ויאהב יצחק את עשו

כח       וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו

וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

1.        מה פירוש "כי ציד בפיו" – בפיו של מי, של יצחק או של עשיו?

2.      כיצד ייתכן שמסיבה חיצונית כביכול יצחק אבינו אוהב את עשיו הרשע ומעדיפו על פני יעקב? היעלה על הדעת ש"ציד בפיו" עדיף מכל מעלותיו הסגוליות והמפוארות של יעקב אבינו?

3.      מדוע מצוינת אהבת יצחק לעשיו בצורת עתיד – "ויאהב"[1], ואילו אהבת רבקה ליעקב בלשון הווה – "אֹהֶבת"?

4.           מדוע אהבת יצחק לעשיו נתמכת בסיבה ואילו אהבת רבקה ליעקב מתוארת ללא ציון סיבה?

"את הבכֹר… יכיר לתת לו פי שנים"

יצחק אבינו מעדיף את עשיו פרא האדם על פני יעקב אבינו, הצדיק והעניו, הממית עצמו באוהלה של תורה! הלוא דבר הוא! הפלא ופלא!

פשוט וברור שההבדל בין הבנים היה גלוי וידוע להוריהם, הרי הוא אינו דק ועדין. וכי יעלה על הדעת שההבדל הבולט ביניהם נסתר מעיני יצחק? מה גם שיחסו המיוחד של האב לבנו היה טרם "כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראֹת"[2]! בשלב זה של חייו יצחק היה בוודאי במלוא כוחותיו. על כן ברור שאהבתו לעשיו לא נבעה חלילה מקֵהות חושים.

כאשר אנו עוסקים באבות האומה, בענקים שבהם נוצקים יסודותיו של עם ישראל, ובמיוחד ביצחק אבינו שכולו 'נפעל' אלוקי, לא ייתכנו מציאויות הרות-גורל שבטעות יסודן. על כן יש לעמול כדי להבין מה היתה מחשבתו החיובית ה'לכתחילית' והעליונה של יצחק שלאורה התנהל בעניין זה.

אומר הרב קוק זצ"ל:

"ואי אפשר כלל שלא תהיה בזה תכלית עִקרית מצד השגחתו יתברך"[3].

הבסיס להבנת אירועי פרשתנו הוא שאהבת יצחק לעשיו היתה אהבה מפוכחת ושקולה, המבטאת את מדרגתו הייחודית של יצחק, שתפיסותיו ומחשבותיו אינן כפופות למציאות החיצונית. מבטו ניזון אך ורק מן הרובד הפנימי, האמיתי והמוחלט שלה, וממנו נגזר יחסו למציאות הגלויה.

יצחק ורבקה אהבו את בניהם משום שאהבו את ד', את הטוב וחפצו שהאמת האלוקית תאיר את העולם כולו. החפץ האדיר שבלִבם דחף אותם להוליד ילדים ועל כן גם אהבתם לבניהם נבעה מהאידאל הגדול הזה. אולם כל אחד מהם זיהה את הבסיס להופעת חיים שלמים בבן אחר.

אהבת יצחק לעשיו לא היתה פשוטה וטבעית כלל וכלל. נטיותיו הגסות של עשיו היו ודאי מנוגדות לחלוטין לטבעו המוסרי, האצילי והנעלה של יצחק אבינו. אהבתו אליו נבעה מבירור עמוק של אופי עשיו. יצחק ראה באישיותו תכונות מיוחדות הראויות לאהבה, תכונות הנדרשות למהלך תיקון העולם ולכן חשב שהסגולה טמונה בו. אהבתו היתה תוצאה של בירור שכלי מדוקדק ולכן התורה מנמקת אותה: "כי ציד בפיו". לעומת זאת, אהבת רבקה ליעקב היתה פשוטה וטבעית: שלמותו המוסרית הופיעה בגלוי בכלל אישיותו.

טרם נברר את מובנה העמוק של אהבת יצחק לעשיו כפי שהיא עולה מפשטי המקראות, נדון בשתי נקודות שישמשו קריאת כיוון בהבנת הסוגיה.

