אנֹכי עשו בכֹרך

מאמר זה יובן רק למי שלמד תחילה את המאמר "ויאהב יצחק את עשו"

יח         וַיָּבֹא אֶל אָבִיו

וַיֹּאמֶר: אָבִי!

וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי!

מִי אַתָּה בְּנִי?

יט        וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו:

אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ

עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי

קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי

בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.

1.         לשם מה נאמר "ויבֹא אל אביו"? אילו היה כתוב רק 'ויאמר יעקב אל אביו' כבר היינו מבינים שבא. מה עוד שבבואנו להשוות את כניסת עשיו לאביו בולטת מאוד היעדרותו של התיאור "ויבֹא אל אביו" על אף שברור שגם עשיו בא אליו.

2.         מן הטבלה שלפנינו רואים שהקריאה "אבי!" גם היא מייחדת דווקא את יעקב אבינו. מדוע באמת אין יעקב מתחיל את דבריו מיד במילים "קום נא אבי!"? מה מוסיפה הקריאה "אבי!"?

3.         "ויאמר: אבי!" – מדוע לא נאמר 'ויקרא אבי'? הרי זו קריאה לכאורה ולא אמירה.

4.         "מי אתה בני?" – שאלה זו מוכיחה שהתעורר ספק אצל יצחק אבינו בדבר זהותו של העומד לפניו, ומדוע אם כן לא שאל "מי אתה בני?" מיד לאחר שאמר יעקב "אבי!"?

5.         כיצד מסוגל יעקב לעמוד מול אביו ולשקר לו כביכול במצח נחושה: "אנכי עשו בכֹרך, עשיתי כאשר דברת אלי"?

6.         מן הטבלה לעיל ניכר הבדל בין פניית יעקב לאביו בגוף שני: "קום נא שבה ואכלה מצידי" לבין פניית עשו אליו בגוף שלישי: "יקום אבי ויֹאכל מציד בנו". מה משמעות ההבדל?

"ויאמר: אבי!"

המילים "ויבֹא אל אביו" אינן רק תיאור טכני של כניסת יעקב ליצחק, אלא הבעה שאבא הוא המטרה שלשמה בא יעקב. ביעקב קיימת שקיקה עצומה וטהורה להידבק במדרגת אביו, להמשיכה ולהוציאה לפועל.

גם קריאת יעקב "אבי!" איננה קריאה טכנית, אלא מילה קטנה שאומרת הכל. על כן לא נאמר 'ויקרא' אלא "ויאמר". 'אב' מובנו, המקור הכללי שממנו מסתעפות התולדות, כגון ל"ט אבות מלאכה וכד'. "אבי!" פירושו, אתה מולידי, מקורי, כל אישיותי נובעת ממך, כל חיי יונקים את ערכם ממדרגתך, ועל כן כל ענייני בעולם הוא הנאמנות למקורי. כל מחשבותי, כל הגיגי ומעשי מוּנעים ממרכז חיים טהור זה ומכוונים להביע אותו.

כך גם תשובת יצחק "הנני!" אינה בגדר תשובה טכנית, אלא "לשון ענוה וזריזות"[1], ביטוי ליחס העמוק של יצחק כלפי בנו העומד מולו. הנה אני אביך הרואה בך את בני, ממשיך דרכי ומגמתי בעולם, כל כולי מוכן להתמסר לך.

מן השאלה "מי אתה בני?" רואים שהתעורר ספק בלִבו של יצחק באשר לזהותו של הבן העומד מולו, ואף על פי כן ענה לו אביו: "הנני". הכיצד?

אמירתו הטהורה של יעקב "אבי!" מלאת התוכן והענווה היא ודאית יותר מכל הספקות, כך שהספק שהתעורר לא הצליח לעכב את התגובה הטבעית והספונטנית של יצחק "הנני!" שהתפרצה מעומק נפשו הנפעלת לגמרי מנשמת יעקב הכללית והטהורה עד מאוד. יצחק אבינו לא היה יכול שלא להתחבר ולהתמסר לתוכן האידאלי ולטהרה העליונה שהשתקפה מבעד לאמירתו הקצרה כל כך של יעקב "אבי!". באופן הטבעי והפשוט ביותר חש יצחק אבינו חיבור עצום ואהבה גדולה ואינסופית לבן העומד מולו כפי שלא הרגיש מעולם. הקשר עם הבן העומד מולו התגלה כקשר חי ושלם שמילא את כל חדרי לבבו אושר ושמחה.

