ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף

(נא ללמוד קודם את המאמר "ויזכֹּר אליהם את רחל")

בראשית ל

כה         וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן:

              שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

כו           תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה

              כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

1. "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" – מדוע דווקא אחרי לידת יוסף מחליט יעקב שהגיעה העת לשוב ארצה?
2. "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" – מדוע לא די היה לומר 'שלחני אל מקומי'?
3. "אל מקומי ולארצי" – לשם מה הכפילות?
4. "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אֹתך בהן ואלכה" –

              א. מדוע יעקב מבקש את נשיו וילדיו מלבן? הרי הם שלו, הוא עבד תמורתם.

              ב. "ואלכה" – לשם מה יעקב אבינו חוזר שוב על תיאור הליכתו?

1. "כי אתה ידעת את עבֹדתי אשר עבדתיך" – מה מוסיפות מילותיו הללו של יעקב אבינו?

"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף"

שאלנו מה התחדש עם לידת יוסף שדווקא אז חשב יעקב שהגיע הזמן לשוב לארץ ישראל. ניתן לומר שהסתיימו ארבע עשרה השנים בהן התחייב לעבוד ללבן בעבור נשותיו[1]. אם כך לא היה צריך הכתוב לכרוך זאת בהולדת יוסף אלא לומר 'ויהי מקץ ארבע עשרה שנים ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה'. ניתן גם לומר שכל עוד רחל לא ילדה ליעקב היה יכול לבן לחשוב שאולי יעקב ישנאנה ויגרשנה ועל כן היה דורש ממנו להשאירה אצלו[2]. לפי זה די היה לומר 'ויהי כאשר ילדה רחל'. תוספת המילים "את יוסף" מחדדת את ההבנה שישנו קשר מהותי בין לידת יוסף להתעוררות יעקב לשוב ארצה.

מובא בגמרא:

"בעא מיניה [שאל אותו] רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני:

כתיב: 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו" – מאי שנא כי אתיליד יוסף?

[מה השתנה במציאות כשנולד יוסף, שדווקא אז אמר יעקב ללבן

שהוא רוצה ללכת ולא קודם?] אמר ליה:

ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף

שנאמר: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש

[ודלקו בהן ואכלום]'[3]"[4].

על פי הדברים שנאמרו לעיל אכן מובן הדבר. עם לידת יוסף הופיעה במציאות מדרגת החיים הכללית המאירה את כל כוחות החיים באור חדש ונותנת להם את משמעותם האמיתית[5]. יוסף כאמור אינו עוד איבר, עוד גוון בבית יעקב אלא הוא נשמת הכל. בו מופיעים בתמציתיות כל כוחות החיים על כל מרחביהם בשיא שכלולם, פארם והדרם כשהם מהווים ביטויים לשם ד' – "בכור שורו הדר לו"[6]. על כן יוסף היה גם יפה כאמו – "יפה תאר ויפה מראה"[7]. זו הסיבה שדווקא יוסף הוא שטנו של עשיו. עשיו כפי שבארנו לעיל[8] לא היה אישיות פרטית אלא בעל עוצמות כלליות של שלטון על כל העולם במגמה לשכללו ולהעצים את כל כוחות החיים על כל מרחביהם במובנם הפרטי, החומרני והאנוכי. ליוסף ולעשיו יש מכנה משותף: שאיפה להרחבה אינסופית של כל כוחות החיים. אולם אצל יוסף מופיעות כל עוצמות החיים כשהן נושאות את שם ד' ולכן דווקא הוא מסוגל לכלות את עשיו. בשלמות מדרגתו הוא מגלה את השקר שבנהנתנות ה'עשיווית' ואת האמת והאצילות האינסופיות הגלומות בחיים כשהם מוזרחים מנשמתם, מאור הטוב והחסד האלוקיים. לפיכך כאשר נולד יוסף היה יכול יעקב אבינו להיות בטוח שאין לו עוד לירא מפני עשיו אחיו ויוכל לו.

"שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי"

"שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" – עוד טרם ירצה יעקב להגיע לארץ ישראל רוצה הוא בשלב ראשון ללכת "אל מקומו" – אל עצמאותו, כמובא בפירוש הנצי"ב:

"אל מקומי – לערכי שלא אהיה עובד לאחרים"[9].

