ושרי אשת אברם לא ילדה לו

בראשית טו

א          וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ

            וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.

ב          וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ד' מִלֶּדֶת

            בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה

            וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.

ג           וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ

            מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

            וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

ד          וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה

וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.

ה          וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ!

            אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ

            יִשְׁפֹּט ד' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.

ו           וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ

            וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.

ז           וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ד' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.

ח          וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי!

            אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?

            וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.

ט          וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד':

            שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.

י           וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד': הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

יא         וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ד': הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל

            כִּי שָׁמַע ד' אֶל עָנְיֵךְ.

יב         וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.

יג          וַתִּקְרָא שֵׁם ד' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ: אַתָּה אֵל רֳאִי

            כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי?

יד         עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.

טו         וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן

            וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל.

טז         וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים

            בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.

1.         "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" – פסוק זה הפותח את הפרק נראה מיותר לחלוטין. וכי אין אנו יודעים ששרי אשת אברהם? וכי לא ידענו שטרם ילדה לו? גם הנתונים אודות השפחה ששמה הגר והיא מצרית מובאים בהמשך בפסוק ג. לשם מה אם כן יש לציינם בפתיחה לפרק?

מדוע אפוא לא פתחה התורה את הפרק בפסוק ב: "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ד' מלדת בֹא נא אל שפחתי וגו'"?

2.         הכנסת 'צרה' לבית אינה מעשה פשוט כלל וכלל, וצריך סיבה טובה מאוד כדי לעשותו. מדוע שרה בוחרת במעשה זה?

3.         מדוע שרה חושבת שאם תיתן את שפחתה לאברהם היא תיבנה ממנה? מה עוד שפעולה זו איננה מבטיחה את התוצאה המיוחלת, שהרי היא אומרת לאברהם "אולי אבנה ממנה".

4.         לאחר שהגר פגעה בשרה והשפילה אותה, היתה שרה צריכה להוכיחה. תחת זאת היא מפנה את כעסה אל אברהם באופן חמור ביותר ומוסרת את דינו לשמים: "ישפֹּט ד' ביני וביניך". מה שרה רוצה מאברהם? הרי כל חפצו בלקיחת הגר לא היה אלא לכבד אותה ולעשות רצונה^[1]?

5.         "ותענה ותברח מפניה" – מדוע בחרה שרה בדרך של עינוי, וכי זו דרך החינוך הנהוגה בביתם של אברהם ושרה?! אי אפשר היה לרסן את השפחה ביתר עדינות?

"שרי אשת אברם… ולה שפחה מצרית"

"ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" – הפסוק הראשון הוא הכותרת ובו מופיעה תמצית התוכן של הפרק כולו: העמדת שרה לעומת הגר; שרה היא האישה של אברהם ואילו הגר היא השפחה. זה העניין שחורז את הפרק כולו. כך נמצא גם בפסוק ג: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה". ובפסוק ח: אין המלאך קורא להגר רק בשמה אלא: "ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי? ותאמר: מפני שרי גברתי אנכי בֹּרחת" – כאן, לאחר התנשאותה למדה השפחה להודות בעליונותה של גבִרתה. מתוך כך מצווה אותה המלאך: "שובי אל גבִרתך והתעני תחת ידיה"^[2]. מעמדך הנכון הוא להיות כפופה תחת גבירתך!

בירור היחס שבין אברהם ושרה וכן מערכת היחסים בינם לבין הגר, מהותיים ועקרוניים מאוד. מהם נלמד את היסודות עליהם צריכה להיבנות מערכת היחסים בין עם ישראל לבין אומות העולם.

"לא ילדה לו"

 

"ושרי אשת אברם לא ילדה לו" אינו התיאור הראשון בתורה של עקרותה. כבר בראשית דרכם של אברהם ושרה לארץ-ישראל, עשר שנים קודם לכן נאמר:

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד^[3]. אולם כעת ניכר שמשהו השתנה:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ.

א. הפעם שרי מופיעה בתואר "אשת אברם".

ב. תחת "אין לה ולד" נאמר: "לא ילדה לו".

מה משמעות השינויים?

