ושאלה אשה משכנתה

שמות פרק ג

כא        וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.

כב       וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת

וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

1.         "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" –

א. מדוע לא די לומר 'ונתתי את חן העם'? מה מוסיף התיאור "הזה"?

ב. כיצד בני ישראל שנואי נפשם של המצרים במשך עשרות רבות של שנים, פתאום ימצאו חן בעיניהם?

2.         "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" –

א. מה מוסיפות המילים האלו? הרי מן הפסוק הבא כבר ברור שלא ילכו ריקם.

ב. מדוע לא נאמר רק 'ולא תלכו ריקם' מה מוסיפות המילים "והיה כי תלכון"?

3.                     מדוע כאשר מבשרים לבני ישראל על גאולתם הקרובה יש לכלול גם את המידע שיֵצאו עם "כלי כסף וכלי זהב ושמלֹת"? עבדים מעוּנים, דיים שיוציאום לחופשי!

            ובלשון חז"ל:

"אמרו [בני ישראל] לו [למשה]: ולוואי שנצא בעצמנו.

משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם:

מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה,

ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום"[1].

יתר על כן, הקב"ה עוד עתיד לצוותם בשעת יציאתם: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב"[2], לפיכך המידע על העושר החומרי שיזכו לו בשלב זה נראה מיותר.

4.         "ושאלה אשה משכנתה" –

א. לשון 'שאלה' מורה לכאורה על בקשה על מנת להחזיר, ולא כן שהרי ישראל הולכים שלא על מנת לחזור. שמא יש כאן גניבת דעת?

ב. כפי שראינו לעיל, סמוך ליציאתם ממצרים נצטוו ישראל "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". מדוע אפוא כאן הוזכרו רק הנשים?

5.         "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלֹת ושמתם על בניכם ועל בנֹתיכם ונצלתם את מצרים" –

א. מה באה לבטא שימת הרכוש על הבנים והבנות?

ב. מה משמעותה המוסרית של ההדרכה האלוקית לנצל את מצרים?

"ונצלתם את מצרים"

הקב"ה אינו מעוניין שבני ישראל יצאו ממצרים כעבדים מסכנים הנמלטים מבית הסוהר. רבונו של עולם מוביל את עַמו להבין שתכלית יציאת מצרים היא בראש ובראשונה בניין אומה הקוראת בשם ד'. הם יוצאים ממצרים כדי לייסד – "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ממלכה שלמה על כל סממניה: פוליטיקה, צבא, כלכלה, חינוך ותרבות, וכל מרחבי החיים הלאומיים הללו יהיו הבעה של שם ד'. לשם הופעת האידאל האלוקי הגדול והטהור הם זקוקים גם להון ועושר, לשפע של כסף וזהב. היציאה ברכוש גדול היא חלק בלתי נפרד ממגמת הגאולה, ממגמת תיקון העולם במלכות שדי.

המילים "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" משקפות את עומק המהפכה הרוחנית והמוסרית שתתחולל במציאות בתהליך הוצאת בני ישראל ממצרים. התוכן הגנוז ביציאת מצרים הוא הפיכה של כל הרוע הקיים בעולם לטוב, את המר למתוק, את החושך לאור ואת השנאה לאהבה:

בפרק י"ב התורה לא רק מתארת שבני ישראל שאלו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב אלא גם "וישאילום" המצרים בעצמם. לשם מה יש צורך לומר שהמצרים השאילו להם, הרי אם בני ישראל שאלו ולבסוף יצאו ברכוש גדול ברור מאליו שהמצרים השאילום?

אומר רש"י:

"אף על מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם"[3].

ומעיר על כך רבנו אבן עזרא:

"היה זה דבר פלא שמצריים היו מפייסין את ישראל

שישאלו מהם וזה טעם 'וישאילום' וזה הֵפך משפט אנשי העולם"[4].

המצרים הפצירו בישראל לקחת מהם עוד ועוד כלים. מבחינה ראלית הגיונית לא ניתן להבין איך נתהפכה השנאה לאהבה. זהו פלא אמיתי המורה על מדרגת התיקון הכללית שנולדה בעולם ביציאת מצרים.

"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" – המילה "הזה" מצביעה על חשיבות ומעלה. המצרים נפגשו בצורה בולטת ובהירה עם המעלה האלוקית שבבני ישראל. לאחר מכת בכורות לא רק שלא היה ניתן עוד להתכחש לה, אלא בהארתה השלמה לא ניתן היה עוד לשונאה ובני ישראל מצאו חן בעיני המצרים. לראשונה זכה העולם להיפגש עם האמת הפנימית של חייו הגלומה בעם ישראל ולהוקירה. המצרים שהתרוממו להזדהות עם קדושת החיים הישראלית הבינו שטוב יעשו אם כליהם יהפכו להיות נושאי ומשרתי מגמת הקודש המופיעה על ישראל.

