חיי שרה, פרשת השבוע
והאיש משתאה לה מחריש
(כדאי ללמוד תחילה את המאמר שתה אדני)
בראשית כד
כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ אִם לֹא.
כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת
וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.
כג וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ?
הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין.
- מה פירוש "משתאה לה"?
- האם לאחר שהתקיים תנאו של העבד 'מעל ומעבר' עדיין נותר ספק בלבו כי היא הנערה?
- מדוע לפתע הופך "העבד" להיות 'איש'?
שואל רבנו בחיי:
"כי מן העת הזאת… נקרא בפרשה 'איש', כי עד עתה קראו בשם 'עבד':
'וישם העבד', 'ויקח העבד', 'וירץ העבד'. מכאן ואילך נקרא 'איש'"[1].
- האם התכשיטים שנתן 'האיש' לרבקה היו מתנת אירוסין? מסתבר שלא, מפני שרק לאחר הסכמת הוריה בפסוק נג נאמר: "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה". לשם מה אם כן ניתנו לה המתנות על עין המים?
- "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" – מדוע לא כתוב במפורש שנתן לה את התכשיטים או ששם אותם עליה? נראה שהיה מתאים יותר לומר 'ויתן' מאשר 'ויקח'.
- כיצד יתכן ש'האיש' נתן לרבקה את התכשיטים טרם ווידא את ייחוסה המשפחתי?
- מדוע חשוב לתורה לציין את משקלם המדויק של התכשיטים?
"והאיש משתאה לה מחריש לדעת"
"והאיש משתאה לה" – מסביר הספורנו:
"משתאה – משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד"[2].
'האיש' היה נפעם ומלא התפעלות מגודל אדיבותה של רבקה אמנו. אף על פי כן החריש – לא ניגש לדבר עִמה ולגלות לה את סודו. אט אט קלט העבד עד כמה התנאי שהתנה: "והיה הנערה אשר אֹמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה"[3] היה מצומצם. עדיין אחר כל הסימפטיה שגילתה רבקה וכל מסירותה לשאוב לכל הגמלים, יתכן ש"אם לא" – שלא היא הנערה המיועדת ליצחק. מדוע?
אם בסופו של דבר היא תיגש לעבד ותבקש שכר טרחה הרי שהחסד היה אינטרסנטי וחיצוני ביסודו.
כך מסביר הספורנו:
"מחריש – ולא אמר לה: אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחֹק המוסר.
לדעת – להכיר מתוך חסדיה וזריזותה
ההצליח ד' דרכו – אם יהיה על צד הטוב והחסד הגמור
אם לא – ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר.
[לכן רק לאחר ש]
כאשר כִּלו הגמלים לשתות – וזה היה זמן מה בהכרח
אחר שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר
אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור"[4].
העבד נדרש אפוא להחריש, להתבונן היטב כדי לבחון לעומק את איכות חסדה של רבקה. אכן טוב לִבה עמד במבחן אמיתיותו וזכּוּתו.
את שתיקת העבד ניתן להבין בקומה נוספת שתוביל להבנה מדוע הוא מכונה מכאן ואילך 'האיש'.
במפגש של העבד עם רבקה הוא הבין שלא רק התגשם הסימן שנקט אלא התגלו לפניו חיים שלמים של טוב וטוהר. שתיקתו מורה על הענווה הגדולה שהתמלא אל מול היצירה השלמה העומדת מולו. הוא הבין שלא הסימן והתגשמותו המעשית הם העניין, אלא עצם הופעת האמת הגדולה והשלמה של המציאות, של "עולם חסד יבנה"[5], הבאה לידי ביטוי באישיותה של רבקה.
כאשר אדם חי את החיים ברובד הטכני והמעשי שלהם הוא עֶבד. אבל המפגש של העבד עם רבקה מנשא אותו לגובה חיים חדש שבו הוא מבין שההצלחה אינה נמדדת באמות מידה פרקטיות אלא בהתגלות תוכנם האמיתי של החיים.