רק בשלב השני ניגש יצחק אבינו לטפל בספק שהתעורר אצלו בנוגע לבן העומד מולו – "מי אתה בני?". נראה שלא רק קולו החיצוני של יעקב אבינו עורר את הספק, אלא בעיקר תוכן החיים האידאלי והטהור שהתגלה בבן באופן שלם כל כך, שהפתיע את יצחק אבינו מעל ומעבר לכל ציפיותיו בנוגע לעשיו. אמנם ראינו שיצחק אהב את עשיו, אולם כפי שבארנו אהבתו אליו לא היתה טבעית ופשוטה – "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". היתה זו אהבה מנומקת, מבוררת היטב בשכלו, מופנית אל תוכן מסוים באישיותו של עשיו הראוי לאהבה. אבל כשיצחק אבינו נפגש עם יעקב התפרצה מקרבו אהבה כללית ועליונה המתנשאת מעל לכל הסבר, נימוק והגדרה, אהבה עצמית הנובעת משייכות כללית וטבעית אליו.

"אנכי עשו בכֹרך"

"אנכי עשו בכֹרך עשיתי כאשר דברת אלי" – זו היתה תשובת יעקב אבינו לשאלת יצחק "מי אתה בני?". קיימות כמה דרכי הסבר ביחס לשקר של יעקב אבינו. שיטה אחת אומרת: נכון! יעקב אבינו נאלץ לשקר. לפעמים אין ברירה, קיימת מציאות שיש בה צורך לשקר. אבל הצדיקים, מכיוון שהם פועלים מתוך דבקות באמת האלוקית, ולעיתים דווקא היא מכריחה אותם לשקר, (למשל כדי למנוע היזק לחבר וכד'), הרי שגם בשִׁקרם לא יעזבו את מסלול האמת, ולא ישקרו בפה מלא. בעדינותם המוסרית ינסו בכל דרך אפשרית להתחמק מן השקר הגס ולצמצמו עד כמה שניתן.

כך למשל מסביר רש"י:

"'אנכי עשו בכֹרך' – אנכי [יעקב]! המביא לך [מטעמים]

ועשו הוא בכורך.

'עשיתי' – כמה דברים [בהזדמנויות שונות] כאשר דברת אלי"[2].

שיטה שנייה אומרת שבאמת השקר של יעקב הוא שקר במלוא המובן, ואף על פי כן אין בו שום בעיה מוסרית. כאשר במצבים מסוימים ובתנאים מיוחדים ישנו כורח אלוקי לשקר, השקר אינו נחשב שקר אלא דווקא מצווה.

כך בדברי הרד"ק:

"יש תמהים איך יעקב אבינו שהיה צדיק וירא אלקים דיבר שקר,

ואין זה תימה, כי יודע היה יעקב כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו

ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יותר יתעשת האלהים לברכתו מברכת אחיו,

כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, והַחליף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי לצדיק

שהרי ראינו כי האל אמר לשמואל הנביא [כאשר הלך למשוח את דוד למלך]

'עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לד' באתי'[3]

וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם

אחותי היא, ואל נקראו בעבור זה דוברי שקר"[4].

לצערנו, העולם בהופעתו הגלויה עדיין אינו מתנהל על פי אמות מידה של אמת. על כן לפעמים הדרך לאפשר לאמת להופיע היא רק בדרך התנהלותה הגלויה של המציאות – בדרך השקר. במקרה זה השקר הוא בגדר מצווה.

על גבי הדברים הללו יש מקום להתרומם למבט נוסף ולהבין שאם הקב"ה מוביל את המאורעות באופן שיש צורך לשקר, אז לא רק שבשקר אין בעיה, אלא טמונה בו אמת גדולה, 'לכתחילית', שלא היתה יכולה להתברר במלוא עומקה ועוצמתה אלא בדרכים נפתלות, מכיוון שהעולם עדיין לא מוכשר להתוודע אליה באופן ישיר וגלוי.

כך במקרה שלנו. אם יעקב אבינו נאלץ להגיע למצב שבו עליו לומר "אנכי עשו בכֹרך", הרי שבאמירה זו טמון בירור עמוק ואמיתי שלא היה יכול להתברר טוב יותר אחרת. יעקב למעשה מפגיש את אביו עם האמת לאמיתתה, עם מדרגת החיים החדשה שנולדה במציאות בעקבות מכירת עשיו ליעקב את הבכורה – "אנכי עשו בכֹרך".

אומר אור החיים הקדוש:

"'אנכי עשו בכֹרך' – פירוש, להיות שקנה הבכורה מעשו

הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה כי לה יקרא עשו בכורו

ואומרו 'עשיתי כאשר דברת אלי' פירוש כי טעם שצִוה לעשו הוא

כי הוא בנו הבכור וכיון שנטל הבכורה כאִלו הדבר בא אליו"[5].