מצד מעלתם האלוקית העליונה של ישראל כפי שהתבררה במהלך היציאה ממצרים אין הם ראויים ללכת ריקם. אומר בעל 'הכתב והקבלה':

"המכוון ממנו יתברך שלא יֵצאו כפחותים ונבזים,

כי אם כאנשי כבוד מלובשים לבושי יקר ובגדי כבוד"[5].

המעלה הרוחנית והמוסרית של בני ישראל צריכה שיהיה לה גם ביטוי מעשי-חיצוני הולם.

"והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" – המילה "והיה" מצביעה על הווית החיים החדשה שנולדה במציאות ביציאת מצרים[6]. התנוצצות המדרגה של "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" גרמה שבני ישראל לא ילכו ריקם.

"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" – הרב הירש מסביר שהוראתו העיקרית של הפועל 'לשאול' במקרא היא:

"לתבוע, לבקש. לעולם לא לקחת בהשאלה.

רק פעם אחת ויחידה נזכרת היא בהוראה זו: 'כי ישאל איש מעם רעהו'[7].

ומאחר ושָם מבטאת המִלה יחס משפטי מסויים,

הפכה משמעות זו לשגורה ביותר. וכך בגלל מקרה יחידי זה

החלו לראות ב'שאל' ביטוי שמובנו בראש ובראשונה ובעיקרו

'לקחת בהשאלה על מנת להחזיר'

אבל בזה התעלמו כליל משימוש לשון קבוע ביותר…

אבל כאן… 'ושאלה אשה משכנתה'… המשמעות הברורה היא אפוא

לתבוע, לבקש ובשום פנים לא: לקחת בהשאלה"[8].

יוצא אפוא שבני ישראל ביקשו שלא על מנת להחזיר ולא היתה כאן גניבת דעת. אולם עדיין יש לשאול מדוע בחרה התורה להשתמש בלשון המשתמעת לשני פנים ולא כתבה "וביקשה אשה משכנתה". השאֵלה על מנת להחזיר מבטאת את המעמד הנפשי עליו נצטוו ישראל בעת בקשת הכלים; השואל זוכר כי הכלי אינו שלו ועליו להחזירו, לכן בני ישראל נצטוו לבקש לא כמי שמבקשים לעצמם אלא לצורך קיום ייעוד ומימוש מגמה נעלה. כאן מתברר היחס העקרוני של האומה אל הרכוש, לא כערך העומד בפני עצמו אלא כמושאל לצורך גבוה. כך גם העובדה שרק הנשים נזכרו כאן בשאלתן מלמדת על נקיותה של הבקשה. מובא בפרשנים:

"בא הכתוב למעט לנשים עצמן השואלות מן המצריות כלי כסף וזהב

שאינן זוכות לעצמן אלא לבעליהן"[9].

רק לאחר שהתברר שהשאֵלה אינה לצורך פרטי וכל הכוונה בה היא אידאלית וטהורה גם האנשים יכולים לשאול בפועל ולא יהיה בזה חשש לקַטנוּת. מאותה סיבה נאמר גם "ושמתם על בניכם ועל בנֹתיכם", לאות כי המגמה בלקיחת הרכוש היא בניין המגמה העתידית ולא תועלת פרטית בהווה.

נוסף על כך מעירים המפרשים שהפועל "לשים' מורה על סידור[10], על הצורך לסדר את הרכוש מחדש. בחפציהם של המצרים אי-אפשר להשתמש כפי שהם, יש לעצבם מחדש שיתאימו לאופיים האלוקי של בני ישראל ולתרבותם הנעלה.

אומר ה'שפת אמת':

"ושמתם על בניכם ובנותיכם – שימה הוא לשון סידור.

שצריכין לשנות המלבושים להיות נכונים שיתלבשו בהם בני ישראל.

והם לבושים שנתהפכו מרע לטוב"[11].

הרכוש והלבוש בעם ישראל הם אינם רק אמצעים חיצוניים אלא ביטויים למגמת קדושת שם ד' שלשמה יוצאים ממצרים.

"ונצלתם את מצרים" – מפרש רש"י ש"ונצלתם" פירושו ורוקנתם את מצרים מרכושם[12]. וכלשון המדרש:

"ונצלתם את מצרים – עתידים לעשות מצרים כמצולה שאין בה דגה"[13].

מכוח מגמת הקודש הכללית החיה בישראל יש בידם הזכות לרוקן את מצרים מרכושם. בפעולה זו יש הצלה ועילוי לרכושם של המצרים. מצד רשעותם המצרים איבדו את הזכות להחזיק בו ואילולא היו לוקחים אותו ישראל, כבר היה נאבד מהם בלאו הכי. בלקיחת רכושם ישראל מוציאים אותו מטומאתו והוא הופך להיות כלי להשראת שכינה בעולם. "ונצלתם" מלשון הצלה – מגמה של חסד והצלה טמונה בשאילת הכלים, עד שהמצרים בעצמם מתאווים שבני ישראל יקחו אותם כנזכר לעיל. בידי ישראל הכלים יביעו את ערכם העליון ולא ישמשו להבל וריק.