שחרית, כאשר מתארים את צבאות ד' מלאכי השרת ואומרים:

"וכֻלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה

ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח וגו'".

בעולמם של המלאכים האמת האלוקית זורחת בבהירותה ואין שום ספקות ותהיות באשר לה. על כן כולם ללא יוצא דופן מאוחדים ודבוקים בה ומקבלים עליהם עול מלכות שמים. לא כל יחיד בפני עצמו אלא "זה מזה" – בשילוב כוחות הרמוני מתוך הבנה ששם ד' מתקלס דווקא על ידי כולם.

"ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" – כל מלאך שמסוגל להקדיש ליוצרו טוב יותר מחבירו נותנים לו רשות ללא שמץ של קנאה ושנאה ותחרות וממילא מקדישים ליוצרם "בנחת רוח". כך היא האווירה כאשר המגמה האחת והיחידה היא האמת האלוקית ורק בה חפצים, ושתתגלה הכי טוב וחזק שאפשר.

מכוח שד' "עושה שלום במרומיו", ושם במרומים כל הכוחות מופיעים בהרמוניה מוחלטת "הוא יעשה שלום עלינו" – ההרמוניה הזאת מסוגלת להופיע גם פה בעולם הזה.

"כשבא לעולם הזה בזמן" – לעומת עולם המלאכים משרתי עליון נתפס העולם הזה כ'עלמא דפירודא' – עולם המורכב מפרטים רבים שונים ומגוונים שנראים לעיתים מנוגדים וסותרים אחד את השני וכל כוח עומד בפני עצמו.

"הצדיקים חוזרין ומעלין הפרטים אל הכלל" – עבודת הצדיקים היא גילוי הנשמה החורזת את כל הכוחות ומתגלה בהם. בחייהם מבררים הצדיקים ש"כבודו מלא עולם" – שקיימת אמת אחת המקיפה את המציאות על כל חלקיה ומרחביה.

כך היו חיי שרה: כלל ופרט וכלל. חייה נבעו מתוך ה'כלל' הקודם לעולם. חייה היו מלאי ענווה מפני שורש החיים העליון האחדותי וההרמוני של "עושה שלום במרומיו". מתוך כך השכילה לבנות חיים שבהם "כל יום ויום שקול כנגד הכל"[2]. כל פרט בחייה היה מקושר אל המגמה האלוקית הכללית שמתוכה נברא העולם. כל חייה עסקה בבירור ערכו של כל פרט בחיים לאור המגמה האחדותית המחיה את הכל. כך זכתה להאיר בכל כוח את הארת הנשמה כמבואר בחז"ל:

"כל ימים שהיתה שרה קיימת היה קשור ענן על פתח אהלה…

היה ברכה משולחת בעיסה…

היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת"[3].

'הענן שהיה קשור על פתח אוהלה' מסמן את השכינה ששרתה על האוהל, את מגמת הקודש של החיים, את נשמתם וייעודם. ענן הכבוד האיר באור חדש את כל הפרטים שבתוך האוהל עצמו. למשל כוח האכילה הפך להיות ביטוי של נשמה. הכיצד?

"היתה ברכה משולחת בעיסה" – אף על פי ששרה אפתה כמות מסויימת של לחם ואורחים רבים שפקדו את ביתם אכלו ממנו, כמות הלחם לא פחתה. בלחמה של שרה שרתה ברכה אלוקית. מפאת מעלתה המוסרית ורוממות קודשה התרומם הלחם להיות ביטוי של נשמת החיים הכללית הנצחית. אדם שאכל מלחמה לא רק השביע את רעבונו אלא אף התרומם ברוחו, במידותיו ובמוסריותו.

"היה הנר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת" – אף על פי ששרה הדליקה נרות בכמות של שמן המספיקה לשבת , הם דלקו ברציפות עד ליל שבת הבא. "נר ביתו… משום שלום ביתו"[4] – כוח החיים הביתי המשפחתי הואר גם כן באור יקרות של קדושת הנשמה ועל כן חיי המשפחה היו מלאי אהבה אחווה שלום ורעות.