אמנם החפץ להיות בן חורין הוא שאיפת כל אדם באשר הוא אדם אבל אצל יעקב שאיפת החירות נובעת מן החפץ להיות עבד אך לד' לבדו. הוא יודע שעצמאותו היא תנאי להופעת הארת החיים האלוקית שבו ובביתו במדרגתה השלמה.

עוד יש לשים לב שיעקב אבינו אינו אומר רק 'שלחני אל מקומי ולארצי' אלא "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". יעקב מבין ששיבתו אל מקומו ואל ארצו אינה תלויה רק בהסכמת לבן לשלחו אלא ובעיקר בעמלו ובהשתדלותו: "ואלכה". תיאור ההליכה מבטא את שלמות הבניין שנוצר שצריך מעתה להִמצֵא בתנועה מתמדת של הליכה מחיל אל חיל, של התרחבות והשתכללות הכוחות עוד ועוד עד להופעתם השלמה ברבבות עמך בית ישראל, בארץ ישראל בכיבושה ובבניין בית המקדש. הליכת יעקב מלבן איננה הליכה פרטית, כל תקוות תיקונו של עולם מקופלת בה ועל כן רוצה יעקב אבינו לרומם גם את לבן להיות חלק מן המהלך הזה.

"שלחני ואלכה" – אינני מסתפק בזה שאלך בעצמי, אומר יעקב ללבן, אלא רצוני שתשלחני אתה, שתחפוץ בהליכתי ותהיה שייך אליה ולתוכנה. על כן יעקב אבינו פונה ללבן בלשון "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אֹתך בהן ואלכה" – אמנם עבדתי אותך בהם והם מגיעים לי על פי דין, אבל אתה, מבחינתך, התרומם נא ליתן לי אותם בחפץ לב כאילו היתה זו מתנה מצידך[10].

"כי אתה ידעת את עבֹדתי אשר עבדתיך" – אתה הכרת היטב את איכות עבודתי, שנעשתה ביושר ובאמונה[11], במסירות רבה ובנקיות מוחלטת מכל רגש של כעס או נקם על שרימיתני. מתוך שנפגשת עם תוכן החיים המוסרי והאצילי של חיי בוודאי תרצה שתוכן זה יתרחב ויתפשט ויהיה לנחלת האנושות כולה.

כז         וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

              נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ד' בִּגְלָלֶךָ.

כח         וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.

כט         וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

              אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.

ל           כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב

              וַיְבָרֶךְ ד' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי.

1. מה מובן המילה "נִחשתי" וכיצד היא משתלבת בהקשר של הפסוק בכללו?
2. "ויאמַר" בפסוק כח: לשם מה יש לציין שוב את פעולת האמירה אם האומר לא השתנה?
3. אם במשך השנים הללו עבד יעקב אבינו אצל לבן תמורת נשותיו, הרי שהן כל שכרו. מדוע אם כן מציע לבן ליעקב שכר נוסף?
4. "נקבה שכרך עלי ואתנה" – מדוע לא די היה לומר 'נקבה שכרך ואתנה'? מה מוסיפה המילה "עלי"?

5.           לשם מה חוזר יעקב ואומר ללבן "אתה ידעת את אשר עבדתיך"? הרי כבר אמר לו זאת קודם בפסוק כו: "אתה ידעת את עבֹדתי אשר עבדתיך".

6.           "אתה ידעת… את אשר היה מקנך אִתי" – מסביר רש"י שהכוונה היא שלבן ידע כמה מעט היה מקנהו בתחילה בטרם בוא יעקב אליו.

              א. מה אם כן מקומה של המילה "אתי"? לכאורה היא לא קשורה לעניין.

              ב. לפי רש"י יוצא שכל המשפט מיותר, מכיוון שלאחר מכן יעקב ממילא אומר "כי מעט אשר היה לך לפני"?

7.           "ויברך ד' אֹתך לרגלִי" –

              א. לשם מה מזכיר יעקב את רוב הברכה שהתברך לבן בגללו? הרי לבן כבר הודה בכך מעצמו שני פסוקים קודם: "ויברכני ד' בגללך".

              ב. על דרך הפשט "לרגלי" פירושו 'בגללי', 'בסיבתי'[12]. מדוע אם כן משנה יעקב אבינו ממטבע לשונו של לבן שאמר קודם לכן "ויברכני ד' בגללך" ואינו אומר 'ויברך ד' אותך בגללי' אלא דווקא "לרגלי"?

