המיילדות העבריות

שמות א

טו        וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת

אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.

טז        וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת

וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.

יז         וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים

וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.

יח        וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן:

מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?

יט        וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה:

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה

בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.

כ          וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.

כא       וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.

כב       וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר:

כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

1. "ויאמר מלך מצרים למילדֹת העבריֹת" – מה אמר להן?
2. "אשר שם האחת… ושם השנית…" – מדוע לא נאמר רק 'ויקרא מלך מצרים למילדות העבריות שפרה ופועה'?
3. מדוע כל כך עקרוני לדעת את שמותיהן של המיילדות?
4. "ואם בת היא וחיה" – לשם מה היה צריך פרעה להוסיף מילים אלו? ברור מאליו שהבנות יחיו אם הגזירה היא רק על המתת הזכרים?
5. "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחייןָ את הילדים" –

א. כשפרעה פנה למיילדות נאמר: "ויאמר" אולם בהמשך נאמר: "ולא עשו כאשר דִבר אליהן". מדוע לא נאמר "ולא עשו כאשר אמר אליהן"?

ב. לשם מה יש צורך לומר "ותחיין את הילדים"? הרי זה ברור ממה שלא עשו כאשר דיבר. ובלשון חז"ל:

"וכי מאחר שלא עשו 'כאשר דִבר אליהן'

אין אנו יודעים שקיימו את הילדים?"[1].

1. "ויקרא מלך מצרים למילדֹת ויאמר להן" – מדוע לא היה די לומר 'ויאמר מלך מצרים למילדות'? מה מוסיף תיאור הקריאה?
2. "מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים" – לכאורה היה לו לומר 'מדוע לא עשיתןאת הדבר הזה?' שציוויתי אתכן.
3. "כי לא כנשים המצריֹת העבריֹת" – מדוע שִׁפרה ופועה אינן אומרות רק 'כי הנשים העבריות חיות הנה'? מה פשר ההשוואה לנשים המצריות?
4. אם "בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו", לשם מה בכלל היה צורך במיילדת?
5. "וייטב אלהים למילדֹת ויִרב העם ויעצמו מאד ויהי כי יָראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים" –

א. מהי הטובה שהטיב הקב"ה למיילדות? אילו הטובה היתה שעשה להן בתים היה צריך להיות כתוב מיד לאחר "וייטב האלהים למילדות" 'ויעש להן בתים וירב העם וגו".

ב. מדוע נאמר "ויִרב העם" בלשון יחיד ואילו "ויעצמו מאד" בלשון רבים?

ג. מה פירוש הדבר שעשה להם בתים?

ד. מדוע נאמר "ויעש להם" ולא 'להן', הרי לכאורה מדובר במיילדות?

1. "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו" –

א. עד עכשיו פרעה 'אמר', מה החידוש בלשון "ויצו"? גם השעבוד והעינוי היה ציווי מאת פרעה ולא נאמר בו לשון ציווי.

ב. "לאמר" – מה מוסיפה מילה זו? פרעה ציווה לכל עמו להשליך את תינוקות ישראל ליאור, אם כן למי יש להם לומר "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו"?

"אם בן הוא והמִתן אֹתו"

העובדה שהתורה מציינת "אשר שם האחת… ושם השנית…" מלמדת שמדובר באחת עיקרית ובשנייה שהיא טפלה לה: אֵם ובִתה. אומרים חז"ל:

"שפרה זו יוכבד, פועה זו מרים"[2].

יוכבד ומרים נזכרו כאן בכינויין שפרה ופועה, משום שהם משקפים את מעלתן ומומחיותן כמיַלדות דווקא, וזו הסיבה שפרעה קרא להן.

"אשר שם האחת שפרה – שפרה שהיתה משפרת את התינוק

[מיישרת איבריו בשעת הלידה ומנקה אותו] כשהוא יוצא מלא דם"[3].

כל תינוק שעבר תחת ידיה יצא משופר בגופו, מתוח באיבריו וחזק, ואילו פועה היתה:

"פועה ומדברת והוגה לוָלד

כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה"[4].

בעוד יוכבד טיפלה בגופו של התינוק, למרים היה כישרון מיוחד לשעשע את התינוק בקולות שהשמיעה לו להרגיעו. היא דאגה למצב רוחו. האֵם והבת השלימו אחת את השנייה והתינוקות היו שלמים בגופם ובנפשם.

