ותרד לרחוץ על היאור

(מומלץ ללמוד תחילה את המאמר על לידת משה)

שמות פרק ב

ה         וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר

וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר

וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף

וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

ו           וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד

וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה

וַתַּחְמֹל עָלָיו

וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

1.         "ותרד בת פרעה לרחֹץ על היאֹר" –

א. מדוע חשוב כל כך לציין לאיזה צורך ירדה בת פרעה ליאור? וכי מה משנה אם ירדה לרחוץ, לטייל או לאסוף צדפים? לכאורה העיקר שירדה ליאור וראתה את משה.

ב. מדוע "לרחוץ על היאור" ולא בַּיאור?

2.         "ונערֹתיה הֹלכֹת על יד היאֹר" – מה החשיבות בתיאור הליכת הנערות על יד היאור? מדוע לא די היה לומר 'ותרד בת פרעה עם נערותיה לרחוץ ביאור'? אילו רצתה התורה לציין דווקא שנערותיה לא נכנסו עִמה ליאור, היתה יכולה לומר רק 'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה על יד היאור'. תיאור הליכתן אומר דרשני.

3.         "ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" –

א. כיצד הצליחה בת פרעה לראות את התיבה אם היתה מוסתרת בתוך הסוף?

ב. מדוע לא היה די לומר 'ותרא את התבה ותקחה'? מה החשיבות בכך שהיא שלחה דווקא את אמתה לקחתה?

ג. מדוע לא נאמר 'ותשלח את נערתה' אלא דווקא "את אמתה"? הרי כתוב שהיא באה עם נערותיה.

4.         "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בֹּכה" –

א. מדוע לא נאמר רק 'ותראהו'? לשם מה הכפילות: ותראה אותו את הילד?

ב. לכאורה כל המילים "ותראהו את הילד" מיותרות, מכיוון שברור מאליו שאם פותחים את התיבה רואים מה בתוכה. על כן לכאורה היה צריך להיות כתוב רק 'ותפתח והנה נער בֹּכה'.

5.         "והנה נער בֹּכה" –

א. המילה "והנה" במקרא מצביעה על חידוש והפתעה[1]. מה אם כן החידוש בכך שתינוק בוכה?

ב. מדוע בתחילת הפסוק משה רבנו מכונה "ילד" ובהמשכו "נער"?

5.         "מילדי העברים זה" – מה החידוש בדבריה אלו של בת פרעה? הרי מובן שהתינוקות העבריים הם המושלכים ליאור. וכי למה תניח אמא מצרית את ילדה ביאור?

"ותרד לרחֹץ על היאֹר"

תוכנה של פעולת הרחיצה הוא הסרת לכלוך, התנקות, על כן היא רומזת להיטהרות מטומאה. משום כך לא נאמר 'ותרד לרחוץ בַּיאור', לא רק פעולת הרחיצה הגופנית מתוארת כאן, אלא "על היאור" – על עוון האלהת היאור, שעשו אותו המצרים אלוה ועבדו לו[2].

לפיכך דורשים חז"ל:

"לרחֹץ על היאֹר – לרחוץ מגילולי בית אביה"[3].

יש לשאול מה פתאום בת פרעה עושה תשובה? מניין הגיעה להכרה בשקר שבעבודה הזרה?

ניתן להסביר זאת על דרך סמיכות הפרשיות: "ותתצב אחֹתו מרחֹק לדעה מה יעשה לו ותרד בת פרעה לרחֹץ על היאֹר". התייצבות מרים 'מרחוק' – עמידתה האיתנה מכוח מבטה הצופה למרחוק[4], מיילדת את תשובת בת פרעה. צפייתה את הישועה פועלת לגלות את הרבדים הטהורים והנסתרים שבמציאות, עד שגם בבית פרעה עצמו מתגלה אמת פנימית הבוקעת מבעד למסכי הטומאה והרשע בבִתו.

"ונערֹתיה הֹלכֹת על יד היאור"

כאשר התורה מתארת למשל את נערות רבקה אמנו היא כותבת: "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש"[5]. אצלה הנערות אִתה ממש, עושות מה שהיא עושה. הן התרוממו להיות מזוהות עם מגמתה ומביעות אותה[6]. לעומת זאת, נערותיה של בת פרעה אמנם יורדות אִתה לכיוון היאור אך היא לבדה והן לבדן. היא רוחצת על היאור והן הולכות על יד היאור. ההפרדה משקפת את הבדלי המדרגות שביניהן. בעוד היא שבה מהסגידה ליאור הן "הֹלכֹת על יד היאֹר" – ממשיכות לדבוק בו ולסגוד לו.