החזיון שעל יד הבאר השפיע עליו, החיה את נפשו ובהמשך אף דחף אותו לשים בביטחה את הצמידים על ידיה של רבקה. רוממותו ביררה לו שההצלחה הגדולה ביותר בדרכו היא החַיוּת שנוסכת בו מדרגת החסד של רבקה והופכת אותו לאדם חדש, ולא רק הצד הטכני של השגת האובייקט המבוקש.
מכאן ואילך העבד נפעל לחלוטין ממגמת הקודש של המציאות כפי שהתגלתה ברבקה והוא מייחל ומצפה להתפשטותה עוד ועוד. לכן מכאן הוא נקרא 'האיש'.
אומר רבנו בחיי:
"מכאן ואילך נקרא 'איש' על שם המלאך שהיה עִמו"[6].
מלאך אינו בהכרח כוח חיים חיצוני אלא כוח חיים עליון הקיים באדם עצמו[7], דהיינו המגמה המוסרית העליונה של המציאות מדריכה ומנחה אותו. התפנית בחיי העבד גרמה לו לצאת מכלל ארור לברוך[8]. שום נטיה פרטית לא מצאה אצלו מקום והוא הפך להיות מאיר ומשפיע גם כן.
טביעת עין
שאלנו כיצד יתכן שהעבד נותן לרבקה את התכשיטים טרם בירר שהיא אכן בת למשפחת אברהם. נסביר זאת באמצעות הדרכים הקיימות בהלכה להשבת אבדה[9].
א. נתינת סימן – הכרת החפץ דרך פרט מזהה.
ב. טביעת עין – הכרה כללית של החפץ. כאשר אדם רואה את החפץ מיד הוא אומר בביטחה: זה שלי! על אף שאינו יכול לנקוט סימן.
אם נשאל את עצמנו מהי הדרך האמינה ביותר לזיהוי האבדה, בוודאי תהא התשובה נקיטת סימן. סימן הוא ראָיה חותכת שאין עליה עוררין. אולם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מסביר כי ההפך הוא הנכון:
"הסימן הוא [זיהוי] במדרגה נמוכה.
הוא רק עוזר, משמש להכיר, אבל אינו שייך לעצמיות הדבר.
למשל, הזדמן שיש נֶקב בשטר או צלקת לאדם,
אבל אין שום הכרח פנימי שיהיה נקב לשטר או צלקת לאדם.
הסימן אינו פנימי-עצמי-מהותי-הויתי לגופו של הדבר,
אלא מכשיר חיצוני, תופעה מקרית שמסייעת לזיהוי"[10].
לעומת זאת, טביעת עין נובעת משייכות טבעית, אינטואיטיבית, כללית לדבר שהיא 'לעילא לעילא' מכל הגדרה מעשית של סימן מקרי. על משקל דברים אלו מבאר בעל לבוש האורה (ממפרשי רש"י) מדוע נתן העבד לרבקה את התכשיטים טרם שאלהּ: "בת מי את".
"כי אם היה שואל תחִלה ואחר כך נותן
לא היה נתנה [ניתן] מקום להתעוררותו [להכרתו הפנימית]
כי היתה מתנתו בסמיכות הדעת [מסתמכת על ידיעה עובדתית] …
אבל כשנתן ולא שאל היתה מחשבתו יותר מדובקת למעלה"[11].
אילו העבד היה מזהה את רבקה רק על ידי אמירתה את ייחוסה למשפחת אברהם ועל בסיס זה היה קובע את שייכותה ליצחק, היתה הקביעה במדרגה נמוכה. אולם קביעתו את התאמתה ליצחק מתוך מפגש פנימי וחי עם תכונת החסד ה'אברהמית' הטהורה שבה, היא קביעה אמיתית ועליונה מפני שהיא שייכת למישור המהותי. מדרגת החסד הטהורה של רבקה אמנו שעִמה נפגש העבד ועל ידה התרומם למדרגת 'איש' חזקה מכל בירור עובדתי-שכלי.
