ויזכֹּר אלהים את רחל

בראשית ל

כב       וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים

            וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

כג        וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

כד        וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר: יֹסֵף ד' לִי בֵּן אַחֵר.

1.         "ויזכֹּר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים" –

            א. לשם מה הכפילות? אם שמע אליה ברור שזכר אותה.

ב. לשם מה חוזר הכתוב פעמיים על השם "אלהים"?

2.         "ויפתח את רחמה" – אם לאחר שנים של עקרות נאמר "ותהר ותלד בן" ברור מאליו שד' פתח את רחמה. לשם מה אם כן מובא תיאור זה?

3.         "אסף ד' את חרפתי" – מהי החרפה אליה מתכוונת רחל?

4.         "ותקרא את שמו יוסף לאמר יֹסף ד' לי בן אחר" –

            א. מדוע לא קראה לו אסף על שם אמירתה "אסף ד' את חרפתי"?

            ב. למי "לאמר"?

            ג. מדוע רחל אינה אומרת 'יוסף ד' לי עוד בן', או 'יתן לי ד' בן נוסף', מה משמעות הביטוי "בן אחר"?

"ויזכֹּר אלהים את רחל"

רבי סעדיה גאון מסביר את התוכן העמוק המקופל בביטוי "ויזכֹּר אלהים":

"ביחס להצלת העולם ממצב המציק להם קוראים את זה זכירה

כאמרם 'ויזכר אלהים את נח', 'ויזכר אלהים את רחל' וכל הדומה לכך"[1].

לידת יוסף אפוא היא הצלת העולם. העולם שטרם לידתו אינו דומה לעולם שאחריה. יוסף נושא בקרבו את נשמת הכלל, כוח החיים הלאומי המאגד את כל הפרטים שבו ליישות אחת. לפיכך גלום בו כוח הניצחון על מחשכי העולם הזה, והיכולת למוסס מעיקרה את התפיסה הפרטית והפירודית של העולם. כל עיכוב בהופעתו מותיר את העולם ללא נשמתו והוא בסכנה.

"ויזכֹּר אלהים את רחל" – הזכירה האלוקית את רחל מבטאת את הפנייה האלוקית אל המציאות החסרה המעניקה לה את הממד הכללי והאחדותי שלה. כך היא נשלמת ונושעת מכיליון.

מובא במדרש:

"ויזכר אלהים את רחל – 'זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך'[2]"[3].

זכירת רחל אפוא היא מצד נחיצותה המכרעת בבניין האומה, בהופעת ישועת ד' בעולם. אם רחל לא תלד את בניה הרי שכל הבניין שנבנה עד עתה יהיה חלילה חסר את נשמתו והמציאות לא תוכל להתקדם אל ייעודה. על כן 'ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים" – השם "אלהים" מבטא את הדין האלוקי, את הסדר החוקי הטבעי של המציאות. לפיכך הופעת בניה של רחל בשלב הזה של בניין הבית היא על פי דין – "ויזכֹּר אלהים את רחל". בנוסף לכך "וישמע אליה אלהים" – גם קולה הפנימי של רחל המשתוקק ללדת בנים מכוון לגמרי אל הדין האלוקי – אל הצורך האמיתי של העולם בלידת בניה.

"ויפתח ד' את רחמה" – מכאן שרחל נולדה עם רחם סגור, ובדרך הטבע היתה מנועה מללדת. כך גם על לאה התורה אומרת: "וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח ד' את רחמה"[4] ומשמע שגם היא נולדה עקרה, אך מיד כשנישאה ליעקב אבינו פתח ד' את רחמה. מה הסיבה להיות אמותינו עקרות מלידה?

העקרות נועדה לברר שתהליך הופעת עם ישראל בעולם אינו על פי גדרי הטבע. התהוותו היא אלוקית נסית, יד ד' היא המחוללת אותו ועל כן מראשית יצירתו נקבעת בו מהותו האלוקית הנצחית והמוחלטת.

"אסף אלהים את חרפתי"

לכאורה החרפה שרחל מתכוונת אליה היא חרפת העקרות, העובדה שהיא לא מימשה את תפקידה הנשי להיות אם בישראל. אולם מדברי רש"י משמע שמובן החרפה אצל רחל עמוק יותר.

"חרפתי – שהייתי לחרפה שאני עקרה

והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע"[5].

עקרותה של רחל סימנה שהיא כביכול אינה שייכת לבניין בית ישראל, וזו היתה חרפתה[6].

מה משמעות העובדה שיוסף בעצם הופעתו בעולם מסיר את חרפת אמו?

