וכדה על שכמה

בראשית כד

טו         וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר

וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם

וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

טז         וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ

וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.

יז          וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

1.         לשם מה חשוב לציין שרבקה יצאה טרם הספיק העבד לסיים את תפילתו "הקרה נא לפני היום וגו'"?

2.         "והנה רבקה יֹצאת אשר יֻלדה לבתואל" –

א. מה מוסיפה המילה "והנה"?

ב. מדוע לא נאמר 'והנה רבקה אשר יֻלדה לבתואל יוצאת'? הן תיאור הלוואי צריך לבוא לאחר הנושא ולא לאחר הנשוא.

ג. מדוע "אשר יֻלדה לבתואל" בלשון סבילה ולא 'אשר הוליד בתואל'?

3.         מדוע חשוב לציין שרבקה נשאה כד על שכמה? מן ההמשך כבר ברור שהיה כד ברשותה.

4.         "והנערה טֹבת מראה מאד" –

א. מה החשיבות בתיאור יופיה של רבקה?

ב. מה בין 'טובת מראה' לבין 'יפת מראה'?

5.         "בתולה ואיש לא ידעה" –

א. לשם מה הכפילות?

ב. לשם מה יש לציין שרבקה היתה בתולה? לא פשיטא שכך?! בנוגע לאף אחת מן האמהות לא הוזכר נתון זה.

6.         "וירץ העבד לקראתה" – כיצד ידע לרוץ לקראתה דווקא? הרי "לעת ערב לעת צאת השֹאבֹת"[1] רבות היו השואבות על יד העין.

7.         "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" – בפסוק יד אמר העבד: "והיה הנערָ אשר אֹמר אליה הטי נא כדך ואשתה". מדוע אפוא שינה ממטבע הלשון עליו חשב בתחילה.

"אשר יֻלדה לבתואל"

אילו היתה התורה כותבת 'ויהי ככלות העבד לדבר והנה רבקה יוצאת' היה משמע שתפילתו גרמה ליציאתה. אבל התורה רומזת שההפך הוא הנכון "ויהי הוא טרם כִּלה לדבר והנה רבקה יֹצאת". תפילתו היתה נפעלת מיציאתה.

מה בין תפילה פועלת לתפילה נפעלת?

נסביר זאת באמצעות דוגמה של תפילה להקים בית נאמן בישראל. השקיקה  להקים בית בוודאי קיימת בעומק אישיותו של כל אדם נורמלי, מן הרגע שנולד. אבל טרם הגיע האדם לגיל בר-מצווה, שקיקה זו עדיין איננה מופיעה בו כדחף חיים ממשי הממלא אותו ערגה להגשימה. לכן תפילתו בשלב הזה לבניין ביתו פועלת לגלות בו שקיקה נסתרת שעדיין לא מופיעה אצלו. לעומתו, אדם שכבר הגיע לגיל בר-מצווה תפילתו נפעלת מכוח עריגתו הממשית לבניין ביתו.

כך גם כאן. יציאת רבקה טרם משלים העבד את תפילתו מלמדת שקיימת במציאות שקיקה חיה להופעת ביתם של יצחק ורבקה. מכוח ערגתה הפנימית של המציאות לבניין ביתם רבקה יוצאת אל העין והעבד נדחף להתפלל.

"והנה רבקה יֹצאת" – המילה "והנה" מצביעה על חידוש[2]. מה החידוש ביציאתה?

היתה זו הפעם הראשונה בחייה של רבקה שיצאה אל העין לשאוב מים.

"מלת 'הנה' מורה על דבר חדש…

שזה הפעם הראשון שבאת שמה"[3].

העבד הגיע לחרן ביום שבו רבקה כבר בשלה להשתדך ליצחק.

"אשר יֻלדה לבתואל" – לידת רבקה לא היתה פרי יוזמתם ותכנונם של הוריה ואף לא תוצאה של זכויותיהם. הם היו נפעלים לגמרי בכל מהלך לידתה. כביכול לא הם הולידוה, לא היה להם צד בדבר. מציאות של תינוקת צדקת וטהורה כל כך נכפתה עליהם בעל-כורחם. רבקה היתה ראויה ליצחק, מוכנת ומוזמנת לו עוד בהיותה במעי אמהּ[4].

"והנה רבקה יֹצאת אשר יּלדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם" – הסיבה ליציאת רבקה היא ייחוסה לאברהם.

אומר אור החיים הקדוש:

"עשה ד' שתצא באותו הרגע… כי היא זאת אשר יֻלדה לבתואל"[5].