אור החיים הקדוש מדייק שעוד טרם ענתה לו רבקה על שאלתו "בת מי את" כבר שאל אותה "היש בית אביך מקום לנו ללין". לעבד לא נותר ספק שאכן מצא את האשה ליצחק על כן סמך את שתי השאלות:
"שאם היה מסופק לא היה לו לשאול 'היש מקום'"[12].
ברגעים אלו העבד הוא "האיש" – חי את המציאות על פי הרובד הפנימי והעמוק.
נשאלת השאלה: אם העבד היה כל כך בטוח שהנערה ממשפחת אברהם, לשם מה בכלל שאל אותה "בת מי את"?
אמנם עם ישראל הוא עם אלוקי שכל מהלך חייו אינו מתנהל כלל על פי גדרי הטבע הרגילים אך בשום פנים ואופן הוא אינו מדלג עליהם. עם ישראל הוא חלק מן העולם הטבעי המתנהל בדרכי הטבע וגם הן רצון ד'. לכן גם בפעולה הטבעית גלומה "תועלת רוחנית"[13].
אמנם זיווגו של יצחק נקבע מתוך השייכות הפנימית למעלת הקדושה שברבקה, אך כאשר הדבר מתברר גם ברובד העובדתי הפשוט יש בכך קידוש ד'. מתברר שהעולם החיצוני והגלוי מותאם לגמרי לעולם הפנימי הנשמתי. בדרך זיווגו של יצחק מתגלה ההתאמה היסודית הקיימת בעולם בין המישור הרוחני העליון לבין המישור הראלי והממשי.
"נזם זהב… ושני צמידים על ידיה"
"ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" – כבר שמנו לב שהתורה לא כתבה "ויתן" אלא רק "ויקח", אף על פי שברור מעל לכל ספק שנתן לה את התכשיטים:
א. נאמר: "על ידיה" – הצמידים לא נשארו בידיו.
ב. בפסוק מ"ז אומר העבד למשפחת רבקה: "ואשִׂם הנזם על אפה והצמידים על ידיה".
מדוע אפוא דילגה התורה על פעולת הנתינה?
מסביר בעל לבוש האורה:
"רמז הכתוב בזה שלא היה חושש [מתכוון] לתת לה מתנה מרובה,
רק לרמז בה עניינים… כי כן מצינו בהרבה ענייני נבואות
ושתחזק ותתקיים הנבואה על ידי מעשה שעשה הנביא…
והוא סוד מסודות הנבואה שיעורר הכוחות העליונות.
כן הוא רצה לעורר עליה כוחות העליונות שתזכה ותהא מוכנת לזיווג הקדוש הזה"[14].
התורה לא כתבה "ויתן", כדי להשמיענו שלא היתה כאן נתינה במובן הרגיל. נתינת התכשיטים היתה פעולה מעשית שבאה לקבוע את שייכותה התכוּנית של רבקה אל האידאלים האלוקיים העליונים ביותר. היא באה לתת תוקף של תורה וקדושה לטוב לִבה ולברר את מקורו האלוקי.
הכיצד?
מסביר רש"י את עניינם של התכשיטים:
"בקע – רמז לשקלי ישראל בקע לגֻלגֹלת,
ושני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות,
עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת הדברות שבהן"[15].
מדוע רש"י שלא בא אלא לפשוטו של מקרא[16] בחר בפירוש מדרשי כל כך רחוק לכאורה מן הפשט, כדי להסביר את ציון משקל התכשיטים? מדוע אינו מסביר כי התכשיטים היו גמול על גודל השקעתה או מתנת פתיחה לאירוסים?
מבאר המהר"ל שבדרך כלל ציון משקל בתורה נועד לתאר את הריבוי הכמותי (מתוך הריבוי הכמותי ניתן ללמוד על היחס המובע בכמות). אולם בפסוק שלפנינו ציון המשקל אינו תיאור של ריבוי כמותי. מדוע?
כי בקע הוא פחות מעשרה גרם[17].
