ברית המילה

"התהלך לפני והיה תמים"
א וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים
וַיֵּרָא ד' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד.

1. "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים" –
א. מה מוסיפה המילה"ויהי"? מדוע לא נאמר רק 'ואברם בן תשעים שנה ותשע שנים'?
ב. מדוע גילו של אברהם בעת המילה מוזכר גם בפסוק כד וגם בתור כותרת לפרק?
ובלשון האברבנאל:

"ולא מצינו בשאר הנבואות שיזכור הכתוב לכמה שנים מימיו נתנבא אברהם.
ואם נכתב זה להודיענו לכמה שנים נימול, הרי בסוף הפרשה (לקמן יז, כד)
נאמר בפירוש: "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים בהמולו בשר ערלתו",
ומה צורך אם כן לזכרו כאן?" .

2. "אני אל שדי" – מדוע דווקא בברית המילה נגלה ד' לאברהם בשם "אל שדי"?
3. "התהלך לפני והיה תמים" – הייתכן שרק בשלב הזה אברהם מגיע אל התמימות – מדרגה שנֹח השיגה בתחילה: "נח איש צדיק תמים היה" ?
4. "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אֹתך במאד מאד" –
א. מה הקשר בין ברית המילה להתרבּוּת?
ב. לשם מה הכפילות "במאד מאד"?

"בן תשעים שנה ותשע שנים"
חז"ל הבינו שאם התורה מכריזה על גילו של אברהם בראש הפרק העוסק בברית המילה הרי שיש לו משמעות מהותית בנוגע לברית.
וכך דרשו:
"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים –
'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים'
זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה
שנאמר: 'בעצם היום הזה נמול אברהם'…
וימול בן ארבעים ושמונה שנה כשהכיר את בוראו?
אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים.
ואם תֹאמר: היה לו לימול בן שמונים וחמש שנה,
או בשעה שנדבר עמו בברית בין הבתרים?
אלא כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה.
וימול בן שמונים ושש שנים, בשעה שנולד ישמעאל?
אמר ריש לקיש: קינמון אני מעמיד בעולם – מה קינמון הזה
כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות,
כך משנצרר [התקרר] דמו [של אברהם], משבטל יצרו,
משבטלה תאוותו, משנקשר [נעשה סמיך] דמו" .

חז"ל ביררו מדוע אברהם לא נימול בגיל מוקדם יותר. הסיבה הראשונה היא אוניברסלית – "שלא לנעול דלת בפני הגרים": אם פעם במשך ההיסטוריה יהיה גוי זקן שירצה להתגייר, ברית המילה של אברהם בגיל זקנה מופלגת יגרום לו להתעודד ולהתחזק שלא ימנע עצמו מלמול. מילת אברהם יוצרת אפוא תקדים היסטורי הפותח פתח אף לגרים זקנים להתגייר. הצטרפות גרי צדק לעם ישראל מגלה שהאנושות בכללה, במעמקיה הנסתרים, שייכת אל החיים האלוקיים.
בהמשך חז"ל מקשים: והלא גיל שמונים וחמש גבוה דיו כדי לעודד זקנים להתגייר, ולכן אפשר היה לכאורה לאחד את שתי הבריתות – את ברית בין הבתרים עם ברית המילה. הסיבה השנייה היא לאומית: הברית יוצרת את ההבדלה המהותית שבין ישראל לעמים. רק יצחק אבינו "יֵצא מטיפה קדושה" – ייוולד מתוך מדרגת הטהרה המיוחדת של ברית המילה. הקב"ה כיוון את זמן המילה לאחר לידת ישמעאל במגמה לייסד זרע לאומי טהור וקדוש מראשית יצירתו. מדוע אם כן לא נצטווה אברהם אבינו על המילה מיד לאחר שנולד ישמעאל, בגיל שמונים ושש?
הסיבה השלישית היא שיצחק אבינו ייוולד גם בדרך נס: "משנצרר דמו [של אברהם], משבטל יצרו, משבטלה תאוותו, משנקשר דמו" – יצחק אבינו ייוולד דווקא לאחר שבטלה כל חיוניות גופו הטבעית של אברהם אביו. כשעץ הקינמון זקן הוא מסוגל לתת פירות רק כאשר מזבלים את שורשיו ועודרים סביבו כדי שמים רבים ישקו את שורשיו. כך גם כל הורתו ולידתו של יצחק אינן על פי חוקי הטבע וכוחותיהם הרגילים, כי אם פרי 'טיפול אלוקי' עליון, על טבעי.
שלוש הסיבות שהוזכרו הן תמצית התוכן של ברית המילה. ברית המילה היא מצווה כוללת המקפלת בתוכה את כל תוכן קדושת החיים הישראלית:
קדושת ישראל היא אלוקית ומוחלטת "ממנו ולא ממנו" ועל כן אינה ניתנת להערכה בכלים אנושיים. קדושה זו באה לידי ביטוי בעדינות ואצילות מידותית גזעית – "מטיפה קדושה". והיא למעשה תוכן חייה הכמוס של האנושות בכללה המתגלה בתופעת הגרות.
"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים" – גיל תשעים ותשע בחיי אברהם הוא הווית חיים חדשה. אברהם מוכן ובשל להופעת הממד האלוקי העל-טבעי של חייו בגלוי.

