גזירות השעבוד

שמות א

יא        וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם

וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

יב        וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

יג         וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.

יד         וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה

בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה

אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

1. "וישימו עליו שרי מִסים למען ענֹתו בסבלֹתם" – בסבלותם של מי? אילו הכוונה היתה לסבלותם של ישראל היה צריך לומר 'למען ענותו בסבלותיו' בלשון יחיד, כפי שנאמר "וישימו עליו" בלשון יחיד.
2. מדוע עד פסוק יב עם ישראל מוזכר בלשון יחיד: "הבה נתחכמה לו", "וישימו עליו" וכו', ואילו מפסוק יג בלשון רבים: "וימררו את חייהם", "אשר עבדו בהם" וכו'?
3. מדוע לא היה די לומר 'וימררו את חייהם בעבֹדה קשה', לשם מה יש לפרט את סוגי העבודות: "בחֹמר ובלבֵנים ובכל עבֹדה בשדה"?
4. "את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם בפרך" – מה מוסיפות מילים אלו?

"למען ענֹתו בסבלֹתם"

בפסוקים שלפנינו אנו נפגשים עם שני שלבים בשעבוד בני ישראל במצרים:

א. "וישימו עליו שרי מִסים" – הגזירה הראשונה היתה לגְבּות מבני ישראל מס כבד.

אומר רש"י:

"ומהו המס?

שיבנו ערי מסכנות לפרעה"[1].

דהיינו, בניין ערים חזקות ובצורות לצורך החזקת אוצרות המדינה. שרי המיסים הסתובבו בתוך בני ישראל ולקחו מהם כרצונם אנשים לעבוד את עבודת המלך[2]. הגזירה באה במגמה להחליש ולפורר את עם ישראל[3]. בנוהג שבעולם כל עם ואומה שאינם עומדים ברשות עצמם ונתונים תחת עול זרים, מאבדים את המוטיבציה לחיות, הולכים ונחלשים ואינם מחזיקים מעמד, עד שנעלמים מעל במת ההיסטוריה.

עבודה לכשלעצמה אינה עינוי לבני אדם. להפך, היא גורמת שמחה וסיפוק. אולם העובדה שנשללת מן האדם חירותו והוא הופך להיות 'נכס' של המדינה, הנתון לנגישות הממונים עליו היא מהות העינוי – אי התייחסות לאדם כאל אישיות בפני עצמה שיש לה רצונות ומאווים משלה. התוצאה הטבעית לה יִחלו המצרים כתוצאה מן השעבוד היתה הרס המבנה הנפשי הבריא של החפץ לחיות ויאוש מהחיים.

"וישימו עליו שרי מסים – כדי שלא יהיו פרים ורבים

כי המצרים היו מכבידים העול על בני ישראל

כדי למונעם מתשמיש"[4].

אולם, עד מהרה נוכחו המצרים לדעת כי העינוי אינו משיג את מטרתו אלא בדיוק להפך – "וכאשר יענו אֹתו כן ירבה וכן יפרֹץ". ככל שהמצרים הפעילו לחץ של שעבוד גדול יותר כך קיבלו תוצאה הפוכה – ריבוי ועוצמה גדולים יותר. זאת בניגוד לכל סברה והגיון ראליים.

כיצד באמת ניתן להבין את התופעה?

באופן נורמלי, כאשר משעבדים אדם אכן הוא קץ בחייו, אינו רואה טעם בחיים של עבדות. מדוע?

מפני שאינו מביא לידי ביטוי את כוחותיו, את כישרונותיו ואת רצונותיו הפרטיים. כך הדבר אצל כל העמים שיסוד חייהם הוא המימוש העצמי של כל פרט כפרט. אבל בעם ישראל יסוד החיים אינו פרטי כלל וכלל. המגמה האלוקית לבדה היא המנוע של כל חיינו. על כן דווקא כשמענים אותנו והכוחות הפרטיים מדוכאים עד עפר, מתגלה שיש בנו כוח חיים אחר, מוטיבציית חיים עליונה, שונה בתכלית משל כל עם ולשון. החפץ היסודי האמיתי של חיינו הוא הופעת רצון ד' בעולם. על כן אם הקב"ה רוצה שנהיה משועבדים אנו שמחים ברצונו. כל עצמותו של עם ד' מגלמת את האידאל האלוקי בעולם, לכן דווקא אחרי התפרקות והתמוטטות כל הרצונות והמאווים הפרטיים מתגלה הצד העיקרי והעקרוני שבנו: גרעין החיים האלוקי הנצחי. הסיבה האמיתית שלנו לרצות לחיות, חזקה מכל העינויים ומתנשאת מעל לכל ההגדרות הנורמטיביות של המציאות.

ובלשון האלשיך הקדוש:

"שכפי ערך העִנוי היה לעומתו עולה גדר הרִבוי

ובכן הכירו כי לא בטבע היה ענינם כי אם מד'

על היותם בני ישראל בעלי השלמות מזרע קדוש"[5].