"מאי בא הכתוב לאשמועינן? שלא היה כל כך דבר גדול בקע משקל"[18].
אז מה התורה רוצה ללמד? שאליעזר היה קמצן?!…
על כורחך:
"משמע שנתן דבר גדול רמז לשקלים".
דווקא מגמת הפשט בציון משקל מחייבת לחפש מהו הגודל והריבוי במיעוט שלפנינו.
גודלו של המשקל בתוכן שהוא מביע. כפי שבארנו דילוגה של התורה על פעולת הנתינה מרמז על נתינה באיכות שונה. נתינה שבאה לברר את תוכן החיים שנושאת רבקה בתוכה. תוכן זה הוא התוכן הטמון במצוות מחצית השקל ובלוחות הברית[19].
במחצית השקל שנתנו ישראל קנו את קרבנות הציבור במקדש. הקרבנות ניתנו לישראל לכפרה והם מבררים את טהרתם היסודית של ישראל. החטא בישראל אינו עצמי מהותי ולכן אפשר להתנקות ממנו. בנתינת הנזם לרבקה 'בקע משקלו' רצה העבד לברר את טהרתה העצמית של רבקה וזכות נפשה שעל כן ראויה היא שיצא ממנה 'גוי צדיק שומר אמונים'.
וכך מובא במהר"ל:
"ויש לפרש כי בקע משקלו שרמז לה בו שקלי הקרבנות
רמז לה טהרות נפשותיהן של ישראל, אשר הם קונים שלמות הנפשי
שנתן הקב"ה להם מצוה זאת בקע משקלו לכפר על נפשותיהן ולטהרם,
וזהו [הקרבנות] מורה על זכוך הנפש שלהם"[20].
מקשה המהר"ל:
"ואם תאמר למה לה הרֶמז, כאשר לא הבינה היא הרמז?"[21].
מה הטעם לתת לרבקה תכשיט המבטא תוכן שהיא אינה מודעת לו? היא בוודאי לא הבינה שהנזם הוא רמז למחצית השקל ושהצמידים הם רמז למתן תורה. מניין היתה יכולה להתוודע לעניינים אלו?
משיב המהר"ל:
"ואין זה קשיא. אף על גב דאיהי [שהיא] לא ידעה מזלה ידעה".
אי-ידיעתה של רבקה אינה מעכבת. "מזלה ידעה" – טִבעה יודע! בשורש נשמתה היא שייכת לקדושת התורה והמצוות באופן טבעי. בעצם אישיותה היא מביעה את התוכן הטהור המתגלה בעבודת המקדש. חסדה ומסירות נפשה הם גופא הופעת התורה והקדושה. לפיכך התכשיטים משקפים את ערכם הקדוש של מעשיה.
[1] רבנו בחיי לפסוק טו.
[2] ספורנו לפסוק כא.
[3] פסוק יד.
[4] ספורנו לפסוקים כא-כב.
[5] תהילים פט ג.
[6] רבנו בחיי לפסוק טו.
[7] שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 294: "יש מלאכים שהם התגלות של כוחות הבורא בנבראים".
[8] בראשית רבה נט ט: אברהם אמר לאליעזר שרצה להשיא בתו ליצחק: "אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך".
[9] בבא מציעא כג ע"ב.
[10] שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 201.
[11] לבוש האורה לפסוק כב.
[12] אור החיים הקדוש לפסוק כג.
[13] עיין במאמר ירידת אברהם למצרים.
[14] לבוש האורה לפסוק כב.
[15] רש"י לפסוק כב.
[16] רש"י לבראשית ג ח.
[17] אמנם עשרה גרם היא כמות גדולה עבור נזם, אך בבואנו לאמוד את ערך המתנה בכללותה אין זה הרבה זהב.
[18] גור אריה לפסוק כב.
[19] עיין בפירוש הגר"א למשלי א ט, המסביר שבעבר תכשיטי האישה היו ביטוי למעלתה המוסרית.
[20] גור אריה שם.
[21] שם.