"אני אל שדי"

השם 'שדי' מבטא את מידת הגבורה האלוקית שפירושה היכולת של תוכן החיים האלוקי, הנצחי, להופיע בתוך העולם הזה על אף כל מצריו.

"תני משום ר' אליעזר בן יעקב:
אני הוא שאין העולם ומלואו כד(א)י לאלוקותי" .

אמנם העולם צר מלהכיל את תוכנו האלוקי והאין-סופי, אולם הקב"ה 'מתגבר' כביכול על טבעו הבלתי מוגבל ומופיע בתוך עולם מצומצם כדי לאפשר את עילויו.
מפאת מוגבלותו של העולם הזה, מדרגת החיים של ברית המילה עדיין אינה יכולה להיות נחלתה של האנושות בכללה.
מובא בחז"ל:
"אמר [אברהם]: אם חביבה היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון?
אמר לו הקב"ה לאברהם: דיך אני ואתה בעולם" .

מדרגת החיים של ברית המילה מופיעה רק באברהם אבינו, רק בעם ישראל. מתוך קשר החיים האלוקי והמוחלט שהוא רק "ביני ובינך", ילך העולם אט אט ויצא ממצריו, ייגאֵל משעבודו לעולם החומרי.
השם 'שדי' מביע את התוכן הגלום בברית המילה: הצמצום שמאפשר את בניין החיים השלם. אברהם נדרש להחסיר חלק מגופו והחיסרון אמור להקנות לו את מדרגת השלמות המוסרית – "והיה תמים". האמירה האלוקית לאברהם היא: "אף על פי שיחסר דבר מגופך לא יהיה חסרון אלא שלמות" . רעיון זה מנוגד להיגיון האנושי הפשוט, שכן אם אדם מחסר חלק מגופו, הוא הופך להיות פגום ולא שלם.

"אמר ר' יוסי: בוא וראה כמה חביבה מילה לפני הקב"ה.
כשאמר לאברהם שימול היה קשה עליו.
אמר: אם אני מל עכשיו אני חסר אבר אחד" .

רעיון הברית הוא אכן "סוד ד' ליראיו". ההיגיון שבו הוא אלוקי; היגיון האומר שדווקא הצמצום והחיסרון הם הבסיס להופעת השלמות המוסרית של האדם
אומר המדרש:

"אמר לו הקב"ה: עד שלא תימול שמך אברם
וחשבון אותיותיו [בגימטריא] רמ"ג ואבריו של אדם רמ"ח אברים.
הרי אתה חסר ה' אברים וכשתימול אתה שלם.
אמר לפניו: רבונו של עולם! היאך? אמר לו:
'לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם' ואתה נעשה שלם" .

מהי השלמות אליה מגיע אברהם בעקבות ברית המילה?

"בתחילה המליכו הקב"ה על מאתיים וארבעים ושלושה אברים
ולבסוף המליכו על מאתיים וארבעים ושמונה אברים [על חמישה נוספים] אלו הן: שתי עיניים, שתי אוזניים וראש הגויה [אבר הברית]" .

