וענתה בי צדקתי ביום מחר

בראשית ל

לא       וַיֹּאמֶר: מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:

              לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה

              אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

לב         אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם

              הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים

              וְהָיָה שְׂכָרִי.

לג          וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ

              כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי.

לד         וַיֹּאמֶר לָבָן: הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.

1. "אל תתן לי מאומה" – מדוע דוחה יעקב אבינו את הצעת לבן לשלם לו שכר על עבודתו?
2. מצד אחד אומר יעקב ללבן "אל תתן לי מאומה" אבל מצד שני הוא לכאורה כן מבקש שכר: "הסר משם כל שה נקֹד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקֹד בעִזים והיה שכרי". כיצד עולות בקנה אחד שתי אמירות אלו?
3. "אשובה ארעה צאנך אשמֹר" – רעיית הצאן כוללת גם את השמירה עליו, מה אם כן מוסיפה ההתחייבות "אשמֹר"?
4. "אעבֹר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקֹד וגו'" –

א. מדוע לא די היה לומר 'הסר מצֹאנך היום כל שה וגו", לשם מה צריך יעקב לומר שהוא יעבור בכל צאן לבן אם לבן הוא המסיר? שמא כדי לבדוק אחריו שהוא אכן מקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו? אולם אז היה צריך להיות כתוב קודם כל "הסר משם וגו'" ורק אחר כך "אעבֹר בכל צאנך". מהי אם כן המשמעות שיעקב יעבור בכל צאן לבן?

              ב. לשם מה מדגיש יעקב אבינו שהוא יעבור דווקא "היום"?

6.           "הסר משם כל שה וגו'" – מדוע לא נאמר 'הסר ממנו', מן הצאן? "משם" הוא תיאור מקום.

7.           "וענתה בי צדקתי ביום מחר" –

              א. מה משמעות הביטוי "וענתה בי צדקתי"?

              ב. מה מוסיפות המילים "ביום מחר"?

8.           "כי תבוא על שכרי לפניך" – לכאורה מובן המילים "כי תבוא על שכרי" הוא: כי תערער על שכרי, תחשוב שבא לי שלא ביושר[1]. מה אם כן מוסיפה המילה "לפניך"?

9.           "ויאמר לבן: הן לו יהי כדברך" – מה משמעות הכפילות בתשובת לבן? די היה לומר "הן" או רק "לו יהי כדברך".

"לא תתן לי מאומה"

כפי שראינו ועוד יתברר מן ההמשך, לבן התרומם להבין שביעקב אבינו אכן טמונה מהות חיים אלוקית אינסופית שממנה מתברכת המציאות כולה, ועל כן עליו לאפשר לה לצאת ממאסריה ולתת לה להתרחב כפי טבעה.

"ויאמר: מה אתן לך?" – רוצה אני לתת לך. כל אשר תבקש אתן בחפץ לב.

על אף תגובתו האצילית של לבן לדבריו, יודע יעקב אבינו שעדיין לא בא העולם לתיקונו השלם, ועל כן לא ניתן לסמוך על טוב לִבו ואצילותו ה'רִגעיים' של לבן. יעקב חושב על 'יום המחר' לאחר שתצטנן הערצת לבן אליו וישוב ליפול ברשת יצרו, רמאותו ותככיו. או אז וודאי יבוא אליו בטענות שונות ומשונות ועל כן הוא מציע ללבן הסכם חדש שבו לא יוכל להיות ללבן שום פתחון פה כנגד יעקב.

דבר ראשון אומר יעקב ללבן: "אל תתן לי מאומה" – אינני חפץ במתנות אלא בשכר על עבודה – לא בחסד אלא בצדק ובדין. על כן אינני רוצה שכר על ארבע עשרה השנים הקודמות כי בעבורן נתת לי את בנותיך[2]. אבל "אם תעשה לי את הדבר הזה" – שתסכים לתנאי שאציגו מיד, "אשובה ארעה צאנך אשמֹר" – אחזור בי לעת עתה מכוונתי ללכת אל מקומי ולארצי[3] ואשוב לרעות צאנך. "אשמֹר" – ארעה צאנך בתורת שומר שכר, המתחייב לקחת אחריות על הצאן במקרה של גניבה ואבידה[4].