"ויאמר מלך מצרים למילדֹת העבריות" – פרעה 'אומר להן' ולא 'מדבר עִמן' כפי שמוזכר בפסוק יז, ללמדנו שפנה אליהן בלשון רכה[5] ומפתה. בשלב הראשון לא נאמר מה אמר להן אבל תוכן אמירתו רמוז במילים "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". אומר האלשיך הקדוש ששיבח אותן על כישרונן ומומחיותן בילוד תינוקות. את זאת הוא הקדים בחלקלקות לשונו כדי להסיר מלִבן את החשש שבעקבות דרישתו להמית את התינוקות הן עלולות להֵחשד כרצחניות. 'אתן האחרונות שיִטפלו עליכן את האָשמה במות התינוקות' רמז להן שהרי אתן ידועות במקצועיותכן ובמסירותכן.

"וזה מאמר הכתוב 'ויאמר מלך מצרים וכו".

ומה אמר להן? הוא 'אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה'.

כלומר, הנה הוחזקתם בשמות אלו על החזיקכם הילדים,

ואם כן… האזֵנה אִמרתי וצִוויי והוא, 'בילדכן וכו" כי לא יחשדו אתכם שנתהפכתם"[6].

אומרים חז"ל שאמירתו הרכה של פרעה למיילדות כללה אף הצעה מפתה שבעקבות רצח התינוקות תהפוכנה להיות נשים מכובדות בממלכה: נשי המלך ופילגשיו, ויוכלו ליהנות מכל מנעמי השלטון:

"אמר רבי יוסי בר חנינא:

מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו"[7].

גם כאן רואים כי פרעה לא העריך נכון את עם ישראל[8]. הוא פנה למיילדות על פי אמות המידה הנורמטיביות הנהנתניות שלו: כבוד, 'איכות חיים', אושר חומרי. הוא איננו מבין שלא אלו הערכים העומדים בראש הסולם בעם ישראל.

כאן המקום לשאול: מדוע פרעה לא ביקש להמית את ילדי ישראל בעצמו, על ידי פקחי המלכות שיעקבו אחר הנשים העבריות ההרות, אלא דווקא על ידי המיילדות העבריות? מדוע מלכתחילה לא גזר: " כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו"?

אומרים חז"ל:

"ויאמר בילדכן את העבריֹת – למה ציוה להרֹג אותם על ידי המיילדות?

כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהן"[9].

פרעה מעוניין שדווקא המיילדות העבריות ירצחו את תינוקותיהם של בני ישראל כדי שהקב"ה יפרע מהן, הוא היה מעוניין להכשיל אותן. הוא כבר קלט שחוסנו של עם ישראל הוא במידותיו הטובות, בעדינות נפשו ובאצילותו המוסרית. בדיוק בזה הוא רצה לפגוע. הוא שאף לפורר את עם ישראל מפנימיותו. הוא רצה לראותם הרוצחים של עצמם, שיהפכו להיות רעים ואכזריים ויאבדו את מעלתם המוסרית.

מרים ויוכבד קלטו היטב את הארס הנורא הטמון בעצת פרעה, "ולא עשו כאשר דִבר אליהן מלך מצרים". הן הבינו את מגמתו המרושעת והדיבור הקשה המסתתרים במאמרו הרך והמפתה.

לא פחות ממה שפרעה רצה בהמתת הבנים הזכרים, היה חפץ בהחייאת הבנות. החייאתן היא חלק מן הגזירה המרושעת.

אומרים חז"ל:

"וכל הבת תחיון – מה צורך לפרעה לקיֵם הנקבות?

אלא כך היו אומרים: נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים

לפי שהיו המצרים שטופים בזִמה"[10].

הגזירה כללה גם את כבישת הנשים העבריות תחתיהם. אולם לא רק מצד הזימה, גם רווח אידיאולוגי של רֶשע היה טמון בה, כדברי אור החיים הקדוש:

"והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר הזה

לבל יוכלו לעלות מהארץ [לארץ ישראל, שהרי החשש המרכזי של המצרים

היה "ועלה מן הארץ"[11]]…

ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם

ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד"[12].

בנישואיהם לנשים העבריות ימוססו המצרים כל אפשרות של בניין ממלכה עברית בארץ ישראל, שבכוחה להשפיע את מוסריותה וקדושתה על העולם כולו[13].