ברית המילה מקנה לאדם מישראל יכולת מופלאה של שליטה על כל אברי גופו, גם אלה שבאופן טבעי השליטה בהם היא בלתי אפשרית . לכאורה האדם אינו יכול לשלוט על מה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, אולם ברית המילה מקנה לאדם ממשלה יתרה אף על אלה.
"ברוך אתה ד'… אוזר ישראל בגבורה" – השם 'שדי' שבו נגלה הקב"ה לאברהם אבינו בברית המילה הטביע בו ובאומה את התכונה האלוקית של הגבורה, שפירושה התגברות על הטבע המקורי. בברית המילה ניתנה לאדם מישראל יכולת שליטה וניווט כל כוחות החיים להופעת מגמתם האידאלית והטהורה – "איזהו גיבור הכובש את יצרו" . הברית נוטעת בישראל את הכישרון היסודי שלא להשתעבד למאווים החומריים ולהוסיף אומץ בהופעת חיי הנשמה בכל מרחב חיי החומר והחול.
"והיה תמים"
מה בין תמימותו של נח לזו של אברהם אבינו?
נח נולד תמים, אולם אברהם אבינו הגיע לתמימותו מתוך עמל. המעמד הנפשי השלם שהאדם רוכש מכוח עמלו המוסרי, גדול ומלא רוממות קודש לאין ערוך מאשר היה נולד תמים. העמל מוליד באדם מסירות נפש ומברר בקרבו באופן עמוק את מהותו ואת שייכותו להופעת הטוב. על כן שלמותו המוסרית מלאת עוז וגבורה והתחדשות מתמדת.
השפת אמת מבאר את ההבדל שבין תמימותו של נח לזו של אברהם:

"ובנח אמר: תמים הָיָה [לעומת אברהם 'הְיֵה תמים' בלשון עתיד]…
והוא עצמו ההפרש שכתבו ז"ל:
נח היה צריך סעד לתמכו, לכן נולד מהול.
וזאת הקדושה שהיה לו מרחם סייעתו להתקרב אל הבורא יתברך.
ואברהם עליו השלום התהלך לפני הבורא יתברך בהיותו ערל,
עד שמרוב התשוקה זכה אל התמימות והסרת העורלה.
והוא דבר גדול מאוד עד אשר על ידי הרצון ואהבת הבורא
שמקלקלת השורה זכה להשתנות גוף הטבע
להיות נבדל בחתימת ברית קודש מכל האומות.
ודרך זה ניתן ביחוד לבני ישראל…
כי האומות אם שיש לכל אחד דבר מה, היינו להיות עומד על מדרגתו כמו שנברא,
שלא לקלקל, אבל אין בו תוספות.
אבל זרע קודש בני ישראל ניתן להם דרך מיוחד
שיזכו בעבודתם להמשיך כח עליון מלמעלה" .

כיוון שנח נולד נימול שלמותו הייתה סטטית. היא לא נולדה דרך ההתמודדות עם סיבוכי החיים ונפתוליהם, וממילא לא היה בכוחה לרומם את כל כוחות החיים, ולהכיל את החזון הכללי של תיקון עולם במלכות שדי.
אמנם אברהם אבינו לא נולד נימול, אולם בכוחו האלוקי הסגולי הנובע מבחירת ד' בו, הצליח לחולל מהפכה של ממש במציאות. הוא הצליח לעדן את עולם החומר, לשחררו ממסגרותיו המעיקות על הופעת הנשמה, ולהפכו לעולם שמאיר את העדינות המוסרית והטהרה האלוקית. אברהם אבינו זכה ליַילד מתוך החיים עצמם את מדרגת ברית המילה.

"ואתנה בריתי ביני ובינך"

"ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אֹתך במאֹד מאֹד" – בניגוד לבריתות אחרות בהן השתמש הכתוב בפועל 'לכרות' או 'להקים' כגון: "ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמר" או בפסוק ז שבו נאמר: "והקמֹתי את בריתי ביני ובינך", כאן נאמר 'לתת' ברית – ביטוי שהוא חריג במקרא בנוגע לברית . הרב הירש מסביר את משמעות השינוי – הקב"ה אומר כביכול לאברהם:

"לא אכרות עמך ברית חדשה, אלא: אעביר אליך ברית, הקיימת זה מכבר" .