יסוד הקשר שבין כל איש ואישה אינו חיצוני – "שכינה ביניהם"[4]. התקשרותם יחד נובעת מקשר נשמתי, ממהות אידאלית שהם יכולים לגלות ולהוציא אל הפועל בכל מרחב חייהם. כשם שלכל אדם אות בתורה^[5], תפקיד שלשמו הוא נברא[6] ואמת פנימית מדויקת שרק הוא יכול להוציא אל הפועל, כך כל זוג הוא יחידה, יש לו שם, יש לו מהות שממנה הוא נוצר ואותה הוא צריך לגלות בחייו. על אחת כמה וכמה כשאנו עוסקים באבות האומה, באברהם ושרה; האמת האלוקית שביסוד הקשר ביניהם עליונה ונישאה. ככל שהיא מתבררת בחייהם, והם מודעים אליה כך הם נעשים קשורים ומאוחדים יותר.

הכינוי של שרה "אשת אברם" מבטא מדרגת חיים עליונה שאליה הם הגיעו, על קשר פנימי ועמוק עוד יותר שנחשף בהם. שייכותה של שרה אמנו לקומת חייו האידאלית של אברהם אבינו בכל נימי נפשה, הלכה ונחשפה בהדרגה במהלך השנים, עד שהגיעה כעת למדרגתה השלמה. את כל ערך חייה שרה מוצאת בהוצאה לפועל את מדרגת חייו של אברהם ואת ייעודיו האלוקיים.

בראשית דרכה נאמר: "אין לה ולד" – שרה הבינה שעקרותה נובעת מן התביעה האלוקית ממנה להשתלמות מוסרית גדולה עוד יותר. על כן התמקדה במאמץ להשלים את עצמה בתפילותיה ובעילוי מידותיה. אולם עתה נאמר: "לא ילדה לו" – היא מבינה שעקרותה היא חלק ממהלך הופעת מדרגתו השלמה והאידאלית של אברהם.

אומרים חז"ל:

"ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ד' מלדת – אמרה:

ידעת אנא [יודעת אני] מהיכן היא סיבתי [מהי הסיבה שאיני יולדת]

לא כשם שהיו אומרים לי קמיע ["סגולה"] היא צריכה,

 הימוס [טיפול רפואי] היא צריכה, אלא 'הנה נא עצרני ד' מלדת'"^[7].

הסיבה לעקרותה אינה אישית, אינה נובעת מחיסרון נפשי או גופני אצלה; מגמת חייו האלוקית של אברהם עדיין עצורה ומנועה מלהתגלות.

מה שרה יכולה לעשות כדי לקדם את המציאות לקראת הופעת מגמת אברהם? האם בכוחה להסיר את העיכובים?

שרה יודעת ומאמינה שדווקא דבקותה הגדולה עוד יותר במגמת חייו האלוקית של בעלה ומסירות נפשה למענה, תרומם את המציאות להכיל את ייעודו של אברהם וממילא ייפַּתח רחמה. דבקות האישה בבעלה מוציאה אל הפועל את ה"שכינה שביניהם" – מגלה עוד ועוד את הממד המוסרי והנשמתי של המציאות ומשחררת אותה מ'תקיעוּתה'.

מתוך כך החליטה שרה לעשות מעשה שהוא ביטוי לדבקותה באישהּ ובייעודיו האלוקיים. בהכנסת צרתה לביתה התעלתה שרה מעל כל שיקול פרטי והתמקדת במאמציה להופעת שלמותו של אברהם אישהּ.

המהר"ל מסביר מדוע שרה נקטה צעד זה?

"שד' יתברך יראה [מכך שנתתי את שפחתי לבעלי]

שכל כך אני מתאווה להעמיד תולדות מאברהם [להשלים את ביתו וייעודו]"^[8].

"בֹא נא אל שִפחתי אולי אִבנה ממנה" – שרה לא התייאשה חלילה מללדת בנים בעצמה. באמצעות נתינת השפחה לאברהם היא ייחלה לבניינה שלה. שרה הבינה שבהכנסת הצרה לביתה היא מקדמת את המציאות ומשכללת אותה לקראת לידת הבן ממנה, שהיא בוודאי עליונה יותר מלידת הבן מהגר. דווקא בלידת יצחק תופיע קומת חייו השלמה של אברהם אבינו, ואילו לידת ישמעאל תהיה רק סלילת הדרך, הכשרת המציאות לכך.

"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אישהּ לו לאשה" – הפועל "ותקח" בפסוק מיותר לכאורה. די היה לומר 'ותתן שרי אשת אברם את הגר וגו".

אומר רש"י:

"ותקח שרי – לקחתה בדברים

אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה"^[9].

