גם המלכה ושתי עשתה משתה נשים

ט          גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים

בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

י           בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן

אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס

שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

יא        לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת

לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

1.         "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים" –

א. מדוע לא נאמר 'וּושתי המלכה עשתה משתה נשים', מה מוסיפה המילה 'גם'?

ב. מדוע נאמר "משתה נשים" ולא 'משתה לנשים' כמו שכתוב על אחשורוש: "עשה משתה לכל שריו ועבדיו"?

2.         "משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש" –

א. מדוע לא נאמר 'בבית המלכות'?

ב. "אשר למלך אחשורוש" – וכי בבית מלכות של מלך אחר עשתה ושתי משתה נשים?

3.         "ביום השביעי" – מדוע חשוב לדעת שהרעיון של אחשורוש להביא את ושתי היה דווקא ביום השביעי למשתה?

4.         "כטוב לב המלך ביין" – וכי רק ביום השביעי היה לִבו טוב ביין? ובלשון חז"ל: "אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא?"[1].

5.         לשם מה חשוב לדעת את שמותיהם של כל שבעת הסריסים? מדוע לא די לומר 'אָמר לשבעת הסריסים המשרתים וגו"?

7.         "שבעת הסריסים" – מדוע חשוב לציין את מספר הסריסים?

6.         "המשרתים את פני המלך" – מדוע לא נאמר רק 'המשרתים את המלך'?

7.         "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יֹפיה" –

א. מה מוסיפות המילים "לפני המלך"? אם מביאים את המלכה להראות את יופיה לפני העמים והשרים,  הדבר כולל גם את המלך שיָשב עִמהם?

ב. מדוע חשוב  לציין שוושתי תבוא בכתר מלכות?

8.         "להראות העמים והשרים את יֹפיה" – מדוע אחשורוש הקדים את העמים לשרים, דהיינו את פשוטי העם למכובדים?

9.         "להראות… את יֹפיה כי טובת מראה היא" – לשם מה הכפילות? די  לומר 'להראות … את יֹפיה' וכבר מובן שהיתה טובת מראה?

"משתה נשים"

"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים" – גם ושתי, כמו אחשורוש[2], עשתה את משתה הנשים  במגמה דומה לזו של בעלה וגם היא רצתה לפאר ולהעצים את כבוד מלכותו.

"בית המלכות אשר למלך אחשורוש" – לא נאמר 'בבית המלכות'. בכוונה השמיטה המגילה את מילת היחס המציינת את המקום כדי לרמוז על כוונה רחבה מתיאור מקום המשתה. "בית המלכות אשר למלך אחשורוש" היה כל מגמתה וחפצה של ושתי במשתה הנשים. היא הייתה מסורה לאחשורוש ושותפה מלאה בהאדרת כבוד מלכותו ובביסוסה.

ושתי עשתה "משתה נשים"  ולא 'משתה לנשים'. כשם שהמשתאות אצל אחשורוש לא היו בעבור המוזמנים אלא בעבורו – "בהראֹתו את עֹשר כבוד מלכותו". כך גם המשתה של ושתי לא היה למען הנשים אלא למענה ולמען הראות גדולתה שהיא אשתו של המלך הרם והנישא ביותר בתבל.

לביטוי "משתה נשים" מובן נוסף: משתה בסגנון נשי.

אומר המהר"ל:

"משתה שראוי לנשים שאין ראוי לנשים רבוי יין…

רק דברים ראויים לנשים שהנשים אוהבים אותו ביותר עשתה להם"[3].

ושתי ידעה להמם את חושי הנשים ולהביאן לפסגת החוויה בעניינים המדברים אל לִבן, כגון בתצוגות אופנה מרהיבות, בנפלאות הקוסמטיקה וכדומה. אף במשתה הנשים הגיעו המשתתפות לרוממות של אהבה ויראה למלכות לא פחות ממה שהגיעו הגברים במשתה אחשורוש.

מפשט הכתוב משתקפת מערכת יחסים אידאלית בין אחשורוש לוושתי, אך מדברי חז"ל עולה שהיחסים ביניהם היו עכורים, רווי מתח ומאבקי כוח. חז"ל אומרים למשל שוושתי נהגה להקניט את אחשורוש ולהשפילו: "שלחה ליה: בר אהורייריה דאבא" – הזכירה לו את מעמדו הנחות שהיה עובד באורוות הסוסים של אביה (מגילה יב ע"ב).

