הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו

שמות א

ו           וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

ז           וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד

וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

ח          וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.

ט          וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ:

הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

י           הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה

וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ

וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

1. מה החשיבות בתיאור שיוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא מתו?
2. לשם מה הכפילות המרובה בתיאור הִתרבותם של בני ישראל, לכאורה די היה לומר 'פרו וירבו מאד'?
3. נראה שהיה מתאים יותר שפסוק ז יופיע לאחר פסוק ח מכיוון שדאגתו של פרעה מהתרבותם של בני ישראל היתה צריכה לבוא מיד לאחר תיאור התרבותם.
4. "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" – האם פרעה חשש רק מן הריבוי הכמותי?
5. "והיה כי תקראנה מלחמה" – מדוע נאמר "תקראנה" ברבים ולא 'והיה כי תקרה מלחמה'?

"הדוֹר ההוא"

כפי שראינו יעקב אבינו ובניו היו חטיבה אחת של שִבעים נפש, שהיוותה את הגרעין האידאלי והשלם של האומה. תמצית העם לכל אורך הדורות היתה טמונה בדור ההוא[1]. היתה זו מציאות חיים גדולה ועליונה, הארת חיים רוממה ושלמה, שכל זמן שהיתה קיימת לא היו ישראל יכולים להינתן תחת שעבוד זרים[2]. מי יכול לעמוד כנגד הווית חיים אלוקית שלמה כל כך בקדושתה הכללית?!

אומרים חז"ל:

"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא –

ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים

לא שעבדו המצרים בישראל"[3].

מות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא מציין שלב היסטורי חדש. בדור ההוא הושלמה הופעת מדרגת כלל ישראל בשלמותה הגרעינית, ומעתה מתחילים להופיע הענפים הרבים המסתעפים מגפן פוריה זו. ענפים אלו הם הפרטים הרבים המרכיבים את האומה, אך עדיין לא הגיעו לכלל גיבושם השלם. רק בהגיעם לשישים רבוא ביציאת מצרים, יהיו חטיבה לאומית אורגנית שלמה של עַם. יחד עם זאת, הם הענפים של הווית החיים הכללית שנסתלקה מן העולם, ועל כן קדושת הכלל, 'הענין האלוקי', לא נסתלק מהם אלא להפך, הוטבע בהם כעצמיותם היסודית ביותר:

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" – ריבוי עצום על-טבעי של הפרטים. את אריכות הלשון בתיאור תהליך התרבותם של בני ישראל מסביר המלבי"ם כך:

"פרו – רצה לומר שהולידו בנים

וישרצו – שזה מורה… שלא כדרך טבע בני אדם רק כטבע השרצים

שיולדות הרבה ולדות בפעם אחת – רבו.

ובדרך הטבע שהאשה שיולדת תאומים וכל שכן יותר מזה לא יתקיימו

[כל ולדותיה רק חלקם אבל] והם רבו

והגם שראוי שיהיו חלושים ורפויי כח הם עצמוּ – בכח וגבורה

במאד מאד עד שצר להם ארץ גֹשן ותִמלא הארץ אֹתם".

"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא וּבני ישראל פרו וישרצו וגו'" – עוד טרם תיארה התורה את עלייתו לשלטון של מלך חדש אשר לא ידע את יוסף הקדימה לתאר את התרבותם העל-טבעית של בני ישראל. מדוע?

ללמדנו שעל אף שמתו כולם תכונתו האלוקית היסודית של "הדור ההוא" לא תמה. בני ישראל הפרים ורבים בדרך על-טבעית הם צאצאים של הישות האלוקית הכללית והשלמה מאוד שקדמה להם והטביעה בהם את חותמה.

"ובני ישראל פרו וישרצו – אף על פי שמת יוסף ואחיו

אלהיהם לא מת אלא 'ובני ישראל פרו וישרצו'"[4].

מהות החיים האלוקית ממשיכה להופיע גם כאשר נסתלקה הארת החיים העליונה של יעקב ובניו ו"כל הדור ההוא". ההתפרצות העצומה של הילודה בעם ישראל בוודאי שאיננה מקרית. היא פרי דחף חיים אדיר במעמקי המציאות המשקף את השקיקה העולמית הפנימית להופעת עם ישראל. תהליך הצמיחה של בית יעקב לא פסק אלא הולך וצובר תאוצה.