מהי הברית הקדומה שד' העביר לאברהם?
ממשיך הרב הירש לבאר:

"שעה שהקב"ה נתן את הארץ [העולם] לאנושות בשניה [בפעם השנייה לאחר המבול] הוא כרת ברית עם כלל האנושות…
שהאנושות לא תֹאבד שנית למרות כל משוגותיה שלעתיד;
אלא היא תודרך ותתחנך… והאנושות תהיה ראויה יותר ויותר
לשוב אל גן עדן עלי אדמות" .

הרב הירש מסביר שהקב"ה נתן לאברהם את הברית שהוא כרת עם כלל האנושות. בברית המילה אברהם אבינו הפך להיות ה'נשָֹאי' שלה, מפני שהוא המסוגל להוציאה לפועל ולהעלות את האנושות על מסלול תמידי של עילוי מוסרי. בברית המילה נזרקה באברהם נשמת כלל העולם והוא הפך להיות אז 'אב המון גוים' – בעל כוח השפעה כלל-עולמי לדורי דורות.
מכוח נשמת הכלל שנזרקה בו בברית המילה תתקיים בו ההבטחה:
"וארבה אותך במאֹד מאֹד" – נשמת החיים האוניברסלית שבאברהם תובעת את הופעתה בריבוי עצום של אברים. בטבעה היא חפצה להופיע בהתפשטות ובהסתעפות של פרטים רבים עד בלי די. על כך מורות המילים "במאֹד מאֹד" – בתהליך אין-סופי של הסתעפות והתפרטות לגווני גוונים .

ג וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר:
ד אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.
ה וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.
ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

1. "ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים" –
א. מדוע אברהם נפל על פניו?
ב. "וידבר אתו אלהים" – מדוע לא נאמר 'וידבר אליו אלוהים'?
2. "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים" –
א. מה מוסיפה המילה "אני"?
ב. מה מוסיפות המילים "הנה בריתי אתך" על הפסוק הקודם "ואתנה בריתי ביני ובינך"?
ג. איך ההבטחה "והיית לאב המון גוים" קשורה לברית שהיא רק "ביני ובינך"?
3. מה משמעות שינוי שמו של אברהם מאברם לאברהם?
4. "והפרתי אֹתך במאֹד מאֹד" – והלא כבר נאמר: "וארבה אֹתך במאֹד מאֹד"?!
5. "ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו" – מדוע לא נאמר 'גוים ומלכים ממך יצאו' או 'ונתתיך לגוים ומלכים'? מדוע בנוגע לגויים נאמר "נתתיך" ובנוגע למלכים "ממך יצאו"?

כאשר אברהם אבינו שמע מפי ד' על רום מעלת החיים האלוקית המתחדשת בו בברית המילה נאמר:
"ויפֹּל אברם על פניו" – אברהם כופף את ראשו לאות הכנעה וענווה, התבטלות והודאה לד' על שפע החיים האלוקיים הננסכים בו .
בברית המילה אברהם מתרומם להיות שותף מלא להנהגה האלוקית של העולם: אברהם והקב"ה כאחד מובילים את העולם אל תיקונו. לכן המלבי"ם מסביר:

"ומצד זה 'דִבר אִתו אלהים' ואמר מלת 'אתו', כי בזה יצא הנהגה משותפת משניהם
שזה ההבדל בין 'דִבר אתו' ובין 'דִבר אליו'" .