"ותיראן המילדֹת את האלהים"

היינו יכולים לחשוב שיִראת המיילדות נבעה מיראת העונש האלוקי הצפוי להן על שפיכות הדמים, אולם אז היה נאמר רק "ותראין המילדֹת את האלהים ולא עשו כאשר דִבר אליהן מלך מצרים". התוספת "ותחיין את הילדים" מלמדת שלא נקטו רק 'אל תעשה' אלא עוד השתדלו והתאמצו להחיותם.

מובא בחז"ל:

"למה הֻצרך הכתוב לומר 'ותחיין את הילדים'?

יש קִלוס בתוך קִלוס: לא דָין שלא קיימו את דבריו

אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות.

יש מהם [מהיולדות] שהיו עניות, והולכות המיילדות ומַגבּות [מלשון מגבית של צדקה]

מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות [כדי שתוכלנה להיניק את בניהן]

והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב 'ותחיין את הילדים'"[14].

מבחינתן של יוכבד ומרים, לציווי פרעה אין שום תוקף והוא נחשב כ'עפרא דארעא'. כשפרעה פונה אליהן הוא מכונה: "מלך מצרים", אולם כשהן מדברות אליו נאמר: "ותאמרנה… אל פרעה" – הן מדברות אליו כאל אחד האדם ואין להן שום מורא מלכות ממנו. מלך שאינו דואג לאזרחיו אלא חפץ בכילויים, מרוקן את מלכותו מכל תוכן, ועל כן לדבריו אין שום משמעות לגביהן. יוצא אפוא שיראתן את האלוקים היתה יראה גדולה, יראה כלפי מגמת החיים האלוקית האומרת להעמיד זרע קודש, להוליד את הגוף הלאומי השלם של האומה הישראלית כדי שתשרה בו השכינה ויתייחד שם ד' בעולמו. יראתן היתה כיראת האלוקים של אברהם אבינו שהיא על גבי מדרגת האהבה[15].

אומרים חז"ל:

"ותיראן המילדֹת – קישטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם

כמה שהקב"ה מעיד עליו 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה'[16]"[17].

כשם שאברהם אבינו מעומק אהבת ד' שבו היה ירא על קיום דבר ד' בעולם באופן השלם ביותר, אף יוכבד ומרים היו כן.

עוד מובא בחז"ל:

"רבי חנינא בר רב יצחק אמר:

שִפרה – שהעמידה ישראל לאלהים

שבשבילם נבראו השמים שכתוב בהם [בבריאתם]:

'ברוחו שמים שִפרה [עשאם חזקים]'[18]"[19].

שפרה נקראת על שם הפעולה שבה ברא ד' את השמים, כי היא העמידה את העם אשר הוא תכלית בריאת השמים. גם פועה נקראת על שם שהעמידה את האומה הישראלית, את הגוף הלאומי המוכן להשראת השכינה:

"פועה – שהופיעה את ישראל לאלהים"[20].

בניין האומה הישראלית והתגשמות האידאל האלוקי בעולם הם שהיו בראש מעייניהן של יוכבד ומרים. על כן במסירות נפש ובגבורה אדירה עמדו מול פרעה ללא פחד ומורא.

הליכת יוכבד ומרים בניגוד לציווי פרעה מתוך דבקותן בד', לא רק שלא הולידה מצִדו יחס מתנכר ומזלזל כלפיהן אלא בדיוק להפך: "ויקרא מלך מצרים למילדֹת ויאמר להן" – הפועל 'ויקרא' פעמים שהוא מורה על לשון חיבה[21]. התנהגותן עוררה בו יחס של כבוד כלפיהן. פרעה התמלא התפעלות והשתאות עצומה מעוז רוחן ואומץ לִבן. דרכן הוא נפגש עם ההבנה שקיים ערך עליון לחיים, שהוא קודם לחיים עצמם, רם ונישא מהם; שהרי הן מוכנות לוותר על כל הצעה מפתה של כבוד ותהילה ו'חיים טובים', ולעבור על דברי המלך על אף הידיעה כי הן עלולות לשלם על כך בחייהן. יש ערך שהוא יקר למיילדות יותר מחייהן ואושרן הפרטי.

