ויתרוצצו הבנים בקרבה

מתוך הספר פחד יצחק ח"ב העומד לצאת לאור בקרוב בע"ה

כב     וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

            וַתֹּאמֶר:

אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?

וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד'.

1. כיצד ייתכן שרבקה אמנו מדברת לכאורה מתוך ייאוש – "למה זה אנכי?", שמשמעו: "הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי"[1]?
2. יצחק אבינו בעלה הוא צדיק עליון, וחמיה אברהם אבינו "נביא הוא"[2]. מדוע אין רבקה דורשת בקרב ביתה את פִשרה של ההתרוצצות אלא בבית מדרשם של שם ועבר[3]?

"ויתרֹצצו הבנים בקרבה"

 

נשים רבות סובלות את הריונן בשקט ומקבלות את ייסוריהן באהבה.

"וכי אין דרך הנשים שכמה פעמים בניהן מתרוצצין בקרבן?"[4].

לפיכך תגובתה החריפה של רבקה "אם כן למה זה אנכי?" מלמדת שהתרוצצות הבנים בקרבה לא היתה תופעה נורמלית.

"'ויתרצצו'- על כרחך המקרא הזה אומר דרשני

שסָתם רציצה זו וכתב 'אם כן למה זה אנכי?'"[5].

"על כרחך המקרא הזה אומר דרשני" – אין מדובר פה בהתרוצצות רגילה. אמנם קשה מנשוא היה צער עיבורה וגדול עד מאוד היה סִבלה, "ומחבליה הגיעה נפשה למות"[6], ועם זאת אומר אור החיים הקדוש:

"אין הדעת מסכמת… שתמאס הצדקת בהריונה לצד הצער…

ולעולם לא הקפידה על צער ההיריון,

כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי"[7].

כאבה האמיתי של רבקה אמנו נבע מכך שלא הבינה איך ההריון מוליד את "תכלית הטוב הנצחי".

חז"ל מתארים את אופיה המיוחד של ההתרוצצות:

"בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות

יעקב מפרכס לצאת

ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים

עשו רץ ומפרכס לצאת"[8].

רבקה מרגישה בקרבה התגוששות של כוחות אדירים הסותרים זה את זה. האחד מושך אל הקודש והשני מושך לכיוון ההפוך בדיוק, אל הטומאה. בהיותה אשת יצחק צפתה בעיני רוחה שהיא מוציאה אל הפועל את מדרגתו, את טהרתו, את בניין עם ישראל ובניינה של המציאות בכללה. והנה נראה שהניגוד שחשה והמלחמה שהתחוללה בקרבה אינם מבשרים על יצירה שלמה ומתוקנת אלא על ישות מפורדת שקיימת בתוכה התנגדות עזה למגמתה האחדותית.

אומרים חז"ל:

"'אם כן למה זה אנכי' – אמרה רבקה לפני הקב"ה:

רבונו של עולם!

אם כן עתיד עשו להרוג ולכלות אדירי חכמה

שהן עתידין להיות מבניו של יעקב,

 מי יאמר לפניך בים 'זה אלי ואנוהו'?

 ולמי תאמר על הר סיני 'אנכי ד' אלהיך'?"[9].

ממדרש זה משמע שרבקה ידעה ששני עוּברים בקרבה, אבל אין הכרח להבינו כפשוטו. חז"ל רצו להעמיד אותנו על עומק צערה של רבקה אמנו המתבטא בדבריה: "אם כן למה זה אנכי?". היא תפסה שהריונה מונֵע את הופעתם של עם ישראל ושל התורה בעולם. כל חייה היו אך הבעה של "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[10], כל כוחותיה הופיעו תמיד באחדות מופלאה וגילו את שם ד'. והנה להפתעתה היא נפגשת עם מציאות חיים הפוכה לגמרי מזו שהיא חווה בכל נימי נפשה. היא חשה שהחיים בקרבה אינם אחדותיים והרמוניים, שוררת בהם שניוּת נוראה ומגמתם אינה מבוררת אלא מלאת מאבקים והתנגשויות, שפיכות דמים, קנאה, שנאה ותחרות.