'לדבר אל' מורה על שתי ישויות נפרדות – הקב"ה מצד אחד ואברהם מן הצד השני, אבל "וידבר אתו" מורה ש'אברהם וקודשא בריך הוא חד הוא'. בברית המילה שבה מוּסֶרת הערלה החוצצת בין הגוף לנשמה ומעכבת את הופעת הנשמה נולד קשר שהוא רק "ביני ובינך" – אחדות גמורה ומוחלטת בין ריבונו של עולם ואברהם אבינו – "ברית של אהבה" .
מהי אהבה?
אהבה היא קשר אחדותי טבעי בין הנפשות האוהבות, הנובע משייכות נשמתית פנימית זו לזו. בשורשן, הנפשות האוהבות הן נשמה אחת שמופיעה בשני גופים נפרדים.
כך הוא למשל קשר האהבה שבין הורים לילדיהם. הילדים הם 'עצם מעצמם ובשר מבשרם' של ההורים משום שהם התפרטותה של נשמתם האחת לגווניה השונים. כך הוא גם קשר האהבה שבין איש לאשתו. איש ואישה הם ביסודם נשמה אחת המופיעה בשני גופים – "זכר ונקבה בראם… ויקרא את שמם אדם" . הקשר הנשמתי שביניהם מוליד גילויי אהבה ממשיים של הבעת חיבה והתחסדות האחד עם השני, ובני הזוג מסוגלים לחוש את הדבקות שביניהם ואת שייכותם המוחלטת זה לזה. כך גם קשר האהבה והרעות שבין כל אחד ואחד מישראל נובע מכך שכל ישראל בכל מקום שהם, במשך כל הדורות, הם למעשה נשמה אלוקית אחת כללית המתפרטת בריבוי ענפים – "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שמכוחה נולדת הזיקה בין אדם לחברו והערבות ההדדית.
ברית המילה היא 'ברית של אהבה' משום שבאמצעותה מתגלה הקשר הנשמתי האחדותי המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמים. אהבה שמגלה באומה נכונות של הקרבה ומסירות נפש למען הופעת האידאלים האלוקיים בעולם – "ואומר לך בדמייך חיי".
מובא במדרש:

"כך אמר הקב"ה [לאברם]: מה אתן לך?
כסף וזהב עבדים ושפחות ובהמה, כבר נתתי לך,
שנאמר: 'ואברם כבד מאד' , אלא מה אתן לך?
דייך שתהא כמוני שנאמר: 'ואתנה בריתי ביני ובינך'" .

ברית המילה מקנה לאברהם את הצורה האלוקית השלמה והוא הופך להיות "מרכבה לשכינה" – כל כולו בכל נימי אישיותו מאיר את החיים האלוקיים בשלמותם והדרת תפארתם. ברית המילה היא "חותם האדון בעבדו" – העבד הופך להיות השתקפות גמורה של רבו. שינוי שמו של אברהם מאברם לאברהם מבטא אפוא את התרחבות הופעת החיים האלוקיים בקרבו.

"אני הנה בריתי אתך"

"אני הנה בריתי אתך" – הקב"ה מגלה לאברהם שתוכן הברית כבר מצוי בו ומילת ערלת הבשר משקפת את מדרגתו הפנימית. כך בפירוש ה'כלי יקר':

"אני הנה בריתי אתך – לשון הנה מורה על דבר המצוי כבר,
ויש לומר: כבר בריתי מצוי בך. והאמת כן הוא כי סתם מילה חיצונית זו,
היא לתכלית נכבד והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו" .