מובא בפירוש חסידי על התורה:

"ותרד וגו' ונערותיה וגו' – כי חז"ל אמרו מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה…

אבל ונערותיה הולכות על יד היאור

פירוש שעוד להם חלק ונחלה ביאור שֶרָצו בעבודתו"[7].

חז"ל מרחיבים בתיאור הפער שבין בת פרעה לנערותיה, ומציירים התנגדות חריפה של הנערות להצלת משה.

"כיון דחזו שקא בעו לאצולי משה

[כיון שראו הנערות שהיא רוצה להציל את משה]

אמרו לה: גבירתינו!

מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה

[אפילו] אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה,

בניו ובני ביתו מקיימין אותה.

ואת עוברת על גזירת אביך?"[8].

על אף התנגדותן לא שמענו שהלשינו לפרעה ושהעניש את בִּתו. הכיצד?

אומר המהר"ל "כי נסתלק מהם כֹּחם ומזלם לגמרי… ושוב לא מיחו". כוח הרִשעה שבהן השתתק ונדם, הן הפכו להיות פאסיביות, נפעלות לחלוטין מנשמת משה רבנו האמורה להתגלות בעולם ושום כוח לא יעמוד כנגדה.

הפלא הגדול עוד יותר הוא העובדה שבת פרעה הצליחה לגדל ילד מן העבריים בתוך ביתו של פרעה ומתחת לאפו, מבלי שיחשוד בו שהוא מושיען של ישראל. עם לידת משה המציאות מתגלה שהיא נפעלת לחלוטין מנשמתה. הופעת משה רבנו, גאולתם של ישראל וגאולת העולם כולו הן המנוע המסובב את כל האירועים, וכל העולם הוא בבחינת 'עבד' למגמה זו, בין ביודעין ובין שלא. מכוח נפעלות זו בת פרעה גם רואה את התיבה על אף היותה מסותרת. נשמת משה דוחפת אותה ומובילה אותה אליה באופן מדויק.

"ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" – בתוך המציאות של הנערות הסוגדות ליאור ושקועות בעבודה זרה מתגלה נערה אחת יוצאת דופן, שהיא 'אמתה' – שפחתה במלוא מובן המילה, בניגוד לנערה שיש בה גם ממד חיים עצמאי[9]. היחס בין השפחה לאדונתה דומה ליחס שבין עולם החומר לבין עולם הרוח, שבין הגוף לבין הנשמה. לגוף אין שום ערך אם אין בו נשמה. באמתה מתגלה בריאותו המקורית של עולם החומר, שאינו בעל מעמד עצמי, אלא נפעל מכוח נשמתו ומשועבד לה. כל רצונה של השפחה היה רצון אדונתה ששבה בתשובה. לכן היא נקראת "אמתה", אותיות 'אמת'[10] – האמת הטהורה שהתגלתה בבת פרעה השתקפה בשפחה שהשכילה להתבטל מפני אדונתה.

מתוך כך נוכל להבין את העומק הטמון בדברי חז"ל: "ותשלח את אמתה" ששלחה את ידה שהלכה ונתארכה עד שהגיעה לתיבה[11]. היד של בת פרעה יוצאת ממוגבלותה הפיסית למען הצלת משה. גם אם לא כך היה בפועל הרי שהמדרש משקף את הרעיון הכללי העולה מן הפשט: עולם החומר התגלה בשעבודו הגמור לנשמתו – נשמת משה רבנו.

"והנה נער בֹּכה"

"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בֹּכה" – הכפילות במילים "ותראהו [אותו] את הילד" מלמדת שראתה שני דברים:

א. אותו – את עצמיותו ומהותו, את נשמתו הכללית.

ב. "את הילד" את גופו, מראהו החיצוני.

כדברי המלבי"ם:

"כפילת הכִּנוי עם הפֹּעל מורה שני דברים:

א. שראתה את עצמותו ופנימיותו  ב. שראתה את הילד בחיצוניותו.

כי הראיה תהיה בשני ענינים:

א. ראיית החומר שהוא יפה תואר ובריא וחזק

ב. ראיית הצורה שראתה בשכלה כי יש בו צורה נשגבה אלהית

ועל זה אמרו חז"ל שראתה שכינה עמו"[12].

איך הצליחה בת פרעה לקלוט את הממד הפנימי, הנשמתי והטהור של אישיותו?

אין זאת אלא שהתרוממה למדרגת חיים חדשה הודות לתהליך התשובה שהיתה מצויה בו. היא חוותה בקרבה את תוכנם הפנימי, הטהור והאידאלי של החיים ועל כן יכלה לזהותו בילד.