נפשה הטהורה והשלמה של רבקה לא יכלה להשלים עם מציאות כה מסובכת וחסרה. כל שאיפותיה ללדת זרע קודש שיופיע את אחדות ד' בעולם ויאיר את המציאות באור יקרות של דעת אלוקים התמוססה לנגד עיניה. על כן היא אומרת "למה זה אנכי?" – אם לא ריבוי אור וקדושה יהיה על ידי בעולם – טוב מותי מחיי, אם קידוש ד' בעולם אינו פרי חיי, הלוואי שאינני!

יתר על כן, רבקה יודעת שהיא איננה אישה פרטית אלא אֵם האומה הישראלית, והיא מבינה היטב שהמאבק המתחולל בקרבה בין כוחות הקודש והטהרה ובין כוחות הרשע והטומאה אינו תופעה מקרית-פרטית, אלא מציאות המטביעה את חותמה לדורי דורות. על כן היא חוששת שהשנִיוּת המתגלה בקרבה מעידה שלנצַח לא יהיה העולם מסוגל להגיע לשלמותו: שמא יישאר לעַד קרוע ושסוע ממגמת חייו האמיתית?! שמא לעד לא ימצא את זהותו האמיתית ולא יידע שהוא נושא בקרבו תוכן חיים אלוקי, עליון וטהור?!

צערה של רבקה והשאלות הנוקבות העולות במחשבתה מולידים בה רצון לגלות מהי המחשבה האלוקית העליונה הגלומה בהריון המשונה. מתוך ענווה והכנעה מפני מי שאמר והיה העולם – "ותלך לדרֹש את ד'".

מדוע רבקה אינה דורשת את ד' אצל אנשי האלוקים שבביתה שלה?

תוכנו ופִשרו של הריונה נעלמו מאברהם ומיצחק[11]. לא במקרה העלים מהם ד' את סוד הדבר. הקב"ה כיוון שפשר ההריון יתברר דווקא בבית המדרש האוניברסלי של שֵם ועבר משום שתוכנו של ההריון אינו עניינה הפרטי של משפחת האבות אלא של האנושות כולה.

וכך נאמר לה:

א. "שני גוים בבטנך" – האנושות צריכה לסגל לעצמה הבנה שהופעתה והופעת עם ישראל הן מאותה בטן[12]. שורשה של המציאות אחד הוא ונשמה אחת מחיה את הכול, את כל כוחות החיים, גם את הכוחות הנראים מנוגדים כל כך אלו לאלו כמו יעקב ועשיו.

ב. "ורב יעבֹד צעיר" – על האנושות להכיר גם שאף על פי ששורש אחד לכול, לא כל הענפים היוצאים ממנו שווים. עליה להפנים שנשמת המציאות תופיע רק כשהעולם יתנהל על פי הסדר האלוקי הנכון, כאשר עם ישראל יעמוד בראש וינהיג את העולם.

כג        וַיֹּאמֶר ד' לָהּ:

שְׁנֵי גֹייִם בְּבִטְנֵךְ

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

1. "שני גוים בבטנך ושני לאֻמים ממעיך יפרדו" – לשם מה הכפילות?
2. "ורב יעבֹד צעיר" פירושו, הגדול יעבוד את הקטן. אם כן, מה מוסיפות המילים "ולאֹם מלאֹם יאמץ" שפירושן שהאחד יגבר על השני?
3. כיצד מועילים דברי ד' ליַשב את דעתה של רבקה? הרי בדיוק מכך חששה: ש'שני לאומים ממעיה יפרדו', שהעולם יהיה נתון במלחמות אין-סופיות, קרוע מנשמתו.
4.  אומר רש"י על הפסוק:

"'שני גיים בבטנך' – אלו אנטונינוס ורבי

שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

א. רש"י מעיד על עצמו שלא בא אלא לפשוטו של מקרא[13]. אם כן, כיצד הוא מפרש פירוש שלכאורה רחוק כל כך מן הפשט, וטוען ששני הגויים הם רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס קיסר רומי?

ב. מה הקשר בין העניין הנידון לבין האוכל שנהגו השניים להגיש על שולחנם?