על ידי השעבוד התגלה בבירור ה'ענין האלוקי' בעם ישראל שהוא עצמוּת חייו, מקור ומעיין כל כוחותיו ועוצמותיו. פרעה שגזר על השעבוד עשה זאת מתוך הערכת מצב אנושית, הגיונית ונורמלית. אבל הוא לא ידע שעם ישראל אינו מתנהל על פי אמות המידה הרגילות והטבעיות.

התוצאה של גזירת השעבוד "כן ירבה וכן יפרֹץ" שהביאה את פרעה להכרה כי עם ישראל אינו עם רגיל, לא הפכה אותו ואת עַמו לצדיקים. להפך, שנאת ישראל שבהם עוד הלכה והעמיקה.

אומר רש"י:

"ויקֻצו מפני בני ישראל – קצו בחייהם"[6].

פלאי פלאים: מטרת המצרים היתה שבני ישראל יקוצו בחייהם, והנה לא בני ישראל קצו בחייהם מפני השעבוד אלא המצרים בעצמם הפסיקו למצוא טעם לחייהם כל עוד בני ישראל חיים וקיימים. שנאתם נבעה מפחד ותסכול נורא מעצם מציאותם של בני ישראל. מצד אחד אין בידם היכולת להשמידם, בתת הכרתם הם יודעים כי מציאותם נצחית[7]. אולם מאידך גיסא, עצם קיומם של בני ישראל מהווה סתירה גמורה לכל המצריות, לכל הזימה והטומאה ומאיים על קיומה.

"למען ענֹתו בסבלֹתם" – ניתן להבין שהכוונה בפסוק היא לסבלותיו של עם ישראל[8]. אולם לשון הרבים רומזת לכך שבסִבלו של עם ישראל גלומים סבלותם של המצרים בעצמם. בעינויים את ישראל הם גורמים סבל וממיטים אסון בראש ובראשונה על עצמם, משום שהם פוגעים בעם אשר הוא לב לִבה של האנושות ומכוחו הם יונקים את כל כוחם וחיותם הם.

מכאן עוברת התורה לתאר את השלב השני של השעבוד:

ב. "ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך" – בשלב זה לא פרעה ושרי המיסים עומדים מול בני ישראל אלא כל המצרים. מפסוק יג בני ישראל כבר לא מוזכרים בלשון יחיד אלא בלשון רבים. דבר זה מצביע על שינוי מגמה. נסיונותיהם של המצרים כבר לא מתמקדים רק בהחלשת העם כעם אלא בדיכוי של כל יחיד ויחיד מבני ישראל. כל מצרי ומצרי עומד כנגד כל אחד ואחד מישראל[9].

מהו "בפרך"?

"בפרך – בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו"[10].

המצרים לא הסתפקו עוד בשלילת חירותם של בני ישראל אלא בשבירה ובהשפלה של כל אחד ואחד מהם.

"וימררו את חייהם בעבֹדה קשה בחֹמר ובלבנים ובכל עבֹדה בשדה, את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם בפרך" – שאלנו מדוע לא די היה לומר 'וימררו את חייהם בעבֹדה קשה', מה מוסיף פירוט סוגי העבודה שבהם העבידו המצרים את בני ישראל? ולשם מה באה ההכללה: "את כל עבֹדתם אשר עבדו בהם"?

מסביר רבי אברהם שמואל בנימין סופר (בנו של החת"ם סופר):

"הנה כל ההתחלות קשות (מכילתא יתרו יט ה)

ומי שלא רגיל לעבוד עבודה, מאוד יקשה עליו וישבר גופו,

ומכל מקום ברוב הימים יהיה מורגל בזה ולא יקשה עליו כל כך

כי הרגל נעשה טבע… אבל מצרים שרצו למרור תמיד חייהם

התחכמו לשנותם ולהחליפם ממלאכה למלאכה,

כשעבדו בחומר והורגלו בזה החליפום לעשות בלבנים,

ואלו שעָבדו בלבנים והורגלו במלאכה זו החליפום במלאכה אחרת.

וכן עשו חליפין בעבודה בשדה… כדי שתמיד יוקשה עליהם… ויהיו קצין בחייהן"[11].

פירוט התורה את העבודות הרבות מבטא את ה'רצוא ושוב' מעבודה לעבודה שטרטרו המצרים את בני ישראל ברוב אכזריותם. "בחֹמר ובלבנים ובכל עבֹדה בשדה" הן רק דוגמאות לשלל העבודות הרבות שהעבידו בהם את בני ישראל.

ומוסיף הרמב"ן:

"וגם היו רודים בהם לדחוק אותם

 שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם"[12].

וכך נהגו עִמם "בכל עבֹדתם" – בכל סוג של עבודה, כי מגמתם היתה אחת: לעבוד בהם בפרך, להשפילם ולשבר את גופם ורוחם. אולם לא היה די בכך, מוחו של פרעה לא הפסיק לרגע לחשב חשבונות איך ליעל את ההתנגדות לעם בני ישראל והנה גמלה בלבו החלטה חדשה המחריפה עוד יותר את הדיכוי כפי שנלמד בפרשת המיילדות העבריות.