"ויברכני ד' בגללך"

קדושת חיי יעקב אבינו ויחסו האצילי ללבן, המתעלה מעל לכל חשבון קטנוני, מציף בלבן, לשביב שנייה היסטורי, גרעין של אמת פנימית החבוי אצלו עמוק מתחת לכל ערימות הטומאה והרשעות. "אם נא מצאתי חן בעיניך" – לבן מרגיש שהוא מוצא חן בעיני יעקב, לא רק שיעקב לא 'מתחשבן' עמו על כל מעלליו ונמצא מעל לכל קטנוּתו, הרי שהוא מאמין שבגרעין חייו הפנימי טמון טוב ושביכולתו להיות שייך למגמה העליונה של תיקון העולם. מתוך כך עומד לבן מול יעקב ומודה באמת שמאז הגיע יעקב התברך ביתו וכל אשר לו. לבן גם מתרומם לזהות את מקורה של הברכה: "ויברכני ד' בגללך" – לבן משתמש דווקא בשם הוויה הכולל את כל הזמנים: היה הווה ויהיה, ומציין את המגמה האלוקית החובקת את כל המציאות ואת כל ההיסטוריה[13], שיעקב חי אותה בגלוי. לבן מזהה שהתברכות המציאות מיעקב אינה נובעת משם 'אלהים' – מן החוקיות האלוקית של שכר ועונש, המשלמת ליעקב כצדקתו, אלא משם ד' החי בקרבו, מן החיים האלוקיים מלאי הטהרה והאצילות המוסרית הקורנים מאישיותו ומרפאים את המציאות[14].

מה אם כן משמעות המילה "נִחשתי" וכיצד היא קשורה לכאן?

פירושים שונים מובאים במפרשים על אודותיה ונראה שכולם משתלבים כאחד בהבנת גודל המעמד המתרחש לפנינו:

א. ניחוש הוא סוג של עבודה זרה, ולבן היה מנחש באמצעות התרפים שהיו ברשותו[15].

ב. מלשון נחישות וחוזק, דהיינו נתחזקתי ונתגדלתי, חיי הפכו להיות מוצלחים[16].

ג. לשון נסיון, ניסיתי ובדקתי[17].

ד. מלשון החשֵתי, שָתקתי[18].

יוצא אפוא שלבן אומר ליעקב אבינו: אם נא מצאתי חן בעיניך אודה בפניך על האמת: כל ימי הייתי עסוק ב'ניחושים' אבל מנסיוני, כפי שבדקתי ונוכחתי לדעת במשך כל שהותך אצלי שכל זה הבל. הברכה המופיעה בביתי היא דווקא "בעבורך ובזכותך כי איש צדיק אתה"[19] הנושא את שם ד' בקרבך. זה מקור כל השפע, הבריאות וההצלחה, שגרם לי אך טוב, שנתחזקתי ונתגדלתי ממנו.

כך גם מובא במפרשים על דברי בלעם הרשע שהיה מצאצאי לבן:

"כי לא נחש ביעקב – לבן אבי [אומר בלעם] חקר וידע ביעקב

שאין בו שום דבר מדברים אלו [של ניחוש],

שאמר 'נחשתי ויברכני ד" – הברכה אינה על ידי נחש"[20].

עוד מוסיף לבן לומר ליעקב: אם נא מצאתי חן בעיניך, אודה בפניך על האמת שמאז הגיעך אלי החשֵתי, בסתר לבי נָדַמתי אל מול גודלך, התפעלתי והתבטלתי מפני מציאות חייך העליונה. ברגע זה מגלה לבן את אשר התחולל בתוכו פנימה מאז הגיע אליו יעקב אבינו, אלא שהסתיר זאת וכעת מתפרצת בגלוי הכרתו באמת הגדולה של חיי יעקב.

"נקבה שכרך עלי ואתנה"

"ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה" – תוכן האמירה הראשונה של לבן כפי שראינו היה הכרתו האידאלית באמת הגדולה של חיי יעקב. האמירה השנייה מסמנת מַעבר לתוכן חדש – לביטוי המעשי, ולהחלטה הממשית  הנובעת מאמירתו הקודמת.