"שני גֹיים בבטנך"

 

ראשית יש להבין מה בין 'גוי' לבין 'לאום'. גוי פירושו: עַם גדול ונכבד, רב-עוצמה, המצטיין בכוחות מיוחדים.

מסביר ר' ברוך אפשטיין הלוי בעל חומש "תורה תמימה":

"בעוד שהשם 'עַם' מורה על המון עם, הדיוטים, כמו שקורין 'המון עם', 'עם הארץ'…

ובמדרש רבה[14] 'כל מקום שנאמר 'העם' לשון גנאי הוא'[15].

הנה כנגד זה יונח השם 'גוי' על אנשי מעלה ומכובדים…

ובהגדה של פסח 'ויהי שם לגוי'[16], מלמד שהיו ישראל מצוינים שם במעלה וכבוד,

וזה מדייק מדלא כתיב 'ויהי שם לעם' רק לגוי…

ולכן מכיון דכתיב כאן שני גויים בבטנך ולא שני עמים

דריש דהמובן על שתי אומות גדולות ונכבדות"[17].

מבטנה של רבקה לא יֵצאו שני עמים רגילים כי אם שני גויים, שתי מעצמות-על אדירות שיהיו שתי פסגות השלטון בעולם.

"ר' חלבו אמר:

עד כאן קריין [קוראים] 'סבתא ורעמה וסבתכה'[18] [שמות של עמים קטנים]

מנך יקומון יהודאין וארמאין

[ממך יקומו יהודים ורומאים]"[19].

עד שהופיעו יעקב ועשיו נפגשנו עם ריבוי עמים, אולם מלידתם תתחלק האנושות לשתי קבוצות עיקריות. שתי מגמות מרכזיות, שתי הגדרות לאומיות-כלליות יופיעו בה: יהודים ורומאים[20]. עם ישראל יְיצג את הממד הנשמתי האיכותי של המציאות ברום טהרתו ואילו הרומים – הנוצרים את הממד החיצוני, את פסגת ההישגיות הכמותית. שתי דתות מרכזיות ישלטו בעולם: יהדות ונצרות. כל הגויים האחרים יהיו סניפים וענפים של התרבות ה'עשיווית'.

חז"ל למדו על כוחן הכללי של שתי אומות אלו מהמילה גויים הכתובה בפסוק. היא מופיעה ללא וי"ו: "גיים" והחלפת אחת היו"דים באות אהו"י אחרת יוצרת את המילה גאים.

"'שני גיים בבטנך' – שני גאי גויים בבטנך.

זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו"[21].

ביעקב ובעשיו עתידים להופיע כוחות גאים, עוצמות שלטון אדירות. עם ישראל יהיה גאה ב'עולמו' הרוחני, המוסרי, ויפעל במסירות נפש להנחיל לעולם את האמת האלוקית אשר היא כל עצמותו. לעומתו עשיו יהיה גאה בכוח שלטונו, בכישרונו המעשי והארגוני וישאף לאחד את העולם כולו סביב פיתוח אין-סופי של כוחות החיים.

מובא בחז"ל:

"מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא [כופה שררה]

מכל אומות העולם"[22].

מלבד כוח שלטונה האדיר היא מצטיינת ביכולתה לארגן ולסדר את העולם מבחינה חומרית-שימושית כמובא בחז"ל:

"תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות"[23].

הם יודעים לשפר את תנאי החיים החומריים וליַעל אותם, לשכלל ולפתח את חיי המסחר, התחבורה, האסתטיקה וההיגיינה.

כאמור השם 'גוי' מבטא עוצמה ומצוינוּת כללית ו'לאום' מבטא ייחודיות לאומית תרבותית. הביטוי 'שני גויים' מביע את הצד השווה והמשותף לעשיו וליעקב: שניהם בעלי עוצמות חיים כלליות-אוניברסליות ולעומת זאת המילים "שני לאֻמים" מצביעות על השוני מבחינה לאומית ותרבותית.