יש להבין שבעומק העניין אין סתירה בין הפשט לדרש מפני שפשט הכתוב משקף את הרובד הגלוי של המציאות, וברובד הגלוי אכן שררה ביניהם זוגיות של 'נופת צופים'. הם היו מחויכים תמיד זה לזה והקרינו כלפי חוץ הרמוניה מושלמת. אבל חז"ל מגלים שכל זה היה חיצוני, והערצת ושתי את אחשורוש הייתה הערצה עיוורת לעוצמת שלטונו החומרי והאין-סופי בדיוק כשם שאנשים ריקים ופוחזים מעריצים אלילי זמר שונים, וכל הערצתם היא דמיונית וחסרת כל תוכן אמִתי. מערכת חיים שלמה המבוססת רק על נהנתנות וחושניות לא יכולה לפרנס קשר זוגי אמִתי, ועל כן הקשר ביניהם לא היה אלא אחיזת עיניים – נראה יפה וטוב כלפי חוץ אך רקוב ומסריח מבפנים.

"כטוב לב המלך ביין"

אמנם טוב היה לִבו של המלך אחשורוש ביין בכל ימי המשתה אולם ה"יום השביעי" היה השיא. שמחתו היתה אז גדולה ביותר, עלתה על גדותיה. הוא הגיע לשיא רוממות מלכותו, וחש איך נתמלאה והושלמה מגמתו שכה הִתאווה לה – הכל 'כורעים ומשתחווים' בפניו, מעריצים ומקדישים אותו.

רק דבר אחד היה חסר לו, משבצת אחת ריקה בכל ה'פאזל' הענק והאדיר של המשתה. לִבם של המוזמנים עדיין לא נמלא רגשי הערצה והשתאות מגודל שלמות יופיה של אשתו.

אומר ר' שלמה אלקבץ:

"להביא את ושתי – שיראו העמים כי הוא שלם

 בכל הדברים אשר הם חמדת כל אדם"[4].

גם ביופיה של אשתו אין עוד גדול ממנו. ומכיוון שכל האדרת מלכותו היא האדרת עצמו, כבודו ותהילתו, סיפוק יצריו ומאוויו, גם הרעיון להראות את יופיה של ושתי נבע בראש ובראשונה מסיפוק תאוותו של המלך: "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות" – קודם לפני המלך בעצמו!

מסביר המהר"ל:

"להיות נהנה ממנה דרך זנות ותאוה

ולפיכך לא כתוב [רק] 'להביא את ושתי בכתר מלכות' [אלא גם 'לפני המלך']…

רק [אלא] שהוא חפץ בה בשביל תאותו"[5].

תאוותו הובילה אותו לחשוב שאם כולם ביחד יתאוו לה יוסיף הדבר חוזק, שֵם ותהילה למלכותו. הנה גם את יופיה של אשתו אינו שומר רק לעצמו ומאפשר לכולם להנות ממנו.

יופיה של ושתי באמת לא היה יופי רגיל "כי טובת מראה היא" – יופיה שיקף את חפץ ההטבה של המלכות[6]. טוב אינסופי היה נסוך על פניה והמפגש עמָה היה חוויתי; מפגש חי עם מגמתו האוניברסלית של בית אחשורוש וושתי להיטיב לכולם עד בלי די ולעשות "כרצון איש ואיש".

עם זאת, אסור להתבלבל לרגע! לא עברנו לאוהל של אברהם אבינו חלילה! ו'טוב המראה' של וושתי אינו שווה לזה של רבקה אמנו. אמנם "טובת מראה" היתה ושתי אבל כל מגמת הטוב שקרן מאישיותה ומיופיה היתה אגואיסטית ורקובה מן היסוד. על כן לא תיקון עולם יצמח ממנה אלא בדיוק ההפך. כבר בעיצומה של השמחה נגזר חורבן על בית זה – אחשורוש הורג את ושתי ומתוך הבית עצמו מתגלה שקריותו, נביבותו וכל אחיזת העינים שבו.

יש לתמוה כיצד העלה אחשורוש על דעתו להראות העמים והשרים את יופיה של ושתי, הרי הדבר מסוכן מאוד, הם יחשקו בה והוא עוד עלול לשלם מחיר כבד על כך. גם לזאת טיכס אחשורוש עצה. הוא ציווה עליה לבוא בכתר מלכות כדי שיהא מורא מלכות עליהם, ואף אחד לא יעז לחשוב עליה לעצמו[7].

ועוד יש לתמוה איך חשב שהיא תמצא חן בעיני כולם. הרי 'על טעם ועל ריח אין להתווכח', ואולי ימצאו בה פגם ויגַנו את יופיה. בהקדמת העמים לשרים טמונה עצתו המתוחכמת של אחשורוש גם לחשש הזה. השרים כשיראו את ושתי, מקנאתם הם עלולים להטיל בה דופי ולמצוא בה פגם, אולם לאחר שהעמים, האנשים הפשוטים שאינם מורגלים בנשים כל כך יפות, לאחר שהם יראוה, יהללוה, ויאמרו שלא נבראה עוד יפה כמוה, אז גם השרים ישימו יד על פיהם ויודו ביופיה[8].

העובדה שהמגילה מציינת את שמות הסריסים מלמדת על חשיבותו ויחודיותו של כל אחד מהם. לכל סריס היה תפקיד מוגדר וברור, אחריות לנהל תחום מסויים בבית המלכות שהתאים לאישיותו התאמה מהותית מכיוון שנבחרו לתפקידם בקפידה רבה.