הנקודה הראשונה: גם לאברהם אבינו היתה הווא אמינא שהסגולה הישראלית טמונה בבנו הבכור ישמעאל ושהוא ימשיך אותו.

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"[4].

בשעה שד' מצווה את אברהם על ברית המילה, אברהם מבקש שישמעאל יתהלך לפניו, יורה לעולם את דרכיו וממנו יצא ה'גוי הגדול' שבו יתברכו כל משפחות האדמה[5]. אולם הקב"ה שלל מיד וחד-משמעית כיוון מחשבה זה.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

 אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק

 וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"[6].

קביעה אלוקית זו חוזרת שוב ושוב בחיי אברהם: "ואת בריתי אקים את יצחק"[7] וכן "כי ביצחק יקרא לך זרע"[8] ובשום פנים ואופן לא בישמעאל!

לא כך הם פני הדברים אצל יצחק אבינו, הוא לא קיבל שום הכוונה אלוקית מעֵין זו. לא מצאנו שהקב"ה נגלה אליו והודיע לו: 'כי ביעקב יקרא לך זרע' או: 'והקמֹתי את בריתי את יעקב לברית עולם'. ריבונו של עולם בעצמו פתח פתח לאפשרות שיצחק אבינו הלך בה. עובדה זו רק מגדילה את קושייתנו: כיצד ייתכן מהלך אלוקי, אמיתי, המכוון למחשבה שהאומה הישראלית תצמח מעשיו?

הנקודה השנייה: הרב קוק מפנה את תשומת לִבנו לחוק האלוקי המופיע בתורה בנוגע לירושת הבן הבכור:

"כִּי תִהְיֶין לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה

וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים… וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה.

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ

לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר.

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם

בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"[9].

התורה מעדיפה את הבכור בענייני ירושה העדפה מוחלטת. אף אם הבכור הוא בן השנואה וגם אם הוא רשע, אין רשות לאב לבכר את בנה הצדיק של האהובה. חז"ל אומרים: "לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא"[10], כלומר: אל תהיה במקום שבו מעבירים את הירושה בניגוד לחוק התורה, אפילו כאשר מעדיפים בן צדיק על פני אחיו הרשע.

אף על פי שהדעת נותנת להעדיף את הבן הצדיק בירושה מכיוון ש"יקדש שֵׁם השם יתברך וירומם קרן תורה ויראה"[11] – יעשה בה צדקות בוודאי, ואילו הבכור הרשע "בעשרו יעקור גבולות עולם ויעשה לו קרנַים לרוצץ דלים ולהוריד אמת ארצה"[12], יש לריבונו של עולם שיקולים עליונים הנסתרים מאִתנו.

"איסור העברת הנחלה, דווקא בחוסר ההגיון והצדק שבו לכאורה,

משריש בנו את הדעה הישרה,

שהשגתנו השכלית והבנתנו המוסרית, מוגבלות ומצומצמות הן

לעומת ההגיון העליון, החתום, שבחוק האלוקי,

שאנו מכניעים דעתנו בפניו"[13].

לא זו בלבד שההיגיון האלוקי העליון אינו פוסל על הסף את הבן הרשע, אלא אדרבה הוא מבכרו על פני הצדיק. היגיון זה בונה בנו ענווה כלפי החוק האלוקי ומרומם אותנו להכיר בקיומו של יסוד חיובי, נסתר, העשוי להימצא בבן רשע. מה אנו יודעים? מה אנו מבינים? הנוכל לשער אֵילו זרעים חיוביים טמונים בו, זרעים העתידים להתגלות בחייו או בחיי זרעו, בדור מן הדורות? "דילמא נפקא מיניה זרעא מעליא [שמא יֵצא ממנו זרע מעולה]?"[14]. הקב"ה, צופה הדורות מראש ויודע כל הנסתרות – לפניו נגלו כל חשבונות העולם, "כי משפטי ד' גבהו מדרך האדם על כן המשפט רק לאלהים הוא"[15].