אברהם אבינו נחשב נימול גם בהיותו ערל כי תוכן הברית עצמי לו, כקביעת חז"ל שישראל אף על פי שהם ערלים נחשבים מולים .
"אני הנה בריתי אתך" – תוכן הברית הוא "אני". כלומר, מהות החיים האלוקית הכללית היא עם אברהם, מופיעה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כשם שהקב"ה קיים לעד אף הברית עם אברהם קיימת לעד ואינה תלויה בזמן, במקום ובמעשים. הברית היא אפוא הופעת מהות החיים האלוקית והנצחית באברהם והיא לבדה כל ערך חייו ומפעליו. מהות חיים זו היא למעשה תוכנו של העולם בכללותו, לכן "והיית לאב המון גוים" – באמצעותך היא תלך ותתפשט ותאיר את חייהם של המון גויים.
"והפרתי אֹתך במאֹד מאֹד" – ההבטחה "וארבה אֹתך במאֹד מאֹד" נוגעת לריבוי הכמותי האין-סופי ואילו ההבטחה "והפרתי אֹתך במאֹד מאֹד" נוגעת לריבוי האיכותי. "והפרתי" מלשון פרי אשר הוא תכלית העץ. איכות זרעו של אברהם תופיע בשני רבדים:
א. "ונתתיך לגוים" – כפי שמבאר רש"י אלו ישראל ואדום. שני עמים שהמשותף להם הוא עוצמות חיים כלליות המופיעות במגמה לשלוט על העולם ולעצב את צביונו; עוצמות חיים אלו הן לאו דווקא בעלות אופי 'אברהמי'. לכן אפשר לצרף להבטחה האלוקית הזו גם את בני קטורה .
ב. "ומלכים ממך יצאו" – ההדגשה ש'ממנו יֵצאו' מורה שהכוונה למלכים שיהיו כמוהו – בעלי אופי אברהמי שימשיכו את מגמתו האלוקית הטהורה בעולם. על כן מובא בפירוש רבנו בחיי שבמילים אלו הובטח אברהם שתצא ממנו מלכות דוד שלא תפסק מבית דוד לעולם . מלכות דוד היא השתקפות מלכות שמיא על ארעא המביעה בשלמות את מגמת אברהם ואופיו.

ז וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם
לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.
ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

1. מה היה הפסוק חסר בלא המילה "אחריך" החוזרת על עצמה שלוש פעמים?
2. מה משמעות הביטוי "להיות לך לאלהים"?
3. "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" – מדוע לא נאמר 'להיות לכם לאלהים', לשם מה
מפריד הכתוב בין אברהם לזרעו?
4. "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם והייתי להם לאלהים" –
א. מה הקשר בין ברית המילה לירושת הארץ?
ב. מה משמעות ההקבלה הלשונית בין ההבטחה על הברית ובין ההבטחה על הארץ: "ברית עולם" – אחֻזת עולם", "להיות לך לאלהים" – "והייתי להם לאלהים"?
ג. לשם מה ההדגשה "את כל ארץ כנען"?
ד. מדוע לא נאמר 'והייתי לכם לאלהים'?

"להיות לך לאלהים"

"והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם" – פסוק זה מחדש שהקב"ה יקיים את הברית עם אברהם לעד ולנצח נצחים עם הזרע שנחשב 'אחריו', דהיינו ממשיך דרכו של אברהם, להוציא את ישמעאל, בני קטורה ועשיו.
מובא ברש"י:

"והקמותי את בריתי – ומה הוא הברית? להיות לך לאלהים" .

משמעותו העמוקה של הביטוי "להיות לך לאלהים" היא:

"שתחול עליך האלהות שתהיה מרכבה לשכינה
ושיִמשך הדִבוק ביני ובינך עד שאֵקָרא 'אלהי אברהם'" .

בברית המילה חיי אברהם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הופכים להיות הבעה של שם ד', של תוכן החיים האלוקי האצילי והנעלה. משמעות הברית לדורות היא שהקב"ה מתגלה בעולם באמצעות עם ישראל, באמצעות חייו הלאומיים והשכינה השורה בו.
התורה לא כתבה 'להיות לכם לאלוקים' אלא הפרידה: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" כדי להדגיש את היות אברהם אבי הברית, מקור התופעה של הדבקות המוחלטת בד' עד שד' קורא שמו "אלהי אברהם". שם ד' משתקף מבעד לאישיותו של אברהם כמבעד לזכוכית שקופה. כל זרעו אחריו לדורותם הם הסתעפות מן המקור האברהמי.

"ברית עולם" ו"אחֻזת עולם"

הביטויים המקבילים בין ברית המילה ובין ירושת הארץ מורים על הקשר ההדוק שביניהן. כאשר נכרתת עם אברהם אבינו וכל זרעו אחריו "ברית עולם" גם ארץ ישראל מקבלת מעמד חדש של "אחֻזת עולם". ברית המילה היא למעשה "ברית הארץ" ואין זו ללא זו.
מובא ברש"י:

"לאחזת עולם – ושם אהיה לכם לאלהים,
אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" .