"נקבה שכרך" – לבן מודה שעבודת יעקב אצלו תמורת בנותיו היתה מעל ומעבר לנדרש, ולכן רצה לשלם לו בעד עבודתו. נקוט את השכר שהנך חושב שמגיע לך, אומר לבן ליעקב אבינו. רגע זה מעיד על הזדהותו עם יעקב והערצתו את תוכן חייו עד כדי כך שהוא מוכן לשאת כל מחיר שיעקב ישית עליו – "נקבה שכרך עָלַי".

"ואתנה" – בפעם הראשונה שרצה לבן לשלם ליעקב אמר לו רק "הגידה לי מה משכרתך"[21] ולא הבטיח "ואתנה", אבל הפעם הוא מבטיח שיתן, דהיינו, יעמוד בדבריו ולא ישוב לרמותו כבתחילה. מתברר אפוא שבלבן מופיעים הרהורי תשובה ואין זה 'מילתא זוטרתא'.

עוד ניתן לומר שבמילה "ואתנה" מתכוון לבן לומר ליעקב שעל אף ששכרו מגיע לו בדין, הוא נותן לו אותו כבמתנה – מרצון, בחפץ לב ובשמחה. רגע נדיר זה בו לבן מאוחד עם יעקב משקף את שלמות החיים שנולדה בעולם עם הולדת יוסף. נוסדה בעולם תנועת חיים חדשה המאחדת את כל הפרטים בשורשם.

"מתי אעשה גם אנכי לביתי?"

בהשוואה למאמר יעקב הקודם "כי אתה ידעתי את עבֹדתי אשר עבדתיך" אנו למדים שכוונת יעקב כאן היא אחרת. שם הוא דיבר על העבודה עצמה, על איכותה שהיתה במסירות ובאמונה. אולם הפעם באומרו "אתה ידעת את אשר עבדתיך" מתכוון יעקב לעצם העובדה שעבד את לבן. "אתה ידעת", אומר יעקב ללבן, שהייתי לך עבד גמור, כל כולי נתון לך, משועבד לעשות מלאכתך כאילו היתה זו מלאכתי שלי. "ואת אשר היה מקנך אִתי" – עִמי ממש, כאילו היה זה המקנה שלי[22]. אך אף על פי שהייתי עבד שאין לו מעצמו כלום, נטול כל רצון פרטי ומסור לך באופן מוחלט, התברר שיש בי תוכן חיים עצמאי לגמרי המתנשא מעל כל גדרי הטבע וחוקיו. שהרי "המעט אשר היה לך לפני ויפרֹץ לרֹב" – ריבוי שהוא "למעלה מן הטבע"[23].

"ויברך ד' אֹתך לרגלי" – אמנם "לרגלי" פירושו 'בגללי', 'בזכותי', אבל כאן יעקב אבינו ממשיך לדבר עם לבן על הממד העל-טבעי שבחייו. ה'רגל' מסמנת את הצד הנמוך והתחתון שבאדם. על כן "לרגלי" פירושו גם 'לתחתיתי'[24]. כלומר: הקב"ה ברך אותך ברכה גדולה בזכותי גם כשהייתי במצב 'תחתיתי', ידי על התחתונה, משועבד לך שעבוד גמור. אין זאת אלא שמעלת חיי היא אלוקית נצחית, היא כל מהותי ועצמותי ועל כן איננה תלויה בי ולא במצב בו אני נתון. אם אתה לבן יכולת להתברך על ידי כשהייתי משועבד לך, תאר לעצמך כמה מבורך עתיד העולם כולו להיות כשאהיה בן חורין. יעקב אבינו מנסה להכשיר את לִבו של לבן לחפוץ בהליכתו מתוך הכרה אידאלית ככל שניתן.

"ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי" – אילו היה כתוב 'ואעשה אנכי גם לביתי' היה המובן שעד עכשיו עשיתי לך ומעכשיו אני רוצה לעשות לביתי. אולם העובדה שנאמר דווקא ההפך: "מתי אעשה גם אנכי לביתי" מורה שהכוונה היא מתי אעשה לביתי גם אנכי לבדי[25], בלעדיך, בלי שיתוף אִתך, באופן עצמאי לגמרי. כאן למעשה מודיע יעקב אבינו ללבן שהסתיים השלב בחייו בו הוא היה עבד לו ועתה עליו לעבור לשלב חדש של עצמאות מוחלטת.

המילה "ועתה" מחדדת את ההבנה שדווקא עתה בשעה בה נולד יוסף והופיע בגלוי הצד הכללי, הנשמתי העליון של הבית, הרי שהגלות מיצתה את תפקידה.