יעקב אבינו רומז לאביו שהוא קנה את הבכורה מעשיו, אבל לא רק את שֵם הבכורה אלא גם את מה שביטאה בכוריותו של עשיו. עשיו נולד ראשון מכיוון שקודם הופיעה מדרגת הגוף, החומר, "ואחרי כן יצא אחיו" יעקב שהוא בחינת הנשמה, תוכן החיים האידאלי המהותי. אם כן לאחר קניין הבכורה יעקב אבינו כבר כלל בתוכו גם את כוחו של עשיו, דהיינו את כוח השליטה בענייני העולם הזה וההתמודדות עִמהם.

אבא! אומר יעקב ליצחק אביו, באמת אני הבכור עכשיו, ובחינת עשיו שהיתה חסרה בי עד כה כבר קיימת בי, אך לא ככוח עצמי אלא ככוח מושאל. אין בי את תכונת האכזריות כפי שהיא מופיעה בעשיו כתכונה עצמית, אבל בעת הצורך גם אני יכול לגלות מידה של אכזריות כלפי הרשעים. כך שלמעשה הסיבה שבגללה חשבת לברך את עשיו כבר איננה רלוונטית.

א. הוא כבר לא הבכור.

ב. "אנכי עשו בכֹרך" – אני ורק אני[6], בי ורק בי, קיימת תכונת ההתגברות על האויבים בצורה הטהורה שלה.

על כן אומר יעקב לאביו: אילו היית מוּדע לאישיות החדשה העומדת מולך, לשלמותה של היצירה החדשה, בוודאי שלא היית מעלה על דעתך לצוות על עשיו את אשר ציווית. על כן נחשב הדבר כאילו אמרת לי לעשות זאת, ולכן "עשיתי כאשר דברת אלי".

אומר הרב קוק:

"התחלת ההכנה [היתה] קניית הבכורה

שמוֹרה שמה שהוא בעשו בטבע יהיה לו בקנין רצוני לעת ומקום הצורך.

ואחר כך בא ליצחק וכששאלו 'מי אתה' אמר:

'אנכי עשו בכֹרך' שעצמותו ומהותו של עשו,

מה שמטעם זה אתה בוחר בו,

כבר קניתי אנכי גם כן ובדרך יותר מעולה,

והרי אלה דברי אמת אין בהם שקר כלל למבין"[7].

מתוך כך ניתן אולי להבין גם שקרים אחרים אליהם נקלעו האבות, כדוגמת הצורך של אברהם אבינו בזמן הרעב לומר על אשתו 'אחותי היא'. גם כאן יתכן שהשקר חושף עומק חיים גדול שאילולא המצב ה'בדיעבדי' של ירידת אברהם למצרים לא היה העולם מתוודע אליו. באומרו על שרה שהיא אחותו גילה אברהם פן אמיתי ועמוק בקשר שביניהם: "אחֹתי כלה". הביטוי 'אחות' בקשר הזוגי מביע את הדבקות המקורית שבין האיש לאשתו, כמו אחים ש"מבטן אחד יצאו ויונקים ממקום אחד"[8]. הקשר שביניהם אינו רק שותפות למען הגשמת מטרה אחת אלא כאחים הם זה לזה, אשר שורש נשמתם אחד הוא, ואשתו כגופו ממש. קשר עצמי מהותי מוליד מדרגה חדשה של אהבה, שאינה תלויה בדבר כלל. זה היה אחד הערכים הנעלים שהתבררו בעולם בעקבות ירידת אברהם אבינו למצרים – מהותו העליונה של הקשר בין האיש והאישה. בתוך עולם מלא זימה, כיתרון האור מן החושך התבשם העולם לראשונה ממדרגתו האידאלית של קשר הנישואין כפי שהשתקף בחייהם של אברהם ושרה. בעומדו מול אבימלך מודה אברהם בפן של האמת בשקר "אחתי היא" – "וגם אמנה אחֹתי בת אבי היא".

"קום נא"

מה בין "קום נא" של יעקב לבין "יקום אבי" של עשיו?

מובא בפירוש החת"ם סופר על התורה:

"יעקב דיבר עִמו בלשון נוכח 'קום נא'

כדרך שבני ישראל מדברים אל אבותיהם מאז,

אבל עשו היה מדבר עם אביו בלשון נסתר 'יקום אבי' כדרך שהנכרים מדברים…

דלשון נוכח מורה קריבות ודיבוק כמו שאנו מדברים אל השם יתברך

שאנו דבוקים בו כנאמר: 'ואתם הדבקים'…

אבל לשון נסתר היינו כאִלו אינו כדאי לדבר עִמו

אלא כאִלו מדבר לאחר"[9].