ראינו שמצד אחד נסתלקה הווית החיים הגרעינית בהארתה השלמה, ומאידך גיסא בני ישראל עוד לא הגיעו לגיבושם השלם, לכדי הווית חיים לאומית שלמה. בשלב מעבר זה בתולדות האומה הישראלית יכולים לעמוד עליהם כוחות חיצוניים מתוך מגמות שפֵלות לכלותם.

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" – בין אם היה זה מלך חדש ממש ובין שנתחדשה מדיניותו, את יוסף אי-אפשר שלא להכיר. הרי כל מצרים חייבת לאיש מופלא זה את קיומה. אילולא האדם החכם והנבון, ירא האלוקים מאין כמוהו, היתה מצרים נמחקת ממפת העולם בשנות הרעב הכבד ששרר בה. כפיות הטובה ליוסף והפניית העורף לכל חוקיו ותקנותיו שהנהיג במדינה מבטאות את התפרצותן של מגמות רֶשע החפצות לעקור מן העולם את שם ד' ואת כל הופעת הטוב האלוקי שהיו גלומים ביוסף.

מובא בחז"ל:

"אשר לא ידע את יוסף – וכי לא היה מכיר את יוסף?

אמר רבי אבין… היום 'אשר לא ידע את יוסף'

למחר הוא עתיד לומר 'לא ידעתי את ד"[5]"[6].

אי ידיעת יוסף פירושה אי ידיעת ד'. בזמן יעקב ובניו, בזמן הופעת הארת החיים השלמה, נשתתקו כל מגמות הרשע מן העולם, אולם כשמת הדור ההוא "הפך לִבם לשנֹא עַמו להתנכל בעבדיו"[7].

"ויקם מלך חדש – … ומהו 'ויקם'? קם על ישראל לאויב"[8].

"רב ועצום ממנו"

פרעה היה מוטרד מאוד מתהליך ההִתרבות וההִתעצמות של בני ישראל: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". אולם עדיין יש להבין מה בדיוק הטריד אותו. הרי ברור שעִם כל הִתרבותם והִתעצמותם של בני ישראל עדיין לא היו רבים ועצומים מן המצרים עצמם, כדברי המלבי"ם:

"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו –

אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצרים

דאם כן איך אמר 'פן ירבה'?

והלא גם בצאת בני ישראל ממצרים

היו מועטים נגד המצרים שהיו גוי גדול ועצום"[9].

לפי דברים אלו יוצא אפוא שלא ניתן להבין את המילים "רב ועצום ממנו" כפשוטן – שעם ישראל היה רב ועצום מן המצרים. על כן יש מקום לפרש שפרעה הטיב לזהות שמקור הריבוי והעוצמה של בני ישראל הוא "ממנו" – מעצמו, מאופיו ומהותו העצמית, כדברי רבי אליעזר אשכנזי:

"רב ועצום ממנו – … ממנו בעצמו,

שאינם מתערבים עם שאר אומות"[10].

באינסטינקטי הרֶשע שבו מזהה פרעה בבני ישראל עוצמה פנימית, על-טבעית, נבדלת מכל עם ולשון, עוצמה שמקורה הוא אלוקי ומכוחה הם מתרבים באופן מפליא כל כך.

מובא במדרש:

"רב ועצום ממנו – אמר רבי מאיר:

מהיכן הם פרים ורבים? ממקור [מהקב"ה]!

שנאמר:  'ד' מקור ישראל'[11]"[12].

המצרים קלטו את ה'עניין האלוקי' שבבני ישראל, את אצילותם ועדינותם, את יחודיותם המוסרית, העומדת בסתירה וניגוד גמור לכל תפיסת עולמם החומרנית הנהנתנית והאגואיסטית. לכן אף על פי שבני ישראל במצרים היו נטולי כל עוצמה לאומית: לא היו להם לא ארץ, לא מלכות ולא דרישות לזכויות לאומיות, המצרים כבר 'הריחו' את הסכנה לכל התַרבות המצרית ועתידה בעצם מציאותם של ישראל. על כן מיד עם ראשית היווצרותו של העם רוצה פרעה להשמידו בטרם יגדל ויתעצם עוד יותר. אבל פרעה יודע שתוכניתו אינה קלה ופשוטה לביצוע.

