האות הראשון

שמות ד

ב         וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד': מַזֶּה בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר: מַטֶּה.

ג          וַיֹּאמֶר: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה!

וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.

ד          וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

ה         לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

1.         "למען יאמינו כי נראה אליך ד' אלהי אבֹתם" –

א. כיצד אמור האות של הנחש לחזק את אמונת העם בכך שמשה אכן שליח ד'?

ב. כיצד האות של הנחש מביע את ההבנה שד' הוא אלוקי האבות?

2.         לשם מה שואל הקב"ה את משה "מזה בידך"? וכי ד' לא יודע מה ביד משה?

3.         "ויהי לנחש" – מדוע לא נאמר 'ויהי נחש'? מה מלמדת תוספת הלמ"ד?

1. "וינס משה מפניו" – מדוע נס משה מפני הנחש?

ובלשון ר' ברוך צבי מושקוביץ[1]:

"ולכאורה יש לתמוה קצת על משה רבנו עליו השלום אדון הנביאים

שכאשר קרא אליו השם יתברך בפעם הראשונה

מתוך הסנה משה משה ויאמר הנני

אז לא פחד משה כלל מקול ד' שובר ארזים, ומהדר גאונו יתברך שמו,

ועתה נתיירא משה וינס מפני הנחש בריה שפלה ופחותה?"[2].

1. "שלח ידך ואחֹז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו" – מדוע הקב"ה לא אומר למשה רק "אחֹז בזנבו" וכבר ברור מאליו שישלח ידו כדי לאחוז בזנבו? כמו כן, מה מוסיף התיאור "וישלח ידו" על פני "ויחזק בו"?
2. מדוע הקב"ה אומר למשה "אחז בזנבו" ואילו הוא "ויחזק בו" ולא 'ויאחז בו'?
3. "וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" – מה היה חסר הפסוק ללא המילה "בכפו"? כיצד החזיק בו אם לא בכפו?!

"ויהי לנחש"

האותות האלוקיים אינם מופתים חיצוניים. טמון בהם תוכן אמוני עמוק העשוי להציף קודם כל במשה רבנו עצמו את עומק האמונה בד', במדרגתה האלוקית הפנימית של המציאות, ומתוך כך תופיע בכל ישראל.

אומר ה'שפת אמת' שהמטה ביד משה ניתן לו בדרך נס מן השמים. הכיצד?

"כי אין דרך ארץ שיהיה מטה בידו בשעת המראה

שאמר לו השם יתברך מקודם 'של נעליך'… ולמה יאחז מטה?

לכן נראה שלא היה מטה בידו, רק שהשם יתברך הזמין בידו מטה…

ולכן אתי שפיר [מובן] שנקרא מטה האלֹקים שניתן לו משמים"[3].

כך גם תובן שאלת ד' "מזה בידך?" – מה הופיע פתאום בידך?

הרב שמשון רפאל הירש מסביר שהשאלה באה להפנות את מבטו של משה להתבונן בתוכן הגלום במטה:

"הה"א החטופה שבמִלת 'מזה', החופזת מעבר ל'מה' ומרכזת את המחשבה ב'זה'…

כי ד' יכול היה להראות את כוח נפלאותיו גם בחפץ כלשהו אחר…

על כל פנים נתבקש משה קודם כל להתבונן במה שבידו"[4].

'מטֶה' מלשון 'מטָה' – מה שנמצא למטָה. לפיכך המטֶה מסמן "את [עולם] הטבע הכבוש תחת יד האדם"[5]. לא בכדי הוא ניתן למשה מן השמים. הדבר בא להורות על מקורו האלוקי והאידאלי של העולם. עולם שנוצר מתוך המגמות האלוקיות הוא עולם טוב – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[6], ומלא בטוב – "חסד ד' מלאה הארץ"[7].

"ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה" – השלכת המטה ארצה מבטאת את חיי הטבע כשהם מופיעים בקומתם הנמוכה והמושפלת, כאשר האדם משתמש בהם כדי לשרת את מגמותיו האגואיסטיות. במקרה זה "ויהי לנחש" – המטה הופך לנחש חי – "נחש גמור ורודף"[8], לכוח טומאה מפלצתי, המסוגל להמית ולהחריב את העולם מעוצמת הארס הטמונה בו.