תיאור הלקיחה מלמד שהיתה בכוונת שרה מגמת עילוי[10]; עילוי עולם החומר לדבוק בנשמתו. העבדים והשפחות מייצגים את העולם החומרי ואילו אברהם אבינו מייצג את עולם הרוח[11]. שרה קוראת לנשא את העולם החומרי לקומה חדשה עליונה יותר, באמצעות התאחדותו והתכללותו באברהם. נתינת השפחה לאברהם תוליד במציאות קומת חיים אידאלית חדשה שתכשיר אותה ללידת יצחק – בניינו השלם של אברהם.

למדנו אפוא שמגמת העקרות היא לשכלל את המציאות וליַלד בה קומת חיים חדשה.

מובא בחז"ל:

"[הקב"ה שואל כביכול]: למה עיקרתי אתכם [את האימהות]?

בשביל 'הראיני את מראיך השמיעִני את קולך'^[12]"^[13].

המראֶה הוא הצד החיצוני והגלוי באדם, ואילו הקול הוא הצד הפנימי והנסתר שבו. לפי זה יוצא שמגמת העקרות היא לחשוף את הקול הפנימי והטהור של הנשמה, ולהביאו לידי ביטוי במעשים. נתינת השפחה לאברהם היא ה'מראֶה' – הצד הגלוי המשמיע את 'קולה' של שרה – את טהרתה הפנימית, את שייכותה המוחלטת להופעת קומת חייו האידאלית של אברהם אישהּ.

"וישמע אברם לקול שרי" – מילים אלו מיותרות לכאורה, שכן מתיאור התורה בהמשך "ויבֹא אל הגר ותהר" כבר משמע שאברהם שמע לקול אשתו. מה אם כן מוסיפות מילים אלו?

אומר רש"י:

"לקול שרי – לרוח הקודש שבה"^[14].

מתוך רוממותה המוסרית שרה זוכה לכוון במעשיה אל הרצון האלוקי. יוצא מכאן שלידת ישמעאל אינה 'טעות' אלא חלק מן הסדר האלוקי של ההיסטוריה^[15].

"ולה שפחה מצרית ושמה הגר"

שמה ושם עַמה של הגר אינם רק מידע טכני אלא הם מאירים שבעתיים את אצילותה המוסרית של שרה בבחירתה את השפחה לאברהם. העובדה שהתורה ציינה את היות השפחה מצרית דווקא, מלמדת שהיתה זו לא אחרת מאשר בת פרעה.

אומר רש"י:

"בת פרעה היתה. כשראה [פרעה] ניסים שנעשו לשרה,

אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר"^[16].

ומסביר הרא"ם, ממפרשי רש"י:

"דאם לא כן מצרית למה כתיב?

 אלא ליחסה, כדי להודיע כבודו של אברהם בעיני המלכים"^[17].

שרה לא בחרה באופן מקרי את אחת משפחותיה בעבור אברהם, אלא דווקא את זו שהגיעה לביתם מתוך קידוש השם הגדול שאירע במצרים[18]. הגר באה לבית אברהם מתוך ענווה והתבטלות מפני גודל החיים האלוקיים שבו. כך גם שמה של הגר מבטא את מעמדה הנפשי המיוחד בבית אברהם.

"ושמה הגר – הא אגריך [זה שכרך]!"^[19].

כאשר פרעה נתן את בִּתו שפחה לשרה אמר לשרה: זה שכרך! זהו פיצוי על פגיעתי בך.

מהמשך הפרק אנו לומדים על מדרגתה הרוחנית המיוחדת של הגר שפחת שרי, הזוכה לגילוי מלאכי אלוקים^[20]. היא ספגה אל תוכה את ערכי הקודש והמוסר של בית אברהם ושרה, עד שהפכה להיות חלק מן הנוף והאווירה של ביתם. כאשר פגשה הגר את המלאך על עין המים נאמר:

וַתִּקְרָא שֵׁם ד' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ:

אַתָּה אֵל רֳאִי! כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי?

מה פשר דבריה?

מסביר רש"י:

"לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחיו של מקום,

אחרי רואי אותם בבית אברהם ששם הייתי רגילה לראות מלאכים?"^[21].

הגר מתפלאת שגם בהיותה מרוחקת מבית אברהם היא עדיין זוכה לגילויי מלאכים^[22].

עוד אומר רש"י:

"ותדע שהיתה רגילה לראותם

שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר: 'מות נמות'^[23],

וזו ראתה ארבע פעמים זה אחר זה ולא חרדה"^[24].