תכונת החיים שהוטבעה באברהם ובזרעו אחריו בברית המילה – "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" אינה יכולה להתממש אלא בארץ ישראל. בלא הארץ אין אפשרות להוציא לפועל את קומת החיים הטבעית השלמה שבה ד' הוא אלוקי ישראל – מתגלה באמצעותם. את קדושת שם ד' הנקרא על האומה ניתן להחיל בכל מרחבי החיים, כולל הארציים עד המגושמים ביותר, רק בארץ אשר "עיני ד' אלהיך בה מרשית שנה עד אחרית השנה" . בלא ארץ ישראל, ברית המילה מאבדת את משמעותה.
הקשר בין הארץ לברית קיים גם בכיוון ההפוך: אי אפשר לרשת את הארץ ללא הברית.
מובא ברש"י:

"ואתנה בריתי – ברית של אהבה וברית הארץ
להורישה לך על ידי מצוה זו [של ברית המילה]" .

ואכן יהושע ציווה למול את ישראל מיד עם כניסתם לארץ בעודם בגלגל, טרם החלו לעסוק במלאכת הכיבוש וההתנחלות . מדוע ישראל מנועים מלרשת את הארץ בלא ברית המילה?
כאשר עם ישראל נכנס לארץ הוא עובר אט אט מן ההנהגה האלוקית הנִסית של המדבר אל ההנהגה האלוקית הטבעית. בארץ ישראל העם נדרש לעסוק בבניינה הממשי של הארץ – במלחמות כיבוש, הקמת ישובים, פיתוח הכלכלה והחקלאות וכדומה. תוך כדי העיסוק בבניין המעשי, העם עלול לנטות לחשוב שהוא עוסק בפיתוח החיים בפני עצמם, בתור צורך קיומי נטול משמעות אידאלית. מחשבה זו מרחיקה את האומה מן הרעיון האלוקי הטמון ביסוד כל בניין חייה הלאומיים בארץ – הופעת שם ד' בכל העולם. ההתרחקות מן הערך האלוקי של בניין החיים בארץ מרוקנת את כל המפעל הלאומי מתוכנו ועל כן הוא עלול לקרוס.
מובא בכתבי הרב קוק:

"אין אנו מתגדרים בהלאומיות הפרטית שלנו בתור תכלית האחרונה,
כי התכלית האחרונה היא קדושת שם ד' יתברך שימלא כבוד ד' את כל הארץ" .

על כן ברית המילה היא 'כרטיס הכניסה' לארץ. הברית האלוקית החתומה בבשר אמורה להזכיר לישראל תמיד את מעלת חייהם האידאלית שבה גם כל חיי הגוף חתומים באות ברית קודש, וכל בניין החיים המעשי אינו אלא ביטוי לקדושת שם ד' הנקרא על ישראל.

"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך את כל ארץ כנען לאחֻזת עולם והייתי להם לאלהים" – כדי ששלמות החיים של ברית המילה תופיע בישראל – ב"זרעך אחריך", צריך דווקא את כל ארץ כנען, ולא פיסת קרקע אחת פחות. ארץ ישראל ועם ישראל הם ישות אחת לגמרי ואם חסר ולו חלק אחד מן הארץ, שלמות הופעת הקודש בישראל נפגמת .
מדרגתה השלמה של הברית תוכל להופיע רק כשכלל ישראל יֵשב בכל מרחבי ארצו על כן נאמר והייתי להם לאלהים". אמנם הקב"ה כבר אמר לאברהם בפסוק הקודם "והייתי לך לאלהים" אבל אינה דומה שלמות מדרגת ברית המילה באברהם ה'ענק שבענקים' לשלמות הופעתה בכלל ישראל. עם כל גדלותם וענקיותם של האבות שם ד' הופיע בהם בתור יחידים. כלל ישראל הם ה'פרי' של חייהם ולכן כל הופעות החיים האידאליות שבחיי האבות הן רק הכנה להופעותיהן השלמות ביותר באומה כאומה. זו הסיבה שבברכת אבות אנו מקדימים את "אלהינו" ל"אלהי אבותינו": "ברוך אתה ד' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". האבות אמנם קדמו זמנית אבל כל הופעתם הייתה מצד התכלית האחרונה: הבנים.