כאמור, יצחק אבינו הוא 'נפעל' אלוקי ולכן עובדת בכורתו של עשיו מאפשרת לו להיפתח למחשבה שיש מהלך עליון המעדיף את עשיו, הגם שבגלוי ההעדפה אינה מובנת ואף סותרת את ההיגיון הפשוט. בכורתו של עשיו היא קביעה אלוקית המכוונת אותו לחשוב שבמקום שאין העין שוזפת טמון "זרעא מעליא".

אולם עדיין כל תוכן ייעודו המיוחד של אברהם אבינו: להקים ממנו עַם שיספר את תהילת ד' ושחייו הגלויים יופיעו את אור הנשמה, חיים מלאי אצילות ומוסריות נעלה, בוודאי לא התגלה בעשיו?!

מבאר הרב קוק זצ"ל:

"והנה יצחק לא ידע אם כבר נשלמה הסגולה הכללית [הכישרון של קרבת אלוקים]

לצאת לאור [להופיע בגלוי],

אם כן נשלמו כבר מעשי ההכנות

בהוצאת הסגולה של כללות האומה המיוחדת לשם ד'

או עדיין הדבר צריך ללכת דרך הסתר והעלם ליתן טהור מטמא"[16].

מה פירוש הדבר שיצחק אבינו לא ידע אם כבר נשלמה הסגולה הכללית לצאת לאור?

רבי יהודה הלוי מבאר בספר הכוזרי[17] מדוע התורה טורחת לתעד את כל הדורות מאדם הראשון עד אברהם אבינו. באדם הראשון היתה הסגולה ובדורות שאחריו עברה דרך נפשות רבות: שת, נח, אברהם ויצחק והיא הלכה והשתכללה עד שהופיעה בשלמותה בעם ישראל.

הסגולה עברה גם דרך אנשים רשעים שהיו 'שנואי אלוה' כגון תרח אבי אברהם. הרב קוק מסביר שלא במקרה עברה הסגולה גם דרכם. מכוחם התחמשה הסגולה הפנימית בכוחות חיצוניים ואף במידות רעות שהיתה עתידה להזדקק להם במהלך תיקונו של עולם.

משל למה הדבר דומה?

נשמת האדם הולכת ומתפתחת בתקופות השונות העוברות עליו בחייו: בהיותו עובר במעי אִמו, בינקותו, בילדותו ובנערותו. ההתמודדויות בתקופות אלו מציידות אותה בכלים נפשיים ומעשיים שיִדרשו לה עת יגיע האדם לבגרותו, ויסייעו לו בעתיד לחיות את הצד האידאלי של חייו. הקשר שנוצר עם אִמו מפתח את עולמו הרגשי, היחסים עם אביו בונים בו את התביעה המוסרית, חבריו ומשחקיו מפתחים בו הצד החברתי והשכלי וכן הלאה.

כך גם 'העניין האלוקי' העובר במהלכי ההיסטוריה דרך נפשות רבות מאז אדם הראשון.

"עד יעקב הלכה הסגולה עדיין עלומה ומכוסה בחושך,

מעורבת בתוך הרע. על כן עוד רחל נתונה בבית לבן וכן לאה והאִמהות

עד שנבחר יעקב לגמרי ויצאה הסגולה בתור בחירה גמורה

שאין אחריה העלם כללי כלל"[18],

וכולם ידעו כי בני יעקב כולם הם "זרע ברך ד'"[19].

העובדה שעשיו היה בכור כיוונה את יצחק אבינו לחשוב שהסגולה טמונה בו ובבוא הזמן תתגלה בזרעו. מכאן ניגש להתבונן בפסוקים עצמם כדי להבין מה ראה יצחק אבינו בעשיו שאישש אצלו הבנה זו.