מהו התנאי שמציג יעקב אבינו ללבן? מה יהיה שכרו תמורת המשך רעיית צאן לבן?

"והיה שכרי"

"אעבֹר בכל צאנך היום הסר משם כל שה [תיש][5] נקֹד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקֹד בעזים והיה שכרי" – ראשית נברר את המושגים: הכבשים הם בדרך כלל בהירים וצבעם אחיד. התיישים והעיזים לעומת זאת, שחורים, חומים וצבעם אחיד[6]. רק מיעוט הכבשים צבעם כהה ורק מיעוט העיזים מנומרים. המנומרים בכתמים קטנים כמו נקודות הם ה'נקודים' – "נקֹד", ואילו המנומרים בכתמים גדולים נקראים 'טלואים' – "טלוא"[7].

בקריאה ראשונית היינו יכולים לחשוב שהשכר אותו יעקב מבקש הוא: כל העיזים והתיישים הנקודים והטלואים והכבשים החומים, שהם כאמור מיעוט העדר. אבל אין זאת כוונת הכתוב. יעקב אבינו מתכוון שלבן יסיר, דהיינו יוציא מן העדר את כל העיזים והתיישים הנקודים והטלואים ואת כל הכבשים החומים שהם מיעוט העדר, וישאיר בידו רק את הכבשים הלבנים והעיזים הכהים שהם רוב העדר. את העדר הגדול הזה של לבן יעקב ירעה וישמור, ושכרו יהיה: כל העיזים הנקודים והטלואים והכבשים החומים שיוולדו מהעדר הגדול מכאן ואילך.

מניין שכך הדבר?

בפסוק לה מספרת התורה שלבן אכן נענה לבקשת יעקב והסיר מן העדר את כל הנקודים והטלואים ונתן ביד בניו שירעו אותם בנפרד, במרחק הליכה של שלושת ימים מרוב הצאן שנשאר בידי יעקב. לפי זה צאן לבן שנשאר בידי יעקב לרעותו הוא הכבשים הלבנים, התיישים והעיזים הכהים שצבעם אחיד. בהמשך אומר יעקב ללבן: אם תמצא בעדר החדש שלי, שיוולד מן העדר שלך, עיזים בצבע אחיד וכבשים בהירים תדע שהם גנובים ואינם שלי. מכאן ששכרו של יעקב הוא כל העיזים המנומרים והכבשים החומים שיוולדו מאותו היום והלאה.

כך הבין רש"י ופרשנים נוספים את שכרו של יעקב אבינו:

"והיה שכרי – אותן שיוולדו מכאן ולהבא

נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים יהיו שלי"[8].

השאלה העולה כעת היא: מה ההגיון המסתתר בבקשת השכר המשונה הזה? מדוע חשב יעקב שמכבשים לבנים יוולדו חומים, ומעיזים שצבעם אחיד יוולדו נקודים וטלואים? הרי ההפרדה בין חלקי העדר של לבן רק הקטינה את הסיכוי שאכן כך יקרה?!

"אעבֹר בכל צאנך"

למילים "אעבֹר בכל צאנך היום" ישנה משמעות יסודית בהבנת הסוגיה. יעקב אבינו מדגיש בדבריו "אעבֹר בכל צאנך היום". עלינו לזכור שהיום הזה הוא היום בו "ילדה רחל את יוסף" ובו כפי שבארנו לעיל הופיעה בעולם תמצית נשמתו, נשמת כלל ישראל. העולם שלאחר לידת יוסף אינו אותו עולם שקדם לה. נולדה מדרגה גרעינית חדשה של עולם המסוגל להתנהל בגלוי מכוח נשמתו.

בשאלתנו על הפסוק "אעבֹר בכל צאנך היום הסר משם וגו" שללנו את האפשרות שיעקב יעבור בצאן כדי לבדוק שלבן אינו מרמהו. לפיכך לא ברור לשם מה עליו לעבור בצאן אם לבן הוא המסיר "כל שה וגו'".

לפיכך יש מקום להבין שהמעבר של יעקב בתוך צאן לבן ביום לידת יוסף נועד להטביע בצאן מדרגה חדשה, לגלות בו את מדרגת החיים שהתחדשה בעולם "היום". לכן אומר יעקב אבינו ללבן, אם אעבור בכל צאנך היום הזה הוא יתרומם למעמד חדש, מפני שהיום המציאות כבר מסוגלת להתברך בגלוי מנשמתה. הנך עשוי לראות איך העדר שלך מהיום והלאה יתנהל באופן בלתי-מוגבל, וגם מכבשים לבנים יוולדו חומים ומעיזים שצבעם אחיד יוולדו טלואים ונקודים.