כאמור עד לידתו נתפסה עקרותה כחיסרון המעיד על אי-שייכותה לבית יעקב, אולם עם לידתו מתברר שרחל התעכבה ללדת דווקא בגלל שהיא 'לב' הבניין, "עקרת הבית" והמציאות היתה צריכה להבשיל ולהיות ראויה להופעת פִּרייהּ. עם לידת יוסף העולם מואר באור חדש, ניבט במבט כללי ושלם והבית מקבל את משמעותו האידאלית השלמה. כאשר יורדת לעולם נשמתו הכללית של יוסף נאספת החרפה, נאסף ונשלל המבט הפרטי וההסתכלות החלקית על המציאות – זו תמצית אישיותו של יוסף וכל מהותו.

אף על פי כן הוא אינו נקרא אסף אלא יוסף. מדוע?

"יֹסף ד' לי בן אחר"

רחל אמנו קוראת לבנה דווקא יוסף ואומרת: "יֹסף ד' לי בן אחר" – "אחר" פירושו שונה מקודמו. מכאן אנו למדים שרחל ידעה ברוח קודשה שני דברים:

א. שיוולד לה בן נוסף לאחר יוסף:

"אמר ר' יהודה בן פזי בשם דבית ר' ינאי: אמנו רחל מנביאות ראשונות היתה.

אמרה עוד אחֵר יהיה ממני, הדא הוא דכתיב: 'יֹסף ד' לי בן אחר'.

בנים אחרים לא אמרה אלא עוד אחר יהיה ממני"[7].

ב. שיהיה שונה מיוסף. במה?

אומרים חז"ל:

"אחֵר – לגָלוּת. אמר ר' יהודה ב"ר סימון:

לא למקום שגלו עשרת השבטים גלה שבט יהודה ובנימין…

'בן אחֵר' למחלוקת [להתפלגות השבטים]. אמר ר' פינחס:

מתפילתה של רחל לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים"[8].

בנימין שונה מיוסף בכך שהוא מאוחד עם שבט יהודה. הוא לא גולה עם עשרת השבטים שביניהם היו אפרים ומנשה בני יוסף. גם כאשר נחלקה הממלכה בימי רחבעם למלכות ישראל ולמלכות יהודה, בנימין נשאר עם יהודה ולא השתייך למלכות ישראל כמו אפרים ומנשה. זאת על אף שלבנימין לכאורה היתה עילה טובה להחלק ממלכות דוד, כי שאול שהודח ממלכותו לטובת מלכות דוד היה דווקא מבנימין.

רחל אמנו הבינה ברוח קודשה שעם כל מעלתו הכללית והעליונה של יוסף, המציאות זקוקה למדרגת חיים נוספת עליונה עוד יותר. על אף שכל חייו פעל יוסף לרומם את אחיו להכיר בתוכן חייהם הכללי, המופיע בו בגלוי כבאמו רחל, הרי שעדיין עמד מול אחיו – כנגדם. פעמים שנאלץ להתנכר אליהם והיה נישא מעליהם. מציאות זו ביטאה את החילוק וההבדל שבין בני לאה לבני רחל. אולם מדרגת בנימין שונה בזה שהיא כבר מעל למחלוקת שבין שני הכוחות בבית יעקב. בבנימין משתקפת תכונה של שלמות חיים עתידית בה כל הכוחות מופיעים בהרמוניה מוחלטת.

"ותקרא את שמו יוסף לאמר יֹסף לי ד' בן אחר" – בשונה מכל הבנים האחרים יוסף אינו נקרא על שם איזשהו גילוי חיים בהווה. שמו ניתן לו על שם הבן העתיד להיוולד אחריו, על שם מדרגת החיים שעוד עתידה להופיע. הוא למעשה לא נקרא על שם עצמו, על שם תכונה מסויימת המתגלה בו, אלא על שם מגמתו העתידית הסופית של בניין בית ישראל. עובדה זו מבטאת את תמצית אישיותו של יוסף: אין לו מהות חיים עצמית פרטית, הוא אינו גוון נוסף בקשת הגוונים של האומה, אלא הוא הכלל המחיה אותה – נשמתה. הוא נושא את מגמת הבניין כולו אשר איננה מתחילה ממנו אלא ממנו (מהקב"ה)[9]. על כן "ותקרא את שמו יוסף לאמר יֹסף ד' לי בן אחר", בקריאת שמו של יוסף ישנה אמירה שצריכה להישמע בעולם לדורי דורות[10]: אין שום ערך פרטי לחיים בעולם הזה, ערכם של החיים הפרטיים הוא בהיותם מכוונים להופעת האידאה האלוקית הכללית – "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד"[11].

ברגע לידתו של יוסף נוסדה למעשה קומת החים הכללית אשר היא נשמת הכל ועל כן יוסף אינו מסיר רק את חרפת אמו אלא את חרפת המציאות כולה. הוא משחרר אותה מכל הבנה חלקית עכשווית ומצומצמת.