ויחל משה את פני ד'

שמות לב

יא         וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהָיו

וַיֹּאמֶר: לָמָה ד' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?

יב        לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

יג          זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ

וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם

וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.

יד         וַיִּנָּחֶם ד' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

1.         "ויחל משה את פני ד' אלהיו" –

א. מדוע לא נאמר 'ויתפלל משה' או 'ויתחנן'? מהו התוכן המוּבע בלשון חילוי דווקא?

ב. מדוע לא היה די לומר 'ויחל משה את פני ד"? מה מוסיפה המילה "אלהיו"?

2.         שואל הרמב"ן על הפסוק:

"הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחינה,

כענין 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה'[1]

וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מַעל הגולה[2]".

מדוע אפוא משה איננו מתוודה על העוון החמור של העם?

3.         "למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה" – וכי משה לא יודע למה יחרה אפו של ד' בעמו?! ועוד, דווקא בגלל שהוציאם "בכח גדול וביד חזקה" והרעיף עליהם טובה רבה כל כך החרון גדול יותר?![3]

4.         "למה יאמרו מצרים לאמר" – מה מוסיפה המילה "לאמר"?

5.         "ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה" –

א. לשם מה הכפילות – להורגם, לכלותם?

ב. "להרֹג אֹתם בהרים" – מדוע דווקא בהרים, ולא 'במדבר'? ובכלל מה זה משנה איפה יהרגם?!

"ויחל משה"

בשלב זה תפילת משה אינה מתמקדת בבקשת סליחה על חטאם של ישראל, שהרי טרם עשו תשובה ואין להעלות על הדעת שד' יסלח להם טרם ישובו בתשובה שלמה. העניין המרכזי החורז את תפילת משה הוא, ההפרכה של הרעיון לכלות את ישראל וסילוק גזירת הכליה.

לפיכך נאמר "ויחל משה" דווקא.

"רבנן אמרי: מהו 'ויחל משה'?

עשה את המר מתוק"[4].

"ויחל משה את פני ד' אלהיו" – לשון פנים מורה על פנימיות[5]. לשון חילוי מורה אפוא על חשיפת הצד הפנימי 'המתוק' האידאלי, העצמי והנצחי שבישראל שאין בו שינוי כלל. על אף החטאים הנוראים ביותר – "המַר", נשמת ישראל תישאר טהורה לנצח. משה רבנו מברר בתפילתו שעם ד' הוא נשמת ההוויה כולה, שבלעדיו אין כלל אפשרות להופעת חיים אלוקיים ולמימוש מגמת תיקון עולם במלכות שדי.

"ויחל משה את פני ד' אלהיו" – משה רבנו ניגש לחלות את פני ד' מכוח האלוקות המתגלה בו, מכוח שליחותו ותפקידו היחודיים[6]. בפרשת וארא אומר ד' למשה: "אני ד'! וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם"[7]. הקב"ה מתגלה למשה ברמה אחרת ממה שהתגלה לאבות. הוא מתגלה אליו בשם 'הויה' המבטא את הופעת שם ד' בכל הזמנים: היה הווה ויהיה[8]. שם 'הויה' מביע את המגמה האלוקית החורזת את כל ההיסטוריה ואת כל מרחבי החיים – את נשמת המציאות. עם כל ענקיותם של האבות עדיין היו בגדר צדיקים יחידים, אבל החידוש שמתחדש בימי משה הוא שנולד 'גוי צדיק שֹמר אמֻנים"[9] – עַם שלם המופיע את שם ד' בכל אורחות חייו ובו גלומה נשמת ההוויה כולה. מדרגתו הייחודית של משה היא אפוא לגלות ש"אני ד'", ששם ד' מופיע על אומה, שישנה אומה שכל הוויתה הוא שם ד'. לקחתָ ממנה את שם ד' והיא איננה.

"ויאמר: למה ד' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה?" – כפי שראינו בפסוק "למה הרעֹתה לעם הזה"[10] גם בשאלה "למה ד' יחרה אפך?" הטעם במילה 'למה' הוא מלרע ולפיכך הכוונה היא: לְמה? – לשם מה? לאיזו תכלית? איזה בניין חיובי יצמח בעולם מחרון האף, מכילויים של ישראל?!

חרון האף, אומר משה לקב"ה עומד בסתירה לכל תהליך יצירת העם. הרי עם ישראל אינו עם רגיל אלא זה "אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". הכוח הגדול והיד החזקה אשר אפיינו את תהליך יציאת מצרים אינם מאפשרים לרגע לחשוב שיציאת מצרים היתה עניין קטן ושולי. יש לה חשיבות היסטורית מכרעת. עם ישראל נולד ביד חזקה, דהיינו בתהליך על-טבעי[11]. הקב"ה יצר את עמו בתהליך יצירה אלוקי – "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[12]. לפיכך מהות חייו 'מכף רגל ועד ראש' אלוקית לגמרי ותכונות החיים האלוקיות הוטבעו בו כעצם הוויתו באופן שלא ניתן לשינוי, ומשום כך כל עוצמות חייו יסודתן בהררי קודש. בלידת האומה הישראלית נפגשה ההוויה כולה עם נשמתה, עם תוכנה האמיתי.