"כי ציד בפיו"

כאשר התורה מתארת את אהבת יצחק לעשיו היא אינה חוזרת על המילים מהפסוק הקודם: 'כי איש יודע ציד הוא'. ביטוי זה מלמד על שייכותו הנפשית של עשיו לתחום הציד אך אינו מבטא ערך חיובי כלשהו. ידיעת הציד עשויה להיות רק הרפתקנות אכזרית-נהנתנית של רשעות גרידא. לעומת זאת, הביטוי "כי ציד בפיו" ניתן להתפרש בשני אופנים והוא מבטא יסוד ערכי שמצא יצחק בצידו של עשיו:

א. הציד – בפיו של יצחק:

יצחק אבינו אהב את עשיו כי טרח להביא לו ציד למאכלו. עשיו נהג לענג את אביו בבשר טוב ובמשקה[20]. אולם חלילה לחשוב שיצחק אהב את עשיו אהבה תועלתנית, מצד התענגותו הגשמית על מטעמיו.

אומרים חז"ל:

"'כי ציד בפיו' –

 חוס ושלום למאן דחשדיה ליצחק אבינו דהוה רחים ליה לעשו משום מיכלא.

 [חס ושלום למי שחושד ביצחק אבינו שהיה אוהב את עשיו בגלל המאכל]"[21].

אמנם יצחק ידע היטב מיהו עשיו וכמה רשע היה ואף על פי כן מצא בו יסוד חיובי גדול עד מאוד: הוא מכבד את אביו! כיבוד האב שלו לא היה דבר של מה בכך.

"אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני [שכיבדתי] את אבותי

ומצאתי [בכל זאת] שכיבד עשו לאביו יותר ממני"[22].

במה היה עשיו מכבד את אביו יותר משכיבד רבן שמעון בן גמליאל את אבותיו?

"בשעה שהיה משמש את אביו

לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות.

אמר [עשיו]: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות"[23].

הנטייה הטבעית לכבד הורים התגלתה אצל עשיו בעוצמה אדירה. כבודו לאבא היה גדול כל כך אף יותר משהופיע ביעקב האיש התם. מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה בעלת חשיבות רבה במיוחד:

"הִשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום"[24].

המצווה חשובה כל כך היות שהיא בונה בנפש האדם את היחס הנכון כלפי הקב"ה. אדם הזהיר בכבוד הוריו מביע את ההכרה שאינו עומד בזכות עצמו אלא בזכות הוריו שהולידוהו והוא מלא ענווה כלפיהם. לפיכך מצוות כיבוד אב ואם בונה באדם את המסוגלוּת להבין שהעולם כולו יונק את חיותו ממקור עליון ונשגב ולהתבטל מפניו[25].

נטיית הנפש הטבעית והבריאה המתגלה בעשיו קודמת לכל האידאלים המוסריים העומדים ברומו של עולם. היא היסוד הנפשי לקריאה בשם ד'. שמא נטייה נפשית זו – חושב יצחק – היא התנוצצות הסגולה באישיותו של עשיו הרשע שעוד תלך ותשתכלל במהלך הדורות עד שתופיע בהארתה השלמה?

כמו כן, יש מעלה נוספת בכיבוד האב שעשיו מקיים. אביו אינו אבא רגיל אלא 'צדיק יסוד עולם' הנושא בקרבו את שם ד'. הכבוד הרב שרוחש עשיו לאביו משקף הכרה פנימית שהיתה טמונה בו, קליטה תת-מודעת, שיצחק אביו ועולמו הרוחני הם מרכז החיים ותקוותם.

יצחק אבינו עניו כלפי הסדר האלוקי של המציאות ולכן הצליח להתמקד בצדדים החיוביים באישיותו של עשיו.

"שצפה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו עובדיה [הנביא]

שהחביא מנביאי ד' חמישים במערה וכלכלם לחם ומים"[26].

ענוותנותו של יצחק הטביעה את חותמה האידאלי על עשיו ואפשרה ברבות הימים הופעה של מדרגת חיים אידאלית ושלמה בזרעו.

ב. הציד – בפיו של עשיו:

יצחק אבינו אהב את עשיו משום שהיה בקי במלאכת הציד המחייבת גם תכונה של רמאות[27]. הבנה זו אינה ברורה כלל: כיצד ניתן לומר שיצחק אבינו אוהב את עשיו בגללנטיה נפשיתשלילית כל כך?