"זממה שדה ותקחהו"

הפסוק הראשון בפרק העוסק בתיאור שנות חיי שרה משמעותי ביותר בנוגע לקניין המערה. בלעדיו ניתן היה לחשוב שקניין המערה על ידי אברהם הוא פעולה מעשית-טכנית גרידא של מציאת מקום קבורה לאשתו. אולם התורה הציבה את תיאור שנות חיי שרה ככותרת לפרק מפני שהם המפתח לרכישת אחוזה בארץ ישראל. כל חייה היו הכשרה לקראת הרגע הגדול של ראשית מימוש הקשר שבין אברהם לארץ על ידי קניין קרקע בה.

אומרים חז"ל שבעת פטירת שרה קרא עליה אברהם את המזמור "אשת חיל מי ימצא". בין היתר אמר עליה כמובא במדרש:

"זממה שדה ותקחהו – זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה"[5].

כיצד מעיד אברהם ששרה לקחה את השדה אם הוא ביצע את הקניין ונטלו רק לאחר מותה?

אברהם מבין שאף על פי שהוא ביצע את פעולת לקיחת השדה הרי שבעומק העניין שרה פעלה זאת. ללא מסכת חייה השלמה כל כך לא היתה הרכישה יוצאת אל הפועל. נמצאנו למדים שהקשר של עם ישראל לארצו אינו קשר חיצוני. ההתקשרות הממשית לארץ היא תולדה של מדרגת חיים מוסרית. עם ישראל אינו יושב בארצו כי אין לו ארץ אחרת והוא זקוק למקום כלשהו לחיות בו.

ארץ הקודש מסוגלת לגלות ולהוציא לפועל את תעופת הרוח הקדושה של האומה ולהגשים את ייעודיה האלוקיים. לפיכך קניין קרקע בארץ ישראל אינו מסתכם בפעולה קניינית כספית. הוא ביטוי לבשֵלות רוחנית לממש מדרגת חיים שלמה על ידי התקשרות ממשית לארץ.

בדרך כלל המושג 'אֶרץ' נתפס כפיסת קרקע נטולת כל תוכן רעיוני אידאי. אכן לא מצאנו בתולדות האנושות שום דת הרואה ערך נעלה קדוש בייסוד חיים דווקא בזיקה למקום מסויים. אולם כבר מראשית מטעה של האומה, ארץ ישראל היא יסוד מרכזי ביותר בחייה – החל מן ההבטחות האלוקיות החוזרות ונשנות לאבות בדבר נתינת הארץ לו ולזרעו, וכלה במצווה הלאומית לרשת את הארץ ולייסד דווקא בה "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

יסוד מפתיע זה של הִצמדות לקרקע מסויימת על מנת להגשים אידאה רוחנית מצביע על ההבדל היסודי שבין ישראל לעמים. מגמת חייו של עם ישראל עליונה ונשגבה מכל שאיפה רוחנית אנושית. על ידי ההתמקדות בארץ מתבשר העולם שהרוח מסוגלת לרומם גם את החיים הארציים. לנשמה יש תפקיד לשכון בתוככי גוף ארצי ולנשאו שיהיה על כל חלקיו הבעה של נשמתו. נשמת החיים האלוקית מסוגלת להאיר גם את חיי החול, את החקלאות והכלכלה, את המדע והתרבות, את הפוליטיקה והצבא.

עם מותה של שרה נשלם מעגל חיים שכל כולו בירור איך כל חלקי החיים וכוחותיהם מסוגלים להיות הבעה של הקודש, ולכן דווקא לאחר מותה יכול להתבצע קניין אחוזה בארץ.

"קרית ארבע היא חברון"

כאשר מסיימת פרשת 'וירא' במילים "וישב אברהם בבאר שבע" ופרשת 'חיי שרה' פותחת במילים "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון" מיד מתעוררת השאלה: מה עושה שרה בחברון?

התורה יצרה את הרושם ששרה הגיעה לחברון במהלך בלתי צפוי כדי ללמד שהיתה כוונה עליונה שתמות דווקא בחברון. כך מסביר הנצי"ב על הפסוק:

"היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון

אף על גב שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע

כמבואר אחר העקידה 'וישב אברהם בבאר שבע'".

מהי המחשבה האלוקית בזימון פטירת שרה דווקא בחברון?

שואל המהר"ל:

"וקשה דלמה הוצרך לכתוב כאן קרית ארבע ולא כתב כן למעלה?…

ויראה לומר שהכתוב מגיד על שם חשיבות המקום ומעלתו

ש[בגללן] שם מתה שרה"[6].