"למה ד' יחרה אפך בעמך" – עם ישראל, אומר משה לקב"ה, הוא "עַמך". הוא לא נהיה עם ד' מכוח בחירתו אלא מבחירתך בהם, ועל כן סגולתם קבועה ונצחית והם מותאמים לחלוטין להופעת החיים האלוקיים בעולם, ואין בלתם בדבר הזה. כל הפסיכולוגיה הלאומית שלהם נקיה מכל שמץ של נטיה פרטית ולכן יהיה חטאם חמור ככל שיהיה הוא חיצוני לגמרי. התבלבלותם היא מקרית וחולפת ואינה משקפת כלל וכלל את מהותם הפנימית, האלוקית.

יתר על כן, אומר משה:

"למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה" – אם תהרוג את עם ישראל חלילה יהיה חילול ד' גדול ונורא בעולם. המצרים יאמרו שמלכתחילה כל כוונת ד' להוציא את בני ישראל ממצרים היתה רעה, כדברי אור החיים הקדוש:

"למה יאמרו וגו' – פירוש:

יש בזה חלול ד' כי יאמרו מצרים: אתמול אמר 'בני בכֹרי ישראל'…

והן עתה גִלה סופו על תחִלתו כי לא לטובה יכַוֵן וחס וחלילה נראה כשקר"[13].

איבוד עם ישראל חלילה יתפס כחזרה של רבונו של עולם מן האמת שישראל הם בנו בכורו, שהם התמצית האידאלית של כל המין האנושי המסוגלים להובילו קדימה. לא זו בלבד, אומר משה, המצרים לא יטענו רק שד' רצה לכלותם אלא אף שהתעלל בהם שהרי גם הרגם בהרים, כדברי המלבי"ם:

"ברעה הוציאם ומה שלא הרגם במצרים מפני שרצה להרוג אותם בהרים –

שלא ימצאו אף מקום קברות [שלא יובאו לקבורה]"[14].

ההשלכות של כילוי ישראל מן העולם הן נוראות ואיומות מפני ש:

"יתעו על ידי זה לחשוב כי אל חפץ ברעת בני אדם…

ולא להטיב למו מגמתך"[15].

לא תהיה אפשרות לעולם להיפגש עם מגמת החסד שביסוד העולם. המצרים לא ישמרו את מסקנותיהם לעצמם אלא "יאמרו מצרים לאמר":

"כי לא מצרים לבד יאמרו אלא יאמרו הם וישמיעו הדברים לכל

שבזה יתרבה חס וחלילה חלול ד'"[16].

תוצאה אחת ויחידה תהיה חלילה לכילוי ישראל, אומר משה לקב"ה: העולם רק ילך ויתחזק בהכרותיו הכפרניות שאין שום מגמה אידאלית ביסודו, ומגמות הרשע ילכו וישתלטו עליו מחדש ללא מעצור. לפיכך, "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" – חזור בך רבונו של עולם מגזירת כליון העם.

"זכֹֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" – אומר רש"י:

"אשר נשבעתי להם בך – לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה

לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות

אלא בך שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם"[17].

העובדה שהקב"ה נשבע לאבות בשמו מלמדת שיסודותיה הנפשיים של האומה הם אלוקיים, איתנים ונצחיים, נשמתה תישאר בטהרתה לעד.

"ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים" – מעלתם היסודית של ישראל היא שהם "ככוכבי השמים" – תיאור המציין את מעלתם הרוחנית והמוסרית, את היותם מאירים את המציאות באור דעת אלוקים ומזכים את הרבים[18]. לפיכך:

"וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעֹלם" – ארץ ישראל, ארץ הקודש תהיה נחלתם לעולם – שייכת ומותאמת להם והם לה תמיד.

"וינחם ד' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" – וכי משה רבנו חידש ידיעות כלשהן לקב"ה? הקב"ה לא ידע שהרעיון לכלות את ישראל מעל פני האדמה עומד בסתירה לכל תהליך היווצרותו? הקב"ה לא היה יכול להנחם עוד לפני שחילה משה את פניו?

הגערה האלוקית הקשה בעם ישראל: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" היא אמיתית ונכונה לא פחות מדברי הסנגוריה של משה רבנו. ערכו של כל פרט במציאות נמדד על פי נאמנותו לייעודו. לכן נאמר בתורה "זֹבח לאלהים יחרם"[19]. העובד עבודה זרה שומט מעצמו את זכות קיומו כי חטאו עומד בניגוד גמור לכל מגמתו האידאלית של העולם.

הגערה האלוקית הבלתי מתפשרת חשובה עד מאוד מפני שהיא בונה בקרב המציאות את ההכרה העמוקה בהחמצה האיומה שבחטא העגל, ועד כמה לא ניתן לעבור לסדר היום בעקבותיו. היא מטביעה באנושות את ההכרה שהאמת האלוקית לבדה היא כל מגמתה ואמיתתה.

רק על גבי הגערה האלוקית וההבנה הפשוטה והברורה שהעובד עבודה זרה ימות, יש ערך גם לבירור האמת הפנימית והקבועה של המציאות. אילו הקב"ה בעצמו היה מלמד את הסניגוריה היתה זו וותרנות וטשטוש יעדה המוחלט של המציאות. לפיכך מלמטה למעלה, מתוך האנושות עצמה צריך להתגלות הכוח המסוגל לחשוף את הטהרה הקבועה שביסוד החיים. יהיה זה ביטוי לחשקה של המציאות עצמה להיות נאמנה למגמתה הטהורה. ממילא היא תעלה על מסלול של השתכללות והשתלמות והגזירה האלוקית תתברר כמיותרת וחסרת טעם.