משרתי המלך הללו נקראים 'סריסים' מפני שסרסו אותם, עִקרו אותם[9] כדי שלא יתאוו לשאת אישה ויהיו מסורים באופן מוחלט לניהול בית המלכות.

"שבעת הסריסים" – המספר שבע מציין את שלמותו של עולם הטבע: עולם שנברא בששה ימים וביום השביעי הופיעה בו מנוחתו – תכליתו, קדושתו. על כן ציון מספרם הכולל של הסריסים מלמד שמדובר במנגנון מלכותי שלם, הכולל בהרמוניה שלמה ובסדר מופתי את כל הכוחות הנדרשים על מנת להוציא לפועל את מלכות אחשורוש.

"המשרתים את פני המלך" – ה'פנים' הם ביטוי למהות הפנימית, לרצונות ולמאווים העמוקים שבלב האדם – "חכמת אדם תאיר פניו"[10]. לשרת את פני המלך אין מובנו רק שירות ברמה המעשית אלא השתייכות נפשית למגמה הכללית של אחשורוש ומסירות אין קץ להוציאה לפועל. זה היה כל עניינם של הסריסים. כל המנגנון המלכותי על כל כוחותיו נרתם במצוות המלך להשלים את הצגת שלמות אחשורוש על ידי הצגת יופיה של ושתי לעיני כולם, על אף שתעורר גל של תאוות ויצרים.

יב        וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים

וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.

1. "המלכה ושתי" – מדוע לא נאמר 'ושתי המלכה' כמקודם בפסוק ט?
2. "בדבר המלך אשר ביד הסריסים" – מילים אלו מיותרות לכאורה. מה הן מוסיפות?
3. "ויקצֹף המלך… וחמתו בערה בו" – לשם מה הכפילות בתיאור כעסו של אחשורוש?

"וחמתו בערה בו"

"ותמאן המלכה ושתי" – תיאור מלכותה כאן קודם לשמה. ללמדנו שהתנגדותה לדבר המלך לא נבעה משיקולים אישיים, אלא מצד כבוד המלכות. לה באופן אישי לא היה קושי להענות לדברו, אבל היא חששה שהופעתה בפני קהל העמים והשרים דווקא תפגע בכבוד המלכות ותמוסס את המגמה המרכזית של המשתאות.

אומר המדרש:

"שלחה ואמרה לו דברים שהן נוגעים בלִבו:

אם רואין אותי נאה הן נותנין עיניהם להשתמש בי

והורגים אותך [כדי לקחתני].

ואם רואין אותי כעורה, אַת מתגנה בי"[11].

ושתי ניסתה להחזיר את המלך לשפיותו, להגיון הישר שלו, לראייתו הכוללת, אך ללא הועיל. הוא כבר היה שבוי עמוק בתאוותו.

כך גם ניתן להבין את משמעות המילים "בדבר המלך אשר ביד הסריסים" המשמשות נימוק לסירובה של ושתי. ושתי ראתה שלשֵׁם הופעתה בפני קהל עמים ושרים אחשורוש שולח את כל הסריסים. היא הבינה מכך שבהופעתה בפניהם הוא רואה את 'חזות הכל', את שלמותה האבסלוטית של מלכותו. לדבר המלך, לעצתו ומחשבתו כפי שהיא משתקפת ביד הסריסים היא מתנגדת: לא רק שאין בהן 'חזות הכל' אלא חורבן הכל.

על כן "ויקצֹף המלך מאד וחמתו בערה בו" – הקצף הוא הכעס הגלוי על עצם הֶעזתה של ושתי להתנגד לו[12], ואילו החימה היא הכעס הפנימי שהוא קשה ועמוק מן הראשון. לא רק חוצפתה מוציאה אותו מדעתו, אלא לשיטתו, היא מוטטה את כל הבניין שניסה לבנות בהשקעה האדירה של המשתאות. הנה מתברר שעם כל גדולת כבוד מלכותו ויקר תפארתה יש מי שמעז להתנגד לו אף מבית, והדבר שובר את כל מורא המלכות וההערצה כלפיה, שנרקמו במהלכם.

יש מקום לשאול מדוע ושתי לא סמכה על אחשורוש שהוא יודע מה הוא עושה. הרי ברוב חכמתו רצה קודם להראות העמים את יופיה לבל תתגנה אף בפי השרים. וביקש להביאה בכתר מלכות כדי שאף אחד לא יעז לחשוב עליה לעצמו. לכאורה הכל מסודר!

כאן מתברר שגם הערצת ושתי את אחשורוש היתה חסרת תוכן ונבובה. היא לא באמת האמינה בו ובחכמתו, אלא שבהערצתה המדומה כלפיו זכתה גם היא להיות נערצת על הכל.