השם קרית ארבע מלמד על מהותה הייחודית של חברון שבשלה נמצאה המקום המתאים ביותר לפטירתה וקבורתה של שרה בו.

אומר הנצי"ב:

"לפי הפשט [ארבע] הוא אדון העיר או בונה העיר".

חברון קרויה על שם 'ארבע' שבנה אותה או משל בה כאמור בספר יהושע: "קרית ארבע אבי הענק היא חברון"[7]. השם ארבע מפגיש אותנו עם הענקים שגרו בה. מה הקשר בין עובדה זו לבין מעלת העיר?

מסביר המהר"ל:

"ולפי ענין ומדרגת הארץ היא מגדלת אנשים.

יש מקום מגדלת גבורים. ולפיכך מה שהיו שם ד' ענקים,

מפני שהארץ ההיא גורמת"[8].

לא בכל מקום נמצאים ענקים, לכן הימצאותם בחברון אינה מקרית. היא מצביעה על סגולת המקום ותכונתו להצמיח ענקים, אולם לא רק ענקים בממדי גוף אלא גם ברוח:

"ובוודאי מעלת המקום בעולם הזה [במעלה הגשמית]

מעיד על מעלת המקום שהוא כנגדו בעולם הבא [במעלה הרוחנית והמוסרית]"[9].

חברון היא אפוא מקום האוצר בתוכו עוצמות אדירות שמקורן בקודש, בעולם אידאי אצילי וטהור:

"רבי קיסמא אומר: מערת המכפלה, סמוך לפתח גן עדן"[10].

לפיכך בחברון קיים פוטנציאל אדיר של חיבור כל העולמות:

"היא חברון – ששם יתחברו הרוח עם הגוף, עולם העליון והתחתון"[11].

אם עוצמות החיים של חברון מודרכות על פי מגמת הקודש הן מתגלות בטהרתן ובאצילותן ומצמיחות מעלות עליונות שבקדושה:

"ולמה הוא קורא אותה קרית ארבע?

שדרו בה ארבעה צדיקים [אברהם ובעלי בריתו: ענר אשכול וממרא]"[12].

ואם עוצמות החיים של חברון מודרכות על פי מגמות של טומאה אזי הופכות הן לתופעות מסוכנות והכוחות השליליים מטילי אימה ברשעותם:

"ולמה הוא קורא אותה קרית ארבע?

על שם בעליה שהן ארבעה: ענק ושלושת בניו [אחימן ששי ותלמי]"[13].

בניגוד לירושלים עיר שלם שבה מופיעים כוחות החיים באחדותם ההרמונית, בחברון עדיין ניתן להיפגש עם הרובד הכפול של כוחות החיים: טהרה מול טומאה, צדקות מול רשעות. לכן חברון נקראת גם מכפלה: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה [בחברון]"[14]. ואומר הרמב"ן:

"והנה הוא שֵׁם המקום אשר בו השדה…

ובבראשית רבה[15] אמרו שכפל הקב"ה קומתו של אדם הראשון

וקברו בתוכה [בתוך המערה]".

"כפל הקב"ה קומתו של אדם הראשון" – ברא אותו בעל שתי קומות: רוחנית וגשמית. כפילות המבטאת את מורכבותה של המציאות מכוחות המתנגדים זה לזה, ואת הצורך לברר את מקורם האחדותי וכיצד הם מסוגלים לדור בכפיפה אחת, בשלום ובהרמוניה. חברון היא עיר של התמודדות ומאבק בלתי פוסקים המבררים את מקורם העליון של כל כוחות החיים ומכריעים את הרשעה החוטאת לשורשם האחדותי.

החיים בחברון תובעים אפוא אמונה איתנה שאינה מתבלבלת ממדרגת המציאות בהווה ואינה נכנעת להבנות השטחיות של החיים. חברון מייצרת דמויות מלאות עוצמה, המצטיינות בעוז רוח ובגבורה, באמונה מבוררת ובהירה. לכן חברון משמשת 'מפתח' לטיהור העולם מרשעותו.

אומרים חז"ל:

"ולמה הוא קורא אותה קרית ארבע?