יציאת רבקה נדחפת אפוא מרצון ד' לבניין בית יצחק שהוא ההמשך הטבעי לאופיו וייעודו של אברהם. רבקה אמנו דומה לבית אברהם ולכן ראויה להמשיך אותו:

"ואם לא היתה קרובת אברהם, היאך היתה כל כך גומלת חסדים?

שהיא לא אמרה [לעבד]: תקח הכד ותשאב בעצמך

אלא אמרה: אני אשאב בעצמי לכל גמליך.

ומסתמא חסד כזה אין שום משפחה בעולם שתעשה כי אם משפחת אברהם"[6].

"וכדה על שכמה" – שימת הכד על השכם היא אות לעבדות כמובא בחז"ל:

"שכן דרך העבדים שיהיו ממלאים כדים על שכמם"[7].

כאשר שילח אברהם את הגר נאמר: "ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה"[8]. שם למדנו[9] שנהג כך כדי לחנכה לקלוט את מעמדה שהיא שפחה, כדברי הספורנו:

"שם על שכמה – את החמת, לאות שפחות

על דרך 'והתעני תחת ידיה'"[10].

בניגוד להגר שהיה צורך לחנכה בכפיה להכרה במעמדה כשפחה בבית אברהם, רבקה אמנו שמה מעצמה את הכד על שכמה. בהכרה טבעית היא מבינה שנועדה להיות שפחה להופעת הטוב האלוקי בעולם והיא מלאת מרץ וחיוניות להגשים את ייעודה.

"והנערה טֹבת מראה מאד" – תיאור התורה את שלמות האמהות גם במראיהן החיצוני אינו חסר תוכן אמיתי. הוא בא להעמידנו על ההתאמה הגמורה שהיתה בחייהן בין הצד הפנימי לבין צד החיצוני.

על שרה אמנו נאמר שהיתה "יפת מראה" ואילו על רבקה שהיתה "טֹבת מראה". מה ההבדל?

בתקופת שרה טרם היה ניתן לעמוד על מדרגתה המוסרית וטהרתה הפנימית דרך המפגש עם יופיה. מי שראה אותה היה המום מיופיה, כמו המצרים למשל: "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד. ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה"[11]. אבל לא יכלו לעמוד על סוד יופיה ולקלוט את התוכן המוסרי הנעלה שהוא מביע. הפער שהיה קיים במציאות בין הקודש לבין החול מנע זאת. היה צורך בהסברים ארוכים כדי להבין את הקשר בין הצד החיצוני לבין הצד הפנימי, ואיך הצד הגלוי של החיים הוא ביטוי לממד הנשמתי[12].

בימי יצחק ורבקה המציאות כבר עלתה קומה ודרך המפגש עם יופיה של רבקה האנושות כבר היתה מסוגלת לקלוט בחוש את הטוב המוסרי המשתקף בו. ביופיה של רבקה כבר השתקף התוכן הפנימי בגלוי.

כותב הרב קוק:

"האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול

ואינו יכול להשוות את סתירותיהם, והן אמנם מיושבות ברום-עולם

במכון קודש הקדשים"[13].

ברבקה אמנו אנו נפגשים עם מדרגת קודש הקודשים, דהיינו ההתאמה המוחלטת שבין הקודש לבין החול, שבין הצד הגלוי לבין הצד הפנימי.

בניגוד למפגש עם יופיה של שרה שהוליד רק הערצה והשתאות אל מול יופיה הפלאי, המפגש עם יופיה של רבקה כבר הניע את האדם ויצר אצלו מוטיבציה להיות אדם טוב ומוסרי יותר, נאמן לטבעו המקורי.

מכאן נבין כיצד ידע העבד לרוץ לקראתה הוא חש בקרבו את השפעתה הטובה עליו. המפגש עִמה רומם אותו מבחינה מוסרית. הכיצד?

"הגמיאיני נא מעט מים מכדך" – העבד שינה ממטבע הלשון שנקט בתחילה. לא "הטי נא כדך ואשתה" הוא אומר לה כפי שהצהיר מראש, אלא ביתר עדינות:

"הגמיאיני נא מעט מים מכדך – גמייה אחת"[14]

בלבד. טוּבה של רבקה המוזרח גם דרך המראה שלה, משפיע ישירות על העבד והוא מתעדן ומתעלה.