"הסר משם כל שה נקֹד וטלוא" – לא נאמר 'הסר מצאנך' אלא "משם", מן ה'מקום' החדש שבו צאנך יהיה לאחר שאעבור בו.

מה הכוונה שיעקב אבינו יעבור בצאן לבן?

אמנם המציאות כבר מסוגלת להתברך בגלוי מנשמתה, אך האפשרות להופעת מדרגת החיים החדשה תלויה בטהרתו המוסרית של האדם. על כן, "אעבֹר בצאנך" פירושו: אתהלך בתוך שורות צאנך משוחרר לחלוטין מכל שמץ של רצון פרטי וכל שאיפתי בנוגע אליו תהיה אך ורק שתופיע דרכו ברכת ד', מגמת הקודש בעולם[9]. מתוך התהלכותי בתוך צאנך תוטבע בו מדרגתו האידאלית ויתברך באופן גלוי מנשמתו, ברכה שהיא מעל לגדרי הטבע הרגילים.

כעת יובן שדברי יעקב אבינו ללבן "אל תתן לי מאומה" אינם רק מתוך צורך מעשי להתמודד עם רמאותו, אלא שנתעלו חיי יעקב להיות משוחררים מן ההזדקקות ללבן ויעקב אבינו ניזון בגלוי אך משפע הברכה שמתברכת המציאות מנשמת חייה האלוקית.

"וענתה בי צדקתי"

יעקב אבינו לרומם את לבן להכיר בקיומה של קומת החיים האידאלית שהמציאות נפעלת מנשמתה. לכן הוא מבקש ממנו שיסיר בעצמו את הצאן הנקוד והטלוא.

"וענתה [תעיד] בי צדקתי ביום מחר" – בעתיד הקרוב כאשר מן הצאן ה'חָלק' יוולדו נקודים וטלואים, תיווכח לדעת, אומר יעקב ללבן, שהמציאות אינה משועבדת אל חוקי הטבע אלא אל עומק ערכה הנשמתי כפי שבא לידי ביטוי בצדקתי וביושרי.

"וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך" – כפי שראינו מיקומה של המילה "לפניך" בפסוק יוצר קושי להבינו. מסביר בעל הכתב והקבלה שהמילים "כי תבוא" אינן אמורות על לָבן אלא על הביטוי "על שכרי". הוא מוכיח מכמה מקומות בכתוב שהמילה "על" מופיעה לעיתים במשמעות 'כוח', 'סיבה'.

"ויותר נראה לי מִלת 'על שכרי' עניין סִבה

כמו 'על חרבך תחיה' שהחרב סִבה אל החיות [מכוח חרבך תחיה, מסיבתה],

'לא על הלחם לבדו יחיה' שהלחם סִבה אל החיים

[לא רק מכוח הלחם, לא רק מסיבתו יחיה האדם],

כן 'על שכרי' פירוש סִבת שכרי… וטעם [ופירוש] 'כי תבוא על שכרי לפניך',

הסִבה אשר ממנה תתילד שכרי היא תבֹא לפניך, כאילו יאמר:

אתה בעיניך תראה את הסִבה המסבבת את שכרי ובזה תראה צדקתי"[10].

כך יוצא ש"על שכרי" פירושו 'סיבת שכרי', ומובן הפסוק הוא "כי תבוא סיבת שכרי לפניך". כלומר, שתתגלה לפניך סיבת שכרי שהיא איננה כלל על פי גדרי הטבע הרגילים, בזה תראה צדקתי ויתברר מעל לכל ספק שהאידאל האלוקי, חיי המוסר והצדק הם תוכנו האמיתי של העולם הקובע את גדריו.

"ויאמר לבן: הן לו יהי כדברך" – אילו לבן היה מסכים לתנאו של יעקב רק בהסכמה חיצונית היה אומר רק "הן". אולם מילותיו "לו יהי כדברך", הלוואי שכך יהיה, חושפות את עומק השאיפה האידאלית – הקיימת גם ברשע כמותו – שתופיע בעולם 'צדקתו' – מגמתו המוסרית ויתברר בגלוי שהיא נשמתו וכל חיוניותו[11].