"וינס משה מפניו" – אמנם ניתן להבין שמשה נס מפני הנחש מנוסת חרדה אינסטנקטיבית, אבל נראה שמתאים יותר להבינה על פי מדרגתו הנעלה שהרי היה "איש האלהים" ולא אדם רגיל על פי המושגים שלנו. משה נס כתוצאה מרצונו להתרחק מהשפעתו הרעה של הנחש, מן הקלקול המוסרי שהוא גורם לעולם.

אומר ר' ברוך צבי מושקוביץ:

"שכאשר ראה את הנחש סמל הנחש הקדמוני [שהכשיל את אדם וחוה בגן עדן]

הוא השטן הוא היצר הרע, כידוע אז נבהל משה רבנו מפניו

פן ישלוט בו חס ושלום, ולא מצא דרך ותרופה אחרת

להנצל מהנחש הקדמוני אלא לברוח ולנוס מפניו

ועל זה השיבו לו הקב"ה למשה רבנו… שלח ידך ואחוז בזנבו…

כלומר… שלא לנוס מפני יצר הרע אלא אדרבא לאחוז בו ולכבוש אותו

יען כי אך ורק זה הוא עיקר תכלית הבריאה של האדם

וכן הוא ההלכה ואיזהו גבור הכובש את יצרו"[9].

טרם הפך הנחש לנחש הוא היה מטה – "מטה האלהים". משמעות הדבר היא:

א. שכל הרוע הקיים בעולם נולד מתוך מגמה חיובית עליונה ונשגבה מאוד, האומרת שטוּב ד' בעולם יתגלה דווקא דרך ההתמודדות עם הרע. הרוע בעולם כפוף למגמת הופעת הטוב, וההתמודדות עִמו מגבירה ומשכללת אותה.

מובא בכתבי הרב קוק:

"באספקלריה של קודש בהירה רואים אנו שעומק הטוב הוא המסבב את עומק הרע

כדי שיתעמק הטוב גם כן על ידי הרע ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם"[10].

ב. כוחותיה של הרשעה בפנימיותם, במקוריותם הם חיוביים. במעמקיה הנסתרים מאוד רצונותיה הם אידאליים וטהורים, אלא שהלכו והסתאבו, הלכו והושפלו מתוך שהופנו לאפיקי רשע, ואיבדו את צביונם המקורי[11]. לפיכך לא נאמר 'ויהי נחש' אלא "ויהי לנחש", המטה לא שינה את מהותו אלא את צורתו. ביסודו הוא לא נחש, הוא נשאר מטה. לכן התיקון של הרשעה לא יצמח מן הבריחה ממנה אלא מכיבושה והכנעתה עד למצב שבו יתנוצץ גרעין האמת והטוב שביסודה. "וזה עיקר תכלית הבריאה של האדם" לגלות ש"כבודו מלא עולם" גם במציאויות הנראות רחוקות ומנוגדות ביותר לטוב וליושר.

כיצד עושים זאת? כיצד מכניעים את הרשעה באופן הזה?

"אחֹז בזנבו"

"ויאמר ד' למשה שלח ידך ואחֹז בזנבו" – הזנב מורה על השִׁפלות, על נמיכות הקומה, החולשה והקטנוּת[12]. רבונו של עולם מלמד את משה רבנו ששורש ההתגברות על הנחש הוא פיתוח הכרה במהותו ה'זנבית'-אפסותית. עם כל עוצמותיו הוא ריק מתוכן, מכיוון שהוא מצייר את החיים שלא על פי האמת המקורית שלהם. לפיכך כל עוצמותיו הן שקריות ודמיוניות.

התורה מדגישה שפעולת האחיזה בזנב איננה פעולה חיצונית, לכן "שלח ידך" בטרם תאחז בזנבו. היד צריכה להישלח ממקום הדעת. ערכה של האחיזה בזנב הוא רק מצד שהיא נובעת מתודעה מבוררת ובהירה של מעמד הנחש, מהבנת ערכו האפסותי.

אומר הרב חרל"פ:

"וכל מה שהמחשבה יותר תזוכך… ותדע ותכיר באפסיות הרע

יותר יתאפס הרע ויותר יוּכַּר הכזבת מהותו…

שאין לכל מה שהוא היפך הקדושה והטוב שום מציאות עצמי"[13].