בחייה של הגר בבית אברהם ואף מחוצה לו היתה הנבואה עבורה דבר שבשגרה.

מעלת הגר ורוממותה נבעו מהתקשרותה לבית אברהם ושרה, מהתבטלותה מפני גודל החיים האלוקיים המופיעים בו ומהכרתה את מעמדה בבית זה כשפחה.

"ותתן אֹתה לאברם אישהּ לו לאשה"

"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אישהּ לו לאשה" –

 1. לשם מה הכפילות "לאברם", "לו"?

 2. "לאברם אישהּ" – וכי לא ידענו כי אישהּ הוא?

המילה "אישהּ" מלמדת שהקשר של שרה עם אברהם לא כהה ולא נפגע כלל כתוצאה מנתינת השפחה לאברהם. אהבתה של שרה לבעלה לא הצטננה ותחושת שייכותה אליו לא סרה ממנה אף לרגע.

אומר הרמב"ן:

"לאברם אישהּ – לרמוז כי שרה לא נתייאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו,

 כי היא אשתו והוא אישהּ, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו"^[25].

"ותתן אֹתה לאברם אישהּ לו לאשה" – המילה "לו" מוסיפה שהגר ניתנה רק לאברהם אבינו "ולא לאחר"^[26]. כלומר, הגר לא היתה כמו שפחות אחרות שמפקירות את עצמן, ומעולם לא היתה עם איש אחר.

עוד אומרים חז"ל:

"לאשה – ולא לפילגש"^[27].

שרה נותנת את הגר לאברהם בנישואים גמורים.

ומסכם הרמב"ן:

"וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה"^[28].

בחירת השפחה הנעלה ביותר ודרך נתינתה האצילית לאברהם מלמדות על השתדלותה המרָבית של שרה להוציא לפועל את מדרגתו הוא בשלמות הגדולה ביותר.

"ותקל גבִרתה בעיניה"

 

הפסוק הראשון בפרק העמיד אותנו על טהרתה המוסרית של שרה ועל מערכת היחסים הבריאה והאידאלית שבינה לבין אברהם ובינם לבין הגר. מה הביא אם כן לפיצוץ הנורא לכאורה במערכת היחסים שבין שרה להגר ומה סיבת המתח שהתפרץ בינה לבין אברהם?

פסוק ד מתאר את השינוי הקיצוני שחל ביחסה של הגר כלפי שרה.

וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.

ריבוי הפעלים בפסוק ותכיפותם מצביעים על תפנית חדה. הריונה של הגר מאברהם גרם לשפחה לשנות את יחסה כלפי גברתה מן הקצה אל הקצה; מיחס של כניעה והתבטלות ליחס מזלזל ומתנשא. מדוע?

מסביר רש"י:

"ותקל גבִרתה בעיניה – אמרה:

 שרי זו, אין סיתרה כגילויה,

 מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת

 שלא זכתה להריון כל השנים הללו

 ואני נתעברתי מביאה ראשונה"^[29].

העובדה שהגר הרתה מיד, ללא עיכובים ואף בדרך נס^[30], גרמה לה לחשוב שהיא טובה ומעולה מגברתה, אינה צריכה עוד להתבטל מפניה והיא עומדת בפני עצמה. ברגע שהגר פורקת את עולה של שרה היא מתגלה בשפלותה; התפיסה החיצונית של אומות העולם המודדות את ההצלחות על פי הישגים נראים לעין משתלטת עליה. על כן כאשר היא מתעברת בקלות ושרה נשארת עקרה, הגר מבינה שהיא טובה ממנה ואינה צריכה עוד להתייחס אליה כאל גבירה.

טעותה זו של הגר גורמת לה לאבד את כל מעלתה ואף את הריונה לו זכתה מביאה ראשונה^[31].

כך הוא היחס שבין ישראל לעמים, כיחס שבין גוף לנשמה^[32]. כל איבר בגוף תלוי בזיקתו לנשמה, לזרם החיים הכללי המופיע בגוף כולו. כאשר הוא מתנתק הוא מאבד את כל חיותו. לא חלק מתפקידו וחיוניותו אלא את הכל ממש. כך גם מעלתה של השפחה נובעת מזיקתה והתקשרותה לבית אברהם ושרה, מהתבטלותה וכניעתה לגודל החיים האלוקי שבו. ברגע שהיא מתמרדת ורוצה לעמוד בפני עצמה, היא מאבדת את הכל.

