ואולם לוז שם העיר לראשונה

(נא ללמוד תחילה את המאמר ויפגע במקום)

בראשית כח

יח         וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו

             וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

יט         וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

1.         "וישכם יעקב בבקר" – לשם מה יש צורך לומר זאת? הרי יעקב כבר הקיץ משנתו והביע במילותיו את תוכנו של מקום המקדש.

2.          "ויקח את האבן אשר שם מראשּתיו וישם אֹתה מצבה ויצֹק שמן על ראשה" –

א. מדוע לא נאמר רק 'ויצוק שמן על ראש האבן אשר שם מראשותיו'? מה מוסיף תיאור הלקיחה?

      ב. מה מוסיפות המילים "וישם אֹתה מצבה"?

3.          "ויצֹק שמן על רֹאשה" –

      א. מה משמעות פעולת יציקת השמן?

            ב. מדוע לא נאמר 'ויצוק עליה שמן' אלא דווקא "על רֹאשה"?

4.         בשלב מאוחר יותר יעקב יעיד על עצמו שיצא לחרן בחוסר כל: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"[1]. מניין אם כן היה לו שמן?

  5.         לאחר שהבנו שיעקב זכה להתגלות האלוקית אליו במקום המקדש, אומרת התורה

              שהמקום הוא לוז. כיצד יתכן הדבר?

"וישם אתה מצבה"

המילים "וישכם יעקב בבקר" מביעות את הזדרזותו, הוא אינו מתמהמה אף לרגע. הזריזות מבטאת את ההבנה הבהירה של יעקב את גודל תפקידו ושליחותו האלוקית בעת הזו.

"ויקח את האבן" – תיאור לקיחת האבן מורה על הכוונה העליונה שהיתה לו[2]. יעקב אבינו לוקח דווקא את האבן ששם מראשותיו, אשר בה התגלתה שקיקת הקודש האחדותית המקיפה את כל המציאות, אף את עולם הדומם[3], ואותה הוא יורה אבן פינה לבית המקדש העתידי – המקום בו יתגלה הקשר החי שבין המציאות לבין מקורה האלוקי.

"וישם אֹתה מצבה" – אומר הרד"ק: "הציבה על קומתה". כלומר, העמידהּ. העמדת האבן כמצבה מלשון יציבות מלמדת על קביעתה לדורי דורות. כאן מושתתת אבן הפינה שעל גבה יקום הבית הראשון על ידי שלמה המלך והבית השני על ידי זרובבל ובעזרת ד' הבית השלישי על ידי מלך המשיח[4].

"והוציא את אבן הראשה[5] – [זרובבל יוציא אבן זו]

של יעקב אבינו [כדי ליסד ממנה את הבית]"[6].

"ויצֹק שמן על ראשה" – יעקב מושח את האבן כדי להקדישה ליעודה העליון, להיות אבן יסוד לבניין המקדש. מדוע דווקא בשמן?

מסביר הרב הירש:

"מה השמן הזה אין מתערב בשאר משקים,

כך החפץ הזה ייבדל להקדישו מהשאר"[7].

יעקב אבינו קובע קביעה ברת קיימא במציאות: כשם שהשמן נבדל, כך האבן תובדל ותוקדש אך ורק למטרתה הנעלה ולא יֵעשה בה שום שימוש אחר.

מובא ברד"ק שכך היה:

"כי הנה יעקב לקח האבן ההיא ושם אותה מצבה

ואין מי שיקח אותה לצרכו ולא אפילו בעל השדה,

וכמו שהציבה כן מצאה [כשחזר מחרן]"[8].

"ויצֹק שמן על ראשה" – גם אילולא היה כתוב שיעקב יצק את השמן על ראשה היה ברור מאליו שיוצקים מלמעלה על הראש. ההדגשה של התורה "על ראשה" מבארת שיעקב אבינו לא יצק את השמן על האבן מצד ערכה העצמי, אלא מצד "ראשה" – מצד הנשמה[9], מצד תוכן החיים הכללי הגלום בה. יעקב יוצק שמן "על ראשה" ובמקביל ראינו שהיא גם נקראת "אבן הראשה". ללמדנו שהיא בבחינת 'ראש' המחזיק בתוכו את התוכן הגלום בגוף כולו. באבן הזו מקופלת כל שקיקת החיים ההיסטורית שהמציאות הארצית תהיה השתקפות גמורה של 'שמי השמים'.

אמנם יעקב אבינו יצא לחרן בחוסר כל, לכן אומרים חז"ל:

"ויצק שמן על ראשה – שֻפַּע לו מן השמים כמלא פי הפך"[10].