מסביר הנצי"ב מוולוז'ין:

"'ושני לאמים' –

לאום הוא אומה המתנהגת בטבע המיוחדת לה משארי אומות…

שני לאומים המה, נפרדים גם בטבעם"[24].

הציר המרכזי בחייה של האומה הישראלית הוא הקב"ה, רצונו ותורתו, ואילו מרכז החיים בתרבות ה'עשיווית' הוא האדם, מילוי צרכיו וסיפוק תאוותיו. בהיפרדם של הלאומים יש בשורה לרבקה. למרות המאבקים וההתנגשויות שני הלאומים נפרדים ונבדלים זה מזה בתכלית. כוח הטהרה של יעקב הוא מוחלט, סולת נקייה שאינה מקבלת שום השפעה זרה. על כן כל הרשעות והטומאה שיופיעו בעולם לא יהיו מסוגלות לפגוע בכוחה היסודי והעצמי של האומה הישראלית, לא יהיה בהן כדי להנמיכו או להקטינו. אמנם יהיה אפשר לצמצם את הופעתו הגלויה במהלך ההיסטוריה, אבל הצמצום רק יגרום להתעצמותו משום שהוא כוח חיים אלוקי נצחי.

נוסף על כך למרות הפער התהומי שבין האחים המסתמן כבר בהווה, בעודם בבטן אִמם, מציינת התורה את הפירוד ביניהם דווקא בלשון עתיד – "ושני לאֻמים ממעיך יפָּרדו". מגמת התורה היא להפנות את תשומת לִבנו למוצאם המשותף של האחים הנבדלים הקודם להיפרדותם. אף על פי שהם מנוגדים זה לזה, הרי שמקורם אחד ונרקמו בבטן אחת.

מלמדנו המהר"ל:

"כי מסוגלים היו יעקב ועשו במה שהם אחים

יוצאים מבטן אחת

שיהיו יוצאים מהם אנשים מתאחדים ומתקשרים"[25].

באופן עקרוני, קיימת אפשרות שהכוחות המנוגדים יופיעו בהרמוניה, בשלום ובאחדות. לאור זאת נוכל להבין את פירוש רש"י: "שני גוים בבטנך – אלו אנטונינוס ורבי".

רש"י הבין בעומק פשוטו של מקרא שהמילים "שני גוים בבטנך" נועדו לבשר לרבקה אמנו על המהות האחדותית של הבנים הקודמת להיפרדותם זה מזה. אמנם שני הכוחות מתנגדים אולם הם עשויים לדור בכפיפה אחת. אם בשורשם נוצרו מתוך מגמה אחת וגדלו בבטן אחת הרי שמובטח לה לרבקה שגם באחריתם יתאחדו. בסופן של כל מלחמות התרבות העקובות מדם שבהן "לאֹם מלאֹם יאמץ" – "כשזה קם זה נופל"[26], ישובו הכוחות להתאחד בהרמוניה מחודשת כש"רב יעבֹד צעיר": כוחות הרוח והקדושה יובילו את העולם ויאירו אותו באור חדש של דעת ומוסר אלוקיים.

רש"י לא מצא המחשה הולמת יותר כדי לעמוד על עומק הקשר האחדותי, המקורי המובע כאן בין שני הגויים מהקשר המופלא ששרר בין רבי יהודה הנשיא לאנטונינוס קיסר רומא. בגמרא מסופר שאנטונינוס כרה מנהרה סודית מביתו לבית רבי והיה נוהג לעבור בה מדי יום ביומו בדרכו ללמוד אִתו תורה. עוד מבואר שם נפלאות אהבתו של אנטונינוס לרבנו הקדוש וההכנעה העצומה שלו מפניו:

"כל יומא הוה [כל יום היה אנטונינוס]

משמש [את] רבי: מאכיל ליה [אותו], משקי ליה [משקה אותו].

כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא [כאשר רצה רבי לעלות על מיטתו]

הוה גחין קמי פוריא [היה אנטונינוס מתכופף לפני המיטה]

אמר ליה [אנטונינוס]:

סק עילאוי לפורייך [עלה עליי למיטתך]

אמר לו [רבי]:

לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי [אין זו דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך]

 אמר [אנטונינוס]:

 מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא.