חז"ל מסבירים באופן שונה את ריצת העבד היישר אל רבקה. הם מתארים שכאשר רבקה ניגשה למעיין התרחשה תופעה מופלאה; המים 'עלו לקראתה'[15]. והרמב"ן אף מוצא רמז בפשט הכתוב לאשר ארע שם.

"נראה שדקדקו כן מלשון ותמלא כדה ותעל

שלא אמר 'ותשאב ותמלא', ונעשה לה נס בפעם הראשונה

כי אחרי כן כתוב ותשאב"[16].

רק בפעם הראשונה שרבקה ניגשה לבאר נאמר "ותמלא" אבל בפעמים האחרות נאמר "ותשאב". לומד מכאן הרמב"ן שבפעם הראשונה לא היתה צריכה לשאוב אלא רק למלא כי המים עלו לקראתה. מדוע אפוא בפעמים האחרות לא עלו המים לקראתה?

אומר המהר"ם מרוטנבורג:

"לא רצתה ליתן לו לשתות בלא טורח

שאמרה גם לגמליך אשאב"[17].

רבונו של עולם ראה שרבקה אוהבת את העמל ומצטערת שאינה יכולה לטרוח בשאיבת המים לכן לא עלו עוד המים לקראתה. הנכונות לעמול מביעה את ההכרה בקיומו של תוכן חיים עליון שראוי להתאמץ ולהזיע בעבורו. כך העמל חושף את תוכן החיים הפנימי של המציאות ומוציא לפועל את הארת החיים הנשמתית.

אומר המהרש"ל:

"בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים…

היה רץ לקראתה ואמר: ראויה היא לבית אברהם

שהרי גם המים עולים לקראתה כמו לאברהם"[18].

מה משמעות הנס שהיו המים עולים לקראתה ולקראת אברהם?

כבר בארנו פעמים רבות[19] שהבאר מבטאת את השקיקה של הבריאה להתאחד עם מקורה. המים הפורצים מלמטה, ממעבה האדמה כלפי מעלה מסמנים את תנועת החיים הנסתרת של המציאות השוקקת להתעלות ולדבוק באלוקיה. יש אנשים כדוגמת רבקה שהשקיקה הזו חיה בהם בגלוי. כל מהותם היא העילוי המתמיד של המציאות והם חפצים להיטיב ולגלות את הטהרה המוסרית שביסוד המציאות. בעצם אישיותם הם מגלים את השקיקה הזו ובהגיעם אל העין מתפרצת תנועת החיים הנסתרת והמים עולים לקראתם.

"בתולה" – תיאור זה חושף קומה נוספת בשלמותה של רבקה. העובדה שלא נטמאה לא היתה ברורה מאליה כלל וכלל.

אומרים חז"ל:

"שכך היה מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות

ואחר כך משיאין אותן"[20].

כיצד הצליחה רבקה להישאר בטהרתה?

אומרים חז"ל שרבקה היתה כ"שושנה בין החוחים"[21]. על אף שהיתה מוקפת בחוחים דוקרים פוצעים ומזיקים, נשארה שלמה. רבקה אמנו היא יצירה אלוקית מוחלטת שלא חלים עליה הכללים הנורמליים. היא אישיות בעלת תוכן עצמי שממלא את כל כולה עד שאין שום מקום להשפעה של גורם חיצוני זר. היא חיה את המציאות על פי מבט אחר השונה לחלוטין מקריטריוני החיים של סביבתה. אין לה מגע נפשי עם הרשעה המקיפה אותה.

משל למה הדבר דומה?

לאנשים חֵרשים המעלים תאוריות על המתרחש באולם הקונצרטים. ברור שלגבי אדם שומע כל התיאוריות הללו הן הבל הבלים. בכישרון השמיעה תופס האדם השומע את המציאות ברמה שונה לחלוטין וממילא אין לו שום יחס לתיאוריות של החֵרשים.

"ואיש לא ידעה" – מה מוסיף תיאור זה על גבי התיאור שהיתה בתולה?

הוא מסביר  כיצד רבקה אמנו נשארה בתולה. לפועל 'ידע' יש משמעות של חיבור ושייכות כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[22]. לפיכך התיאור ש"איש לא ידעה" מורה שאף אחד לא הצליח להתחבר אליה ולהרגיש שייכות כלפיה מפני שהיתה כה שונה מכולם. אף אחד לא התקרב אליה, היא היתה 'מחוץ לתחום' מושגיה הירודים של סביבתה. רבקה אכן שייכת לקטגוריה אנושית אחרת, כפי שנאמר על אברהם אבינו ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"[23].

[1] פסוק יא.