ההכרה שלנחש אין שום מהות עצמית היא הכרה פועלת ומנצחת ההופכת אותו בחזרה למטֶה, מהפכת את כל הרוע שבו לטוב. ככל שמפתחים יחס נפשי של חוסר מציאות וחוסר ממשות כלפי הרשעה, לא נבהלים מפניה ולא מתרגשים ממנה, אלא מרבים דעת ד' וטוב ד' בעולם, כך היא הולכת ומתמוססת.

"וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" – ההבדל בין 'לאחוז' לבין 'להחזיק' הוא דק מאוד. 'לאחוז' פירושו להחזיק באופן קל "אפילו רפה בידו"[14] ו'להחזיק' הוא בחוזק. הקב"ה ציווה את משה לאחוז רק אחיזה קלה בזנב הנחש, ואילו משה החזיק בו בחוזקה.

אומר הנצי"ב שלאחר שמשה הבין את הטעות שבמנוסה מן הנחש הוא החזיק בנחש בחוזקה כדי לבטא את העוצמה הרוחנית המסוגלת להכניע את הרוע ולגלות את שורשו הטוב.

"ויחזק בו – יתרה עשה [משה] שהחזיק בזנבו בחוזק

כעניין תשובה על הניסה [וינס מפניו] שנתיישב דעת משה עליו

שאין פחד משום דבר במקום השכינה [במקום שההכרות האמוניות שולטות]"[15].

אף על פי שכוונת משה בוודאי היתה טובה אבל הפעלת כוחה העודף של היד בהחזקה בזנבו תחת האחיזה בו הקהתה את תוכן האות. האחיזה הקלה היתה אמורה לברר שהפיכת הנחש למטה היא ביסודה פעולה רוחנית, פעולת הדעת הבהירה המאפסת את הרשעה מיסודה. אולם הפעלת כוח היד טשטשה זאת ונתנה מקום למחשבה שהכרעת הרשעה בעיקרה היא בכוח הזרוע מאשר בכוח האמונה. בפעולת משה היה נתינת משקל עודף ליד – לצד המעשי.

 "וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" – אמנם גם אילו היה כתוב רק "ויהי למטה" ללא התוספת "בכפו" כבר היה מובן שהנחש הפך למטה בידו של משה. ההדגשה "בכפו" מלמדת שדווקא באמצעות הכף של משה נהיה הנחש למטה. כלומר, דווקא הוא בעל המדרגה שמסוגלת להכריע את הרשעה ולהפכה לטובה. למשה רבנו יש כוח לעמוד מול הנחש ולהפכו למטה. דהיינו, לשלול לחלוטין ולנטרל לגמרי את כל כוח הטומאה שבנחש. מדרגתו המוסרית הנעלה שכל כוחותיו הם ביטוי שלם לטהרת החיים האלוקית, מהווה שלילה ואיפוס מוחלט של הרשעה. כאשר נפגשים עם מדרגת משה רבנו ושלמות חייו, מיד מתפוגגת ומתבטלת כל הווא אמינא שאפשר לחיות את החיים במובנם הפרטי והצר. אמיתת חייו ועוצמת הארתם מבררת את השקר והדמיון שבתפיסת החיים החיצונית ועוקרת אותה מן השורש. מתוך כך "יאמינו כי נראה אליך ד' אלהי אבֹתם".

אומר אור החיים הקדוש:

"רמז כי מהנמנע שתהיה שליטת האדם בבחינת הנחש…

 אלא למי שנגלה אליו אלהי אבות העולם

 ולזה יהיה הדבר לאות כי נראה אליו אלהי אבֹתם"[16].

כוחו של משה להפוך את הנחש למטה אינו כוח אנושי טבעי, הוא כוח החיים האלוקי שהתגלה כבר בחיי האבות. גילוי כבוד ד' בעולם על ידי הפיכת הרע לטוב, היה התוכן שמילא את חייהם והטביע את רישומו בנפש האומה פנימה כתוכן טבעי וחי בה. תפקידו של משה באמצעות האות של הנחש להציף תוכן זה ולהעלותו אל תודעתה הגלויה של האומה.