לה         וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים

              וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת

              כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו.

לו          וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב

              וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.

1.           "ויסר ביום ההוא את התישים העקֻדים והטלֻאים" –

              א. לשם מה ההדגשה "ביום ההוא"?

              ב. שמענו עד כה על נקודים וטלואים. מי הם העקודים?

              ג. יעקב אבינו ביקש להסיר את הנקודים והטלואים, מדוע מסיר לבן גם את העקודים?

2.           "כל אשר לבן בו" – מה מוסיף תיאור זה?

3.           לשם מה דואג לבן להפריד את שני חלקי צאנו במרחק רב כל כך?

4.           "ויעקב רֹעה את צאן לבן הנותרֹת" – משפט זה לכאורה מיותר לגמרי, וכי לא היינו מבינים מעצמנו מה עשה יעקב אבינו עם הצאן הנותר? מדוע על בני לבן לא נאמר: 'וירעו את הצאן שהסיר אביהם'? מתיאור התורה "ויתן ביד בניו" כבר מבינים היטב שהם טיפלו בצאן ורעו אותו.

"ויעקב רֹעה את צאן לבן הנותרֹת"

"ויסר ביום ההוא" – כפי שראינו גדול היה כוחו של היום בו נולד יוסף. לראשונה העולם נפגש בפועל ובגלוי עם נשמתו, עם מגמתו הכללית. לכן אנו עדים לשיתוף פעולה מלא של לבן עם יעקב אבינו עד כדי 'הידור מצווה' ממש. על אף שיעקב אבינו ביקש להסיר רק את הנקודים והטלואים, לבן מסיר אף את העקודים – גם את אלו שהיו נקודים רק באיזור הגפיים[12]. ו"כל אשר לבן בו" – גם עז שחורה אשר היה בה רק כתם לבן קטן הסיר לבן מן הצאן. דקדקנות גדולה נוקט לבן ועוד הפרדה מוחלטת בין שני חלקי הצאן "דרך שלשת ימים". כל זאת כדי לאפשר את הופעת שכרו של יעקב בדרך אלוקית, ניסית. כך תיפגש המציאות עם מקורה העליון שממנו היא מתברכת מעתה בגלוי.

ארבע עשרה שנה רעה יעקב אבינו את צאן לבן, כאמור: "אשובה ארעה צאנך" – אשוב לעשות את שעשיתי. אף על פי כן לא נזכר במפורש עד עתה שיעקב רעה את צאן לבן, אלא שעבד את לבן: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", "ויעבֹד יעקב ברחל", "הלא ברחל עבדתי עמך", "ונתנה לך גם את זאת בעבֹדה אשר תעבֹד עמדי", "ויעבֹד עמו עוד שבע שנים אחרות" – עד עכשיו היה יעקב אבינו עֶבד של לבן. אולם מאז לידת יוסף נשתנה מעמדו באופן מהותי. יעקב כביכול נולד מחדש, יצאה מן הכוח אל הפועל מדרגת חייו בשלמותה, הופיע כוח החיים הכללי אשר הוא כל מהותו של "בית יעקב". על כן מעתה יעקב אבינו הוא "רֹעה", מנהיג עצמאי המקבץ סביבו את כל חלקי העדר ומאגד אותם לאגודה אחת ממש וכל פרט בו מגלה את כוח החיים האלוקי. כפי שראינו לעיל[13], ערכה של רעיית הצאן אצל אבות האומה אינו רק צורך קיומי אלא היא מבטאת כישרון הנהגה אחדותי – יכולת לרומם את כל פרטי המציאות להכיר את עצמם שהם ענפים של מגמת חיים אידאלית, ביטויים של נשמת כלל. לכן נאמר:

"ויעקב רֹעה את צאן לבן הנותרֹת" – העובדה שיעקב אבינו מכונה כאן לראשונה רועה מבטאת את היכולת הממשית שנולדה במציאות שכל ריבוי הפרטים יופיעו כחלקים של כלל אחד, של מהות קודש אחת שהם נפעלים ממנה בגלוי.

כיצד בא הדבר לידי ביטוי ברעיית הצאן של יעקב?

(המשך במאמר "ויפצל בהן פצלות")