העובדה שהגר הרתה ראשונה ובקלות איננה הוכחה לעדיפות מעלתה על שרה אלא להפך.

"אמר ר' חנינא בן פזי:

 הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים,

 מאליהן הן יוצאים ומיתמרים ועולים.

 החיטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו"^[33].

דווקא התהליך הארוך של הצמחת החיטים, הכרוך בהשקעה רבה ובמאמץ של "בזעת אפך תאכל לחם"^[34], מעיד על מעמדן המרכזי בחיי האדם. בעולמנו דווקא דברים בעלי ערך נולדים בתהליכים ארוכים רצופי סבל וייסורים. דבר שבא בקלות מעיד בדרך כלל על מדרגתו החיצונית, על שייכותו לערכי העולם החומריים ועל כן הוא קל יותר להשגה.

אדם הראשון נברא אחרון בסדר בריאת העולם. האם זו עדות לנחיתותו מכל הנבראים?!

האדם הינו 'נזר הבריאה' על כן כל מה שנברא לפניו רק הכשיר את הדרך להופעתו.

תפיסת העולם של הגר אינה רק רדודה ושטחית אלא ביטוי לפגם מוסרי עמוק. הגר שכחה לגמרי בזכות מה זכתה להריונה. שכחה שהריונה הוא תוצאה של יחס הכבוד שנהגה בה גברתה, ובחפצה לרוממה בתתה אותה לאישהּ. התנהגותה של הגר אינה אלא כפיות טובה ויריקה בפרצופה של שרה.

יתר על כן, התנשאות הגר על שרה איננה עניין פרטי שהשלכותיו מצומצמות לזמן ומקום מסוימים. כאשר מדובר בחייהם של אבותינו ואִמותינו המייסדים את שורשיו של עם ישראל – האמור להוביל במהלך הדורות את המציאות כולה להכיר באמת האלוקית שלה – אזי יש לברר באופן חד-משמעי מי היא הגבירה ומי היא השפחה, ולהעמיד מערכת יחסים זו על תיקונה.

כעת נבין מדוע התורה חוזרת ומדגישה מספר פעמים ששרי היא אשת אברם.

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.

וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ…

אמנם אין חידוש בכך ששרה אשת אברהם, אולם כאשר הגר נכנסת ל'תמונה' יש לשוב ולהדגיש מי היא 'האישה' של אברהם.

כך ראינו גם בדברי המלאך להגר:

וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי! אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?

וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.

דברי המלאך מכוונים להזכיר להגר את מעמדה הנכון והראוי, והיא אכן מפנימה ומודה: "שרי גברתי".

אומר החזקוני:

"הגר שפחת שרי – לא כשאת סבורה להיות גבירתה כי עדיין את שִפחה.

 והיא הודית לו: 'מפני שרי גברתי אנכי בֹרחת'"^[35].

בפסוק הבא מלאך ד' מורה להגר:

שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ – על הגר לשוב למעמדה הראשון בבית אברהם, מעמד של שפחת שרה. העובדה שזכתה ראשונה להריון אינה משנה מאומה במעמדה.

בדברי המלאך להגר מוצאים בעקיפין אישור והצדקה למעשה העינוי של שרה את הגר. השפלת השפחה בידי שרה היתה מכוונת לבניין הסדר האלוקי של היחסים שבין ישראל לאומות.

אומר הרמב"ן:

"שובי אל גבִרתך והתעני תחת ידיה –

 ציוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גבירתה.

 רמז, כי לא תצא לחופשי ממנה, כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם"^[36].

עניינו המרכזי של פרקנו הוא אפוא בירור מעמד הבכורה של עם ד' בעולם – "בני בכֹרי ישראל"^[37].

"חמסי עליך"

 

שרה אמנו קולטת את ההשלכות הקריטיות מרחיקות הלכת שיש ליחסה של הגר: "ותקל גבִרתה בעיניה", ועל כן היא פועלת בנחישות, מתוך "קנאת אש יראת ד' [ה]עצורה בלבבה"^[38].

אין היא ניגשת ישירות להגר לטפל בה. היא מבינה ששורש התנהגותה המחוצפת של השפחה טמון דווקא בהתנהגותו של אברהם. על כן היא פונה אליו בתקיפות: חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ד' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.