העובדה שהשמן בו נמשחה האבן ניתן מן השמים שלא בדרך הטבע, מלמדת שכל מעלת בית המקדש וערכו נובעים מהיותו מקום המבטא את 'שמי שמים', את ערכי הקדש הנעלים והטהורים ביותר.

"ואולם לוז שם העיר לראשונה"

ראינו שמצד אחד "ויפגע במקום" – יעקב אבינו מגיע למקום המקדש. אולם מצד שני, לאחר ההתגלות האלוקית ליעקב התורה מודיעה שבעצם היה בלוז. כיצד ניתן להבין זאת?

בשאלה קשה זו נלך בדרכו של רש"י המסביר שיעקב אבינו היה בשני מקומות אלו בו זמנית:

"ועוד אמרו [חז"ל]: יעקב קראה לירושלים בית אל[11]

וזו לוז היא ולא ירושלים?!…

ומהיכן למדו לומר כן [שיעקב קרא לירושלים בית אל ולא ללוז]?

אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן…

שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל. וזהו 'ויפגע במקום'"[12].

מה משמעות העובדה שהר המוריה נעקר ממקומו ובא ללוז – דבר פלא שאינו נתפס כלל בשכלנו? מדוע קפץ הר המוריה דווקא ללוז? במה זכתה לוז שלאחר מכן קיבלה את השם "בית אל" על שם בית ד' שבירושלים?

בספר שופטים מסופר על כיבושה של בית אל על ידי שבט יוסף – "ושם העיר לפנים לוז"[13]. בני שבט יוסף התקשו לזהות את מבוא העיר. היה צורך להציב שומרים כדי לתור אחר אדם שיֵצא ממנה על מנת לדלות מידע אודות פיתחה. עובדה זו איננה מקרית והיא מלמדת על אופיו של המקום שבגללו הוא נקרא גם לוז.

"ורבנן אמרי: מה לוז [פרי עץ השקד] אין לה פה

[אין לו בקע בקליפתו מהיכן להתחיל לפצחו]

כך לא היה אדם יכול לעמוד על פִּתחה של עיר [זו]"[14].

דימויה של בית אל ללוז – לשקד, מלמד שטמון בה תוכן עלום ונסתר, שאי אפשר כלל להיפגש עמו בדרכים רגילות, להגדירו ולבטאו במילים. חז"ל גם אומרים שהאיש שגילה להם את פתח העיר לא הסביר להם היכן הפתח וכיצד להגיע אליו, אלא הראה להם ברמז, "בפיו עִקם להם"[15] – בתנועות שפתיים הראה להם את מבוא העיר ולא בדיבור. מהו אפוא התוכן הגלום בלוז?

מובא במדרש:

"אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא. אמר לו:

מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא?

[מניין יעמיד הקב"ה את האדם לתחיה בתחיית המתים?]

אמר לו: מלוז של שִדרה

[מעצם מיוחדת בעמוד השדרה של האדם שנקראת 'לוז',

ואף על פי שהגוף כולו נרקב היא קיימת לעד].

אמר לו: מנין אתה יודע?

אמר ליה: איתתיה לידי ואנא מודע לך [הביאה לידי ואוכיח לך]

טחנו ברחיִם ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף

נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש

נחלק הסדן ונבקע הפטיש ו[ועצם הלוז] לא חסר כלום"[16].

לוז הוא אמנם איבר גשמי ויחד עם זאת, למרבה הפלא לא חלים עליו חוקי הטבע. על כן הוא מבטא את מדרגת תחיית המתים, את מדרגת תיקון העולם שבה הגוף והנשמה יהפכו למציאות אחת.

מדרגת החיים העליונה של תחיית המתים, שמאווי הגוף יהיו מאווי הנשמה, והחיים יביעו בגלוי את שם ד', היא שהתגלתה ליעקב אבינו בהר המוריה באופן חי וממשי. אבל בלוז עצמה תוכן זה עדיין נעלם ונסתר. העיר לוז היא ביטוי למציאות כולה שתוכן חייה העליון חי וקיים בה אולם עדיין בהסתר גדול. להסתר הזה יש ערך לכתחילי. הוא מאפשר לתוכן הסודי להתגבש ולהתפתח כשהוא משוחרר לגמרי מכל הערכה אנושית מוגבלת.

עקירת הר המוריה ללוז מבטאת את דרכו של יעקב לחרן, שבה הולך להתרקם 'בית אל' בלוז – בית ישראל במעמקי הגלות והסתר הפנים של בית לבן. מדרגת החיים העתידית אשר הופיעה ביעקב בגלוי בהר המוריה הולכת להתכנס ולהתעטף בסודיות, שתאפשר לה להזדכך ולהתרומם מכל צמצום והקטנה ולצמוח במסתרים משוחררת מכל שעבוד למושגי העולם הזה.