עוד יש מקום לומר שעצם המפגש שלה עם משה רבנו, עם מדרגתו הנעלה סייע לה להשתחרר ממיצרי העולם החומרי העכשווי, ולהתקשר אל הרבדים הנשמתיים הגלומים בו.

"והנה נער בֹּכה" – המילה "והנה" כאמור מבטאת הפתעה, חידוש. לפיכך שאלנו, מה החידוש בכך שתינוק בוכה?

ראשית יש לברר את ההבדל שבין 'ילד' לבין 'נער' במקרא. אין זה נכון לומר שבתנ"ך 'ילד' הוא קטן ואילו 'נער' הוא בוגר. שהרי מצאנו את הביטוי 'נער' אמור על ילד, תינוק[13], ואת המושג 'ילד' אמור על נער בוגר[14]. מהו אם כן ההבדל ביניהם?

ניתן ללמוד את ההבדל מן הפסוקים בספר שמואל המתארים את מות בנו של דוד המלך הנולד לו מבת שבע, והוא בסך הכל בן שבעה ימים[15].

וַיִּגֹּף ד' אֶת הַ יֶּ לֶ ד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.

וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַ נָּ עַ ר[16].

במקרה זה מכונֶה התינוק הנולד לדוד גם 'ילד' וגם 'נער'. מדוע?

המושג 'ילד' הוא מלשון לֵידה. על כן ניתן לומר שהוא מבטא את זיקת הילד לאִמו, את תלותו בה מצד שהיא מולידתו – "הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד". אולם הביטוי 'נער' מפגיש אותנו עם מהותו העצמית שאינה תלויה באם. על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעֻריו"[17] אומר רש"י: "משננער לצאת ממעי אמו". הביטוי 'נער' מבטא את התנערותו של הילד ממעי אִמו, את העובדה שהוא כבר ישות עצמאית. על כן דוד התפלל "בעד הנער" ולא בעד הילד. תפילתו עליו לא היתה מצד שהוא בנה של בת שבע, שהרי חטא בזה שהקדים לבוא אליה. הוא מתפלל על הילד מצד מהותו העצמית, על נשמתו, שהעולם לא יחסר את הופעתה.

יוצא אפוא מדברינו שההפתעה שהיתה לבת פרעה היא סוג בכיו של הנער. "והנה נער בֹכה" – משה לא בכה מצד שהוא 'ילד', דהיינו על העדרה של אִמו. בכיו לא נבע כלל וכלל מחיסרון פרטי. בת פרעה נפגשה עם תינוק בן שלושה חודשים שבוכה בכי שונה לגמרי מבכיו של כל תינוק אחר; בכי המשקף את מהותו העצמית. הוא בוכה בכי כללי – על סבלם של אחיו, על צרת כלל ישראל[18] – "בכל צרתם לו צר"[19].

"ותחמֹל עליו ותאמר מילדי העברים זה" – המלבי"ם מסביר ש'לחמול' בניגוד ל'לחוס' ו'לרחם' מובנו רחמים על דבר מצד ערכו האובייקטיבי, מתוך הכרה באיכותו העצמית שאסור שיֹאבד.

"יש הבדל בין פֹּעל חמל ובין חוסה ורחמים.

שהחמלה תהיה מצד טיב הדבר בעצמותו שאינו רוצה להשחית דבר יקר וטוב,

מה שאין כן חוסה ורחמים הם התפעלויות נפשיים

יוצאות מרוך לבב לראות בצרת הנדכה שזה גדר רחמים,

או מתועלות שישיג מן הדבר שזה גדר החוסה [כגון החס על ממונו]

ושניהם לא היו פה, רק שהתעוררה שלא יושחת דבר יקר כזה"[20].

בת פרעה לא לקחה את משה מתוך רחמים, כי נשבר לִבה לראות בצרתו. היא גם לא לקחה אותו מצד שחסה עליו, שחשבה להשיג תועלת כלשהי מן הטיפול בו. "ותחמֹל" עליו מצד הבשורה האלוקית הכללית והטהורה הטמונה באישיותו.

"מילדי העברים זה" – בת פרעה הבינה שתוכן החיים העליון והאצילי שעִמו נפגשה במשה רבנו הילד אינו מקרי. היא ידעה בוודאות שמדרגת חיים כה עליונה ונשגבה יכולה לצמוח אך ורק מתוך העברים, מתוך זרע קודש הנבדל תכלית ההבדלה בין ישראל לעמים. בדבריה היא מביעה את ההכרה שמשה רבנו באישיותו משקף את מדרגת האומה כולה.