התנהגותן האצילית של המיילדות השפיעה על פרעה לשחררו לרגע קט מן האינטרסים המרושעים שלו ולגלות נקודה עמוקה ונסתרת באישיותו הוא; נולד בו רצון אמיתי לעמוד על שורש התנהגותן. על כן פרעה אינו שואל 'מדוע לא עשיתן כאשר ציוויתי?' – לא העובדה שהן עברו על דבריו הטרידה אותו באותו הרגע, אלא "מדוע עשיתן את הדבר הזה?", מדוע לא זו בלבד שלא הסתפקתן ב'שב ואל תעשה', אומר פרעה, אלא עוד "ותחיין את הילדים" – התאמצתן והשתדלתן להחיותם? מה מניע אתכן לנהוג כך?

מה ישיבו יוכבד ומרים על שאלת פרעה? האם הבשילה אצלו הקרקע לשמוע שיעור באמונה, הסברים מקיפים על מגמת חייהם הכללית והטהורה של ישראל?! או שמא עליהן להתמקד בניסיון להציל את עצמן ולשלוף תשובה מהירה ומתוחכמת שתצדיק את התנהגותן?

בסיעתא דשמיא עצומה יוכבד ומרים מצליחות למדוד את מילותיהן באופן מדוייק העונה על שני הצרכים. מצד אחד הן משיבות לפרעה ברמז על שאלתו מה הניע אותן לעשות את אשר עשו, ולהפגישו עם הרובד האידאלי של מעשיהן, ומאידך גיסא תשובתן זו גם הצדיקה את התנהגותן. הכיצד?

"כי לא כנשים המצריֹת העבריֹת" –יוכבד ומרים מעמידות אותו על ההבדל שבין ישראל לעמים כפי שבא לידי ביטוי בהבדל שבין הנשים העבריות לבין המצריות:

"כי חיות הנה" – מלאות חיים, 'אִמהות כל חי'[22] – הן האִמהות של החיים. בהן מתגלה חפץ החיים כפי שהוא ממקור החיים, מ"מלך חפץ בחיים", הן אינן חפצות בחיים במובנם האנוכי אלא בחיי אמת,בחיים המביעים את הטוב האלוקי. לפיכך הנשים הישראליות מלאות מסירות נפש על גידול המשפחה – מסירות המתעלה מעל לכל החשבונות של שקט, נוחות וכד'. עבור נשים כאלה אין דבר טבעי יותר מאשר ללדת – "בטבעיהן יולדות בנקלה"[23].

אומר הרשב"ם:

"כי חיות הנה – בריאות ופקחות וממהרות ללדת"[24].

הקלוּת בלידה משקפת את מדרגתן המוסרית של נשות ישראל הצדקניות – "נשים צדקניות לא היו בפיתקה [בעונשה] של חוה"[25]. אצלן אין כבדות החומר, הגוף אינו מעכב ומכביד, ועל כן תנועת הלידה טבעית להן. העובדה שנשות ישראל "חיות הנה" מבטאת את מעלתן הכללית, את העובדה שבטבען אינן משועבדות לרצונות ולמאווים פרטיים. כך רמזו המיילדות לפרעה על המניע הפנימי למסירות נפשן הן.

מבוע חייהן הטהור של נשות ישראל אף הציל את חייהן של יוכבד ומרים מחרבו של פרעה: "בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו" – 'אנחנו מגיעות ליולדות לאחר שכבר ילדו', אמרו המיילדות. לא נותר לנו אלא לשפר את הוָלד ולהרגיעו, כך שהציווי שלך, הן אומרות לפרעה, "וראיתן על האבנים וגו'" לא רלוונטי. באמת לא עברנו על דברי המלך, והתינוקות היו חיים גם בלעדינו. מה אם כן עשינו? רק שיפרנו את הקיים!

מדרגת נשות ישראל כמו גם עוצמתן הרוחנית ושלמותן המוסרית של יוכבד ומרים עקרו מן היסוד מלב פרעה כל שמץ של מחשבה לפגוע בהן לרעה, ואמנם לא שמענו שהענישן.

"וייטב אלהים למילדֹת"

"וייטב אלהים למילדֹת וירב העם ויעצמו מאד" – הטובה הגדולה שהיתה יכולה להיות עבור המיילדות הצדקניות היא שעם ישראל ילך ויתרבה ו"ברוב עם הדרת מלך"[26]. בדיוק על כך מסרו את נפשן ועל כן לא היה קץ לאושרן ולשמחתן כשזכו לראות בהתגשמות החזון של "ויִרב העם".

אומר החת"ם סופר:

"מה שקיימו נפשות הרבה מישראל וזה עצמו להם הטבה גדולה…

וזה 'וייטב אלהים למילדות'. ומה הטבה? 'וירב העם'"[27].