שרה לא פונה כך לאברהם מתוך עצבנות. דבריה הקשים אינם נובעים מתסכולה האישי שהופנה נגד אברהם, אלא מתוך הבנת גודל העניין.

אומרים חז"ל ששרה אמרה:

"עם דא אנא מיסב ומדתן [עם הגר יש לי ויכוח]?!

הלוואי מיסב ומיתן עם מרה [הלוואי שאצדק בוויכוח זה עם אדוניה]"^[39].

שרה מבינה שבהתנהגות אברהם עם השפחה יש מתן לגיטימציה להתנשאותה.

"חמסי עליך" אין פירושו כעסי עליך. חמס פירושו גזל^[40]!

אברהם אבינו כביכול גוזל את שרה בדברים.

עוד אומרים חז"ל:

"חמסי עליך – רבי יודן בשם רבי יהודה בר סימון:

 חומסני אתה בדברים. למה?

 שאתה שומע בקלוני ושותק"^[41].

אברהם אינו מגיב לזלזול הצורב של הגר בשרה, ואינו מתאמץ להוכיחה ולרסנה.

מדוע הוא נוהג כך?

הוויכוח בין אברהם לשרה הוא ויכוח אידאולוגי ביסודו שנובע משתי גישות שונות לחיים: הגישה האידאלית של אברהם לעומת הגישה המציאותית של שרה.

כך מסביר הרב בלייכר שליט"א בספרו למהלך הפרשיות:

"אברהם הוא 'אב המון גוים'. עניינו לרומם… את כל העולם כולו.

 ברכת אברהם היא ברכה ללא סוף, ללא מיצרים 'ונברכו בך כל משפחֹת האדמה'.

 מתוך שייכותו למהלך הגדול הזה, אברהם מדגיש פחות את הבדלי המדרגות.

 כנגדו, טוענת שרה כי עד אשר נגיע אל המציאות האידיאלית העתידית,

 יש להבדיל בצורה ברורה בין המדרגות השונות,

 והמציאות צריכה להיות מסודרת על פי הסדר הנכון.

 הבדלה גמורה צריכה להיות בין שרה להגר,

 עד שלא יהיה מקום למחשבה כי יתכן שישלטו העמים על ישראל.

 שלטון ישראל בעולם צריך להיות ברור ומוחלט.

 'יעבדוך עמים וישתחוֻ לך לאֻמים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך'^[42]"^[43].

המחלוקת בין אברהם לשרה היא מחלוקת לשם שמים: כיצד יופיע האידאל האלוקי בעולם?

האם נרומם את המציאות בדרך של השפעה ישירה עליה, מתוך גישה אוניברסלית הפותחת את שעריה לכולם מבלי לחדד את הבדלי המדרגות שביניהם, או באמצעות התרכזות בבניין חיים לאומי ייחודי, המתגבש באופן נבדל ושונה לחלוטין מכל העמים. לדעת שרה המייצגת את הקו הלאומי יש לקבוע כמסמרות את הגבולות הברורים שבין הגבירה לשפחה.

למרות הבדלי הגישות שביניהם שרה אינה פועלת על דעת עצמה, ואינה מאבדת לרגע את יחס הכבוד שלה כלפי אברהם אישהּ.

אומר החזקוני:

"חמסי  – שעושה לי שפחתי הגר, שאינה רוצה לשמשני,

עליך – על ידך הוא, שאינך מוחה על כבודי,

ואין אני רוצה לענותה הואיל ונזדווגה לך"^[44].

שרה לא תפגע באשת בעלה אף על פי שלדעתה כך יש לנהוג. האמת תתברר מתוך ליבון הסוגיה בצוותא ומתוך כבוד הדדי. יוצא אפוא ששרה מנהלת את הוויכוח עם אברהם לא רק מפני שחשבה שהוא מקור הבעיה, אלא מתוך יחס הכבוד כלפיו.

"עשי לה הטוב בעיניך"

מהי תגובת אברהם לטענתה הקשה של שרה כלפיו?

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ.