אומר רש"י:

"הבה נתחכמה לו פן ירבה – כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא.

כלומר הזמינו עצמכם לכך.

'נתחכמה לו' – לעם, נתחכם מה לעשות לו"[13].

פרעה יודע שיש להתכונן היטב, עליו להפעיל את מיטב ה'מוחות', לנהוג בחוכמה יוצאת דופן ובשיטתיות. מדוע? מדוע באמת אין זה כל כך פשוט? מדוע פרעה אינו גוזר השמדה טוטאלית על בני ישראל כפי שעשה המן למשל? לבני ישראל הרי לא היה צבא ולא נשק – אם כן מה הבעיה לגבור עליהם ולחסלם?!

אילו בני ישראל היו מליוני יחידים שאינם ענפים של נשמת יעקב אביהם, של נשמת כלל ישראל –של ישות אחדותית אורגנית, באמת לא היתה לפרעה שום בעיה להשמידם. אבל הוא כבר מזהה שיש בהם מהות חיים כללית: "הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו". בדרך כלל אומה לא נוטה לתת הגדרה לאומית לקבוצת מיעוט השוכנת בקרבה. יש בכך משום מתן לגיטימציה לזכויות לאומיות מיוחדות, ואף אומה נורמלית אינה מעוניינת בכך. אף על פי כן אנו מוצאים את פרעה מתייחס לבני ישראל כאל ישות לאומית, בדיוק מכך הוא כל כך מוטרד. מה עוד שישות לאומית זו נמצאת בתהליך מואץ של עליה, שגשוג ופריחה – "וירבו ויעצמו במאד מאד".

יחד עם רצונו להשמידם יודע פרעה בידיעה פנימית אינסטנקטיבית שיצירה לאומית נבדלת זו איננה מן הדברים שניתן לכלותם. מה שכן ניתן לעשות הוא: להחליש, לדכא ולהחניק אותם בשלבים כדי למנוע מהם צמיחה והתפתחות.

פרעה גם יודע שהסיכוי שעם ישראל יקום להילחם במצרים הוא אפסי. רעיון המלחמה הוא רחוק מן המציאות ובלתי הגיוני. על כן הוא אומר "כי תקראנה מלחמה" בלשון רבים. צריכים להצטרף ולחבור יחד כל כך הרבה מקרים וסיבות כדי שבאמת תפרוץ מלחמה.

כך בפירוש המלבי"ם:

"כי תקראנה מלחמה – שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע,

רק דרך מקרה רחוק, ועל כן אמר תקראנה בלשון רבים

שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה

כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה"[14].

וגם במקרה רחוק שתפרוץ מלחמה, מה הנזק הנורא ביותר שיכול עם ישראל להסב למצרים? להחריב אותה? ממש לא! אלא "ועלה מן הארץ" – "לארץ מולדתם שהיא גבוהה מכל הארצות"[15]. הסכנה הגדולה למצרים היא שעם ישראל יעלה ממצרים וישוב לארצו. יוצא אפוא שהעילה של פרעה להצר את צעדיהם של בני ישראל היא מגוחכת ובלתי ראלית. אולם דווקא היא משמשת ראיה לכך שחששו הכבד לא נבע מסיבה הגיונית, אובייקטיבית אלא מניגוד עצמי מהותי להם.

מדוע פרעה כל כך חושש מן האפשרות שעם ישראל יעלה ממצרים וישוב לארצו? לכאורה עליו לשמוח שמצרים תשתחרר מהם סוף סוף. "ועלה מן הארץ" – בזה ראו המצרים את האסון הגדול ביותר לקיומם. בארץ ישראל יגיע עַם ישראל למעלתו העליונה, לשלמותו הרוחנית, התרבותית, העתידה למוסס באורה האידאלי את כל התרבויות ה'עכשוויסטיות', הדמיוניות והשקריות, ו"הרשעה כֻּלה כעשן תכלה" – יתברר שאין בה ממש ואינה אלא 'אחיזת עינים'.