 ועוד אמר ליה [אנטונינוס]:

 אתינא לעלמא דאתי [האם אזכה לעולם הבא]?

 אמר ליה [רבי]: אִין [כן].

 אמר ליה [אנטונינוס]:

 והכתיב [והרי נאמר]: 'לא יהיה שריד לבית עשו'[27]?

 [אמר לו רבי: הכוונה היא] בעושה מעשה עשו [ולא בצדיק כמוך]"[28].

יש רגע היסטורי מופלא שבו נחשפת האחדות השורשית והמקורית בין יעקב לעשיו.

מובא בבעלי התוספות:

"ויש שואלים:

מאי רבותייהו [מהו החידוש בעובדה] דאנטונינוס ורבי

בהיות על שולחנם צנון וחזרת בימות החמה ובימות הגשמים?…

ואם שני מלכים הללו מה שבח הוא להם?

ויש מתרצין, שלפי שדרך המלכים והשרים הגדולים

כשאוכלים על שולחנם אנשים אינן נותנים לפניהם

דברים המעכלין את המאכל כי אם לחם ובשר לבד

ואחר כן מַכִּין על השולחן במַטֶה לסימן

כדי שיקומו ולא יאכלו יותר מדי ואפילו כדי שבעה, וזה לרוב כילותן [קמצנותן].

אמנם, אנטונינוס ורבי, לא די שהיו אוכלים על שולחנם אנשים הרבה,

שהיו מניחין אותם לאכול כדי שָׂבען, אלא שהיו מביאין לפניהם צנון וחזרת.

חזרת מביאים לפניהם בתחילה

כדי לפתוח פי האיצטומכה [פי הקיבה, כדי לעורר תיאבון]

ואחר המאכל היו נותנים לפניהם [צנון] כדי לעכל המאכל,

וזה יורה לרוב נדיבותם ושהיה ליבם טוב"[29].

הגשת הצנון והחזרת מלמדת על טוב לִבם של רבי ואנטונינוס. הם רצו שהאורחים הסועדים על שולחנם ישׂבעו, ושאפו למלא מחסורם עד תום. צנון וחזרת אינם מצויים כל השנה, ואף על פי כן דאגו לגדלם בתנאים מיוחדים שלא בעונתם כדי שלא יחסר לאורחיהם מאומה במשך כל השנה. החידוש הוא שתוכן החיים האלוקי האידאלי של "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", חפץ ההטבה העצמי לאומה הישראלית, השתקף במלואו גם בחייו ובהנהגותיו של אנטונינוס קיסר רומי, מרוב דבקותו ברבי וכניעתו מפניו.

עוד אומרים חז"ל שם:

"כי שכיב [כאשר מת] אנטונינוס,

אמר רבי: נתפרדה החבילה!".

ומבאר המהר"ל:

"'נתפרדה החבילה'- רצה לומר כי עד עתה היתה חבילה בעולם,

שלא היה העולם מחולק כאשר ראשיהם מקושרים

על ידי אנטונינוס שהוא מלך האומות ועל ידי רבי שהוא נשיא ישראל

ועתה נתפרדה החבילה הזאת… והיה לעולם קשר על ידי אלו שניהם

שהיו מתאחדים ומתקשרים והיו נשמרים מן הגזירות ומן השמדות"[30].

הקשר האידאלי בין רבי לאנטונינוס גילה את הממד האחדותי השלם, נורא ההוד שביסוד המציאות. הקשר נתן את אותותיו בעולם וגרם שבתקופה ההיא תשרור מערכת יחסים הרמונית בין ישראל לאומות העולם ולא יהיה חשש לגזרות ולשמדות. אולם כאשר פסק הקשר חדלה גם השפעתו ההרמונית והכוחות חזרו שוב להיות מנוכרים זה לזה.

רש"י הביא דברי אגדה אלו כדי לחדד את המסר העולה מפשט הכתובים: אמנם שני הלאומים נבדלים זה מזה בתכלית ההבדלה, "שני לאֻמים ממעיך יפרדו", אך מצד שני "שני גיים בבטנך" – בבטן אחת, משורש אחד. מציאות שבה שני כוחות הפוכים ומנוגדים מופיעים בבטן אחת אינה פשוטה כלל ועיקר ואינה מובנת מאליה.