בקריאה ראשונית מתקבל הרושם שאברהם אומר לשרה: מה את רוצה ממני? עשי מה שתרצי! אולם כאשר מדובר באברהם אבינו, עבד ד' ואוהבו, אין דבר זה מתקבל על הדעת. כאשר אברהם אבינו אומר לאשתו "עשי לה הטוב בעיניך" הרי שלדעתו זו האמת לאמיתה שעל פיה הוא מדריך את שרה מלכתחילה. יש מקום לדייק – אברהם אינו אומר לשרה "עשי לה כטוב בעיניך" אלא "הטוב". מה שבעינייך הוא הטוב והנכון לעשות. אברהם מסכים עם שרה ומאשר את צדקתה. יתר על כן, אין הוא אומר לה רק "עשי לה הטוב בעיניך" אלא מוסיף: " הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך". הגר היא שפחתך וממילא את צריכה ויכולה להתנהג עִמה כגבירה אל שפחתה, מה שאין כן אני, כפירוש הנצי"ב:

"הנה שפחתך בידך – אני איני יכול לעשות לה כלום

 שהרי אשתי היא אבל את שפחתך היא"^[45].

נכון שאת צריכה להעמיד את שפחתך במקומה הראוי לה, אבל זה תפקידך ולא תפקידי, כי לך היא שפחה ולי אישה. המעמד של כל אחד מהם, הן של אברהם והן של שרה ביחס לשפחה משקף את האמת הפנימית שלהם. שרה בהתאם למבנה הנפשי שלה הנוטה לקבוע ולברר את הסדר המעשי של המציאות, היא הגבירה והגר השפחה, ועל כן היא יכולה להעמידה במקומה. אברהם אבינו שמבחינת מבנה נפשו הוא "אב המון גוים", מתייחס במידה מסוימת של שוויון אל הגר ואל שרה, שכן שתיהן נשותיו. אמנם שתיהן נשותיו אך לא באותה רמה. משל למה הדבר דומה? אמנם שתי ידים לאדם אך אינה דומה יד ימין ליד שמאל.

בסופו של דבר הוויכוח נפתר על הצד הטוב ביותר. לשתי הגישות ניתן ביטוי, מפני שלשתיהן ערך אמיתי בבניין החיים. ככלל, בכל מהלכי חיינו אנו נדרשים לשלב שתי אמיתות אלו יחדיו: האמת המציאותית, המעשית על פי מדרגת המציאות בהווה, מתוך האמת החזונית, העתידית.

"שלום הבית" בביתם של אברהם ושרה אינו טשטוש העמדות והגוונים השונים, אלא היכולת לחיות את ההבדלים בהרמוניה מתוך הבנה שהגישות השונות הן שני צדדים של אמת אחת המשלימים זה את זה.

"ותעַנֶהָ"

 

רק לאחר בירור העניין עם אברהם אישהּ, ניגשה שרה 'לטפל' בהגר – "ותענה שרי ותברח מפניה".

מהו טיבו של העינוי?

מסביר הרב הירש:

"כי שמע ד' אל עָנְיֵך [אמר המלאך להגר] –

 לא מצינו 'עֳנִי' כמושא של 'שמע' אלא רק כמושא של 'ראה'"^[46].

דוגמא לכך: "ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וגו'"^[47].

"סבלו של אדם נראה לעין. אך שרה לא התעללה בהגר.

 רק דבריה הזכירו לה את תלותה והיא חשה בתלות זאת.

 הגר סבלה סבל רוחני, ורק השומע שמע את עוניה"^[48].

העינוי של שרה את הגר מופיע בפרקנו רק בהקשר של שמיעה ולא של ראייה, לכן יש מקום להבין שלא מדובר בעינוי פיסי אלא עינוי בדברים. שרה דיברה קשות עם השפחה והשפילה אותה בדברי תוכחה^[49].

אם אכן זה היה טיב העינוי מדוע כתבה התורה "ותענה" ולא למשל: 'ותדבר עמה קשות'?

על אף שהעינוי היה בדברים בלבד בכל זאת נאמר "ותענה", משום שלדעת התורה אין בעיה גם אם נדרש עינוי פיסי בזמן בירור ההבדלה שבין ישראל לעמים.

אומר הרב בלייכר שליט"א:

"אם ניתן לעשות בירור זה בדרכי נועם, מה טוב.

 ואם לאו יש לברר בכל התוקף והעוז את יסוד ההבדלה בין ישראל לעמים.

 כך נהג הרב צבי יהודה זצ"ל לומר ביחס לנלחמים נגדנו^[50].

 אין לברר להם את עניינו של עם ישראל בהסברה ובלימוד זכות עליהם,

 אלא במלחמה בטנקים ובמטוסים"^[51].

(על הקפידא האלוקית עם שרה בסוגייה זו תוכלו לקרוא בספר זרע אברהם אהבי א', תש"ע

עמ' 299-295).