יש להעמיק ולהבין ש:

"אהבתו לעשו… לא היתה אהבה לרשעתו ולפרחחותו, חלילה,

אלא אהבה הנובעת מדעה עמוקה ומאהבת ד',

אהבת הטוב האלוקי העתיד לצאת אל הפועל,

מכל אותן התכונות כשיעלו מטומאתן וישמשו בטהרה

לנצחון ישראל על אויביהם, אויבי ד'"[28].

כלומר:

"עם כל צדקותו העליונה והמופלאה,

ידע יצחק והכיר היטב את הטומאה והרשע שבעולם.

כל חייו מוקף היה בעובדי אלילים מושחתים ומכוערים

ולא עוד אלא שטומאה זו אף בביתו פנימה היתה, בדמות עשו, שורשו של עמלק.

ברור היה לו [ליצחק] שהאומה הישראלית מוכרחת תהיה להשתמש בחרב,

כדי לכבוש ולהכניע את הרשעה המעכבת הופעת האורה בעולם.

ובהתבוננו בשני הבנים – במידותיהם, במעשיהם, בשאיפותיהם, ובכל דרכיהם

שמילדותם ועד בגרותם, ראה 'והנה יעקב, בהיותו יושב אוהלים

ודבק תמיד במדת האמת והחסד' – באצילות ועדינות של 'בחור ישיבה',

'הנה אין בסגולתו לחגור חרב ולהשתמש במדת האכזריות והנצחון במקום הדרוש'

לשכב במארבים, לנצח דיוויזיות, לתכנן ולנהל תכסיסי מלחמה

שיוכלו לנצח את כל העוצמה האדירה, השכל, היוזמה והמרץ הבלתי נלאה

שאצל הרשעה… והלא הסגולה תזדקק לכל אותם הכוחות האדירים שאצל עשו,

כהכנה למלחמות העומדות לפניה בדרכה ההיסטורית!

מחשבה זו היא שהכריעה לטובת אהבת עשו ונתינת הברכות לו…

'ואם כי יעקב טוב מאד הוא כשהוא לעצמו,

ראינו כבר הרבה צדיקים שמהם לא יצאו סגולות כלליות'

כחנוך, איוב ורבים דוגמתם במהלך הדורות,

שגדולה אמנם מעלתם האישית, כחסידי אומות העולם,

אך לא הם עיקר המכֻוון האלוקי,

לא מהם יצמח תיקון העולם כולו, שהרי אין הסגולה הישראלית עוברת דרכם

'וכיון שראה שזה הכח של ההתגברות והנצחון חסר ליעקב לגמרי…

על כן 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' – המורה על תכונתו

להתגבר על החיות הטורפות ולהכניען,

וכח זה יטב מאד להשתמש בו עם בני האדם הדומים להן"[29].

יצחק אבינו מעריך את תכונת הרמאות של עשיו מצד נחיצותה במהלך תיקונו של עולם: אז היא יוצאת מטומאתה ומשמשת בטהרה להכנעת הרשעה. יצחק אינו מוצא כישרון הכרחי זה ביעקב. הוא חושב שהסגולה המסותרת עדיין זקוקה להתחמש בנטיותיו המיוחדות של עשיו ובכך תוסיף להתכונן להופעתה הגלויה.

"על כן כתוב בתורה אצל אהבת יצחק את עשו 'ויאהב'

שמשמש גם כן לשון עתיד, לולא היפך הוי"ו שמהפכו מעתיד לעבר,

וגבי אהבת רבקה 'אֹהבת את יעקב', לשון הווה.

כי אהבת יצחק לעשו לא באה כי אם שחשב שממנו עתידה לצאת סגולה,

על כן ראוי לאהוב אותו מצד הצפון בו…

אבל רבקה שהכירה וידעה מדבר ד' שהסגולה כבר נבררה בכללותה

ואין צריך עוד הסתר ובירור אחריה בכללה,

על כן 'אֹהבת את יעקב' מצד עצמו ועניינו ההווה"[30].