אומר המדרש:

"'שני גוים בבטנך' – אמר לה [הקב"ה לרבקה]:

בתי!

דבר של מסטירין [סוד] אני אומר לך, אל ידע בו כל בריה.

שתי אומות בבטנך היאך מחזיק להם

[כיצד ייתכן שכוחות כה מנוגדים זה לזה מופיעים בבטן אחת]?

 העולם כולו אינו מחזיק להם?!

 שנאמר:

 'ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אֹתם [את יעקב ועשיו]'[31],

 בטנך היאך מחזקת להם?"[32].

דווקא בהריונה של רבקה התורה מציינת "וימלאו ימיה ללדת", כלומר הריונה נמשך תשעה חודשים שלמים. אף על פי שכוחות וטבָעים מנוגדים במהותם מצויים בבטנה ההריון נשלם עד יומו האחרון. בטנה הצליחה להחזיק אותם. סוד ההצלחה נעוץ במדרגת חייה האחדותית והשלמה של רבקה אמנו. היא נושאת את שקיקת החיים הטהורה והאידאלית של המציאות כולה, שקיקה המאחדת את כל הפרטים להוויית חיים אחת. בגלל טבעה המיוחד היא מסוגלת לשאת את ההריון המסובך ולהבטיח שכל המאבקים רק יגשימו את האחדות הקיימת בכוח בין הטבָעים השונים. רבקה מטביעה את המגמה האחדותית ביסוד כל המאבקים וההתנגשויות שעתידים להתרחש במהלך ההיסטוריה.

מובא במדרש:

"'שני גוים בבטנך' – …

אמר לה [הקב"ה]:

דומה את לשדה שנזרעה והצליחה

ומלאו האוצרות בר והאיצטבלאות [אורוות[33]] קש…

אמר הקב"ה לרבקה:

יהי שלום בכרס הזה

שהוא עתיד למלאת גן עדן צדיקים וגיהנם רשעים"[34].

אי-אפשר לפרי לגדול בלי קליפה העוטפת אותו, אומר הקב"ה לרבקה. תבואה שתצמח ללא קש תירקב והזריעה נועדה לכישלון. אוצרות בר הממלאים גם איצטבלאות של קש הם עדות לפֵרות טובים ועמידים. הקב"ה מבטיח לרבקה שלא זו בלבד שניצני המאבק בבטנה רחוקים מלבשר על כישלון, אלא אדרבה, ברכה גדולה טמונה בהם. רק לאחר מסלול היסטורי מייגע, רצוף מאבקים ומלחמות, יתברר שכל כוחות החיים שייכים אל מגמתם האחדותית, אל תוכן החיים האלוקי הנשמתי, ואז ייכון בעולם השלום האמיתי.

המאבק נועד לברר חד-משמעית עד כמה אין שום תוכן לחיים אם הם מנותקים ממקורם האלוקי. המאבק מברר מה בין טוב לרע, מה בין המוסר האלוקי לאנושי. תוצאותיו הן מצד אחד 'גן העדן מתמלא צדיקים' – הצִדקות, היושר והטוב האלוקי הולכים ומשתבחים בעולם ושמו של הקב"ה מתגדל, מתקדש ומתפאר, ומצד שני 'וגיהנום מתמלא רשעים' – הרשעה מתבררת באפסיותה וממילא נשרפת ומתכלה.

כותב הרב קוק זצ"ל:

"כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים

כך אי אפשר לעולם בלא רשעים.

וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו

כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה

לשפעת החיים כולם של כל הבינונים והצדיקים.

כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו,

הרי הוא עלול לקלקול וחִמוץ"[35].

ההתמודדות עם עשיו מוציאה לפועל את כוחו של יעקב על הצד הטוב ביותר. הרשעה גורמת לעולם להימצא כל העת בתסיסה – באי-שקט ובאי-נחת, המעלה אותו על מסלול של התבררות והתעלות מתמדת.