אמר ר' עזריה: שמשם יצא אבינו אברהם

שרדף אחרי ארבע מלכִיות [ארבעת המלכים]

קוזמוקִרָטורין [שליטי עולם ונצחם]"[16].

מדוע אפוא נפטרה שרה ונקברה בחברון?

מפני שחברון היא 'קרית ארבע', ששם מופיעה ענקיות הן בקדושה והן בטומאה. קבורתה בחברון מבטיחה את הניצחון של הכפילות, את ניצחון הרוח את החומר והופעת כל כוחות החיים על פי שורשם האחדותי. מי שכל חייה היו בסימן בירור שייכותם של כוחות החיים אל הקודש יכולה בהשלמת מעגל חייה בחברון להבטיח ש'קרית ארבע' תהיה מקום של ענקיות טהורה המאירה את כל מרחבי החיים באור חדש: "ושם העיר לפָנים [בעבר] קרית ארבע האדם הגדול בענקים"[17] אבל עכשיו היא קרית ארבע

"על שם ארבעה זוגות [של צדיקי עולם] שנקברו שם איש ואשתו:

אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה"[18].

"בארץ כנען"

"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – המילים "בארץ כנען" מבארות שמעלת חברון יונקת מהיותה מקום בארץ ישראל. מעלת ארץ ישראל מרוכזת בה בתמצית והיא משקפת את מעלת הארץ כולה. הכיצד?

שואל הרב קוק: כיצד יתכן שארץ ישראל ארץ הקודש קרויה בתורה 'ארץ כנען' על שם הכנעניות הארורה שאנו מצווים להחרימה?

"שם הארץ כנען, האיש המקולקל והמקולל,

אוצר הכיעור והזוהמה ושפלות האנושית"[19].

הרב קוק מסביר שבארץ ישראל טמון יסוד של קדושה עליונה מאוד ש:

"יש בכוחה להפך את התוכן היותר רע והיותר מקולקל

לטובה ולברכה"[20].

לכן כינויה של הארץ "ארץ כנען" קורא לגיוס הגובה המוסרי שלנו כדי לברר את השקר שברשעה

וכיצד ניתן לחיות את כל כוחות החיים לאורה של תורה.

"והיחס של הכנעניות של הארץ כולה, מסר ונתנה לך.

בכֹחך למזגו, להפכו ולהעלותו אל מרום הקודש,

להוציא ממסגר אסיר"[21].

כאשר שולטת בארץ הכנעניות, קדושת הארץ כלואה וחנוקה. בכוח חייו האציליים של עם ישראל על אדמתו להוציא ממסגר את סגולתה. רק בארץ ישראל מסוגלים החיים על כל מרחביהם להיות הבעה של הקודש.

בחברון אכן נפגשים עם צד רע: קברים, מוות.

"ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר [יותר] מחברון

משום דקברי בה שכבי [לכן קוברים בה מתים][22]".

ומבאר רש"י שם:

"אינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ, לפיכך יחדוה לקבורת מתים".

אולם מצד שני טמונה בחברון סגולה להצמיח מן המוות חיים, להפך את הקללה לברכה.

כאשר מבקש אברהם אבינו מבני חת לקבור את שרה הוא אומר "תנו לי אחֻזת קבר".

בנוגע להגדרת קבר בדיני קניין מובא:

"דאין לשון אחוזה נופל על קבר שהוא בור חלולה…

אלא בדבר שיש בו ממש"[23].

ניתן ללמוד מכך על הסתירה הפנימית שבביטוי 'אחֻזת קבר': קבר הוא מושג שלילי המצייר חלל נורא של מוות וחידלון ואילו אחוזה מלשון האחזות , חוזק ובניין של נצח. כיצד אפוא עולים הדברים בקנה אחד?

דווקא הביטוי 'אחֻזת קבר' מלמד על כוחה המיוחד של חברון להצמיח מתוך המחשכים חיים איתנים ומוצקים, מתוך המוות והייסורים בניין של נצח.

על דרך הרמז המילה 'מת' בפרק מופיעה שמונה פעמים, מספר המבטא את הצד העל-טבעי של המציאות[24]. ללמדנו שאף על פי שבדרך הטבע מוות הוא העדר וחידלון נורא, יניקתה של חברון מעולמות של נצח – גן עדן, מקנה לה את היכולת להפך את התוכן הרע ביותר לטובה ולברכה.