יתר על כן, מובא בפרשנים שהמילים "ויעצמו מאד" בלשון רבים אמורות במיילדות. מכיוון ש"ויִרב העם" על ידי נשים צדקניות אלו שתמכו וסעדו בהמון היולדות, רבונו של עולם העצים אותן בעושר וברכוש רב כדי שתוכלנה להמשיך לזון ולפרנס ברווח גדול את היולדות ובניהן, וגם זה היה חלק מן ההטבה שהיטיב ד' עִמן, כמובא בדברי רבי אליעזר אשכנזי:

"ואומר 'ויעצמו' שב אל המילדות שנתעשרו

וכבר נאמר 'כי עצמת ממנו מאד'[28] על העושר

ולכן נאמר לשון רבים שב אל המילדות"[29].

רבונו של עולם העניק להן כוח להמשיך לעשות חיל.

"ויעש להם בתים"

מה מובן הדבר 'לעשות בית'?

מצאנו במקרא פעם נוספת שבה מדובר על בית שד' עושה. נתן הנביא אומר לדוד המלך: "הגיד לך ד' כי בית יעשה לך ד'. כי ימלאו ימיך ושכבת את אבֹתיך והקימֹתי את זרעך אחריך… והכינֹתי את ממלכתו. הוא יבנה בית לשמי"[30]. מִדברים אלו אנו למדים שהבית שיעשה ד' הוא 'בית מלכות', מלכות ישראל. מתוך כך מוזכר גם בית נוסף: בית המקדש – "בית לשמי". על כן מבאר רש"י על הפסוק:

"ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין 'בתים'.

כמו שכתוב: 'ויבן את בית ד' ואת בית המלך'[31]

כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים כדאיתא במסכת סוטה[32]".

לפיכך מובן מדוע לא נאמר 'ויעש להן' אלא "להם". עשיית הבתים, דהיינו הופעת הכהונה והלוויה מיוכבד והמלכות ממרים, איננה שכרן הפרטי של יוכבד ומרים אלא של כל ישראל.

"ויהי כי יראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים" – הופעת הכהונה והמלכות בעם ישראל היא תוצאה ישירה של יראת האלוקים שהתגלתה אצל המיילדות. יראתן, לא ללמד על עצמן יצאה אלא ללמד על הכלל כולו. בהתנהגותן נולדה הווית חיים חדשה בקרב בני ישראל – מדרגה של יראת שמים טהורה. 'יראת ד' טהורה' זו 'עומדת לעד'[33] – היא מדרגת החיים של עם ישראל לאורך כל הדורות. תפקיד הכהונה והמלכות הוא לחשוף תוכן חיים כללי ואצילי זה בקרב האומה כולה.

"כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו"

המפגש של פרעה עם טהרתן המוסרית של המיילדות לא הפכה אותו לאדם מוסרי. להפך, היא הבהילה אותו עד מאוד. הוא חש היטב את המרחק הרב שבינו לבין האמת הגדולה והעליונה של החיים, ועד כמה היא מאיימת על מעמדו ועל כל שיטתו ותרבותו. לפיכך גרם הדבר להתפרצות גדולה עוד יותר של שנאה ורשעות.

"ויצו פרעה לכל עמו לאמר" – הציווי הופנה לכל העם המצרי "לאמר" לבני ישראל: "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו וכל הבת תחיון". כל אחד ואחד מן המצרים היה צריך לדאוג באופן אישי להחל את גזירת פרעה על הילודים העבריים. הם נדרשו לעקוב אחר כל אישה הרה בשכנותם ולוודא שישליכו את בניהם ליאור.

אומר אור החיים הקדוש:

"גזר גזרה חזקה ומִנה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם.

ואומרו 'לאמר' פירוש לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו

אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו"[34].

כפי שראינו אצל המיילדות הקו המנחה של המצרים היה שבני ישראל בעצמם יתאכזרו כלפי בניהם. יתר על כן, מסביר הנצי"ב:

"ויצו פרעה – כאן כתיב ויצו שהוא לשון זרוז".

לשון הציווי מורה על הלחץ ההולך וגדל שהיה פרעה נתון בו בעקבות התגברות האיום הרוחני, וכתוצאה מכך שכל מהלכיו להחליש ולדכא את עם ישראל עד כה עלו בתוהו.