הפניה לאבא בלשון נסתר מביעה ריחוק, אבל סגנון הדיבור של יעקב לאביו מביע את הקִרבה הטבעית ואת הקשר העצמי שביניהם. באמת יצחק ויעקב הם עניין אחד, מהות אחת, מגמה אחת. אמנם בעשיו התגלתה נטייה חזקה של כיבוד אב, אולם היא היתה רק חלק מאישיותו ולא הקיפה את כולה. אצל עשיו לא נאמר "ויבֹא אל אביו' – הוא לא ראה באבא את כל מגמת חייו ועל כן לא הצליח להתמסר אליו באופן שלם.

ממשיך החת"ם סופר ואומר:

"וחז"ל אמרו[10] שבעשו כתיב 'נפשות ביתו' [בלשון רבים] [11]

שכל אחד יש לו אלוה אחר ותכלית אחר

לכך בנכרים שהם פרודים אומר 'יקום אבי'"[12].

את צאצאי עשיו מכנה הכתוב "נפשות ביתו" בלשון רבים, ואילו את צאצאי יעקב מכנה הכתוב בלשון יחיד "כל הנפש הבאה מצרים שִבעים". מבנה נפשו של עשיו הוא פירודי, שלא מאפשר רמת התקשרות פנימית נשמתית עם הזולת עד כדי מסירות נפש עבורו, אפילו כלפי אנשים קרובים מאוד כגון הורים ואחים. על כן נמצא אחר כך שעשיו מסוגל להביע ציפיה להסתלקותו של אביו מן העולם – "יקרבו ימי אבל אבי"[13], ולהעלות על דעתו לרצוח את אחיו.

אומרים חז"ל:

"אמר לו הקב"ה ליעקב:

אתה אמרת 'קום נא שבה'

חייך! בו בלשון אני פורע לך

שנאמר: 'קומה ד' ויפֻצו אֹיביך'[14].

אמר הקב"ה לעשו:

אתה אמרת 'יקום אבי' גדא דעבודת כוכבים דאת קאם

[פסל של עבודה זרה שאתה מעמיד.

כלומר, פניתָ לאביך בגסות כשם שמעמידים פסל בכוח]

חייך! בו בלשון אני פורע לך 'יקום אלהים יפֻצו אֹיביו'[15]"[16].

לכאורה מה הקשר בין סגנון דיבורו של יעקב לאביו "קום נא" לבין קריאת משה רבנו "קומה ד' ויפֻצו אֹיביך"? מה בין עומק הקִרבה שבין יעקב לאביו לבין תפוצת אויבי ד'? וכן להפך, מה בין הריחוק שבין עשיו לאביו לבין מפלתו של עשיו?

בסגנון דיבורו של עשיו לאביו הנובע מנפשו הפירודית כבר טמונה מגמת התרסקותו והתפוררותו. צורת התבטאותו מבררת שתוכן החיים האחדותי המתגלה בו לא יכול להופיע כעצם החיים. על כן מבנה חייו – "נפשות ביתו" הוא מפורק כבר בהווה והתפרקותו הטוטאלית היא רק עניין של זמן. לעומת זאת, התנהגותו האצילית של יעקב אבינו כלפי אביו חושפת מדרגת קשר אחדותית המגלה את תכונת החיים האלוקית העתידה להופיע ב"רבבות עמך בית ישראל" – באומה שלמה אשר היא כל כולה יצירה אלוקית, שכל הפרטים בה "ערבים זה בזה" ומופיעים את שם ד' בעולם. מדרגת הקשר העמוקה והאחדותית שבין יצחק לבין יעקב מבטאת את סודו של הקיבוץ הלאומי בישראל.

מובא בדברי ברב קוק:

"היחש של כנסת ישראל ליחידיה

הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו.

כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות…

מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו.

לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל,

והכלל נותן נשמה ליחידים.

אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה,

וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד יחיד מישראל נזקק להכלל,

והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה,

מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו"[17].

הקיבוץ הלאומי וההתאגדות החברתית באומות העולם הם אמצעי לסיפוק הצרכים הפרטיים של היחידים. התאגדות זו נבנית במגמה להקנות לכל פרט ביטחון, כלכלה וכד'. אולם בעם ישראל לא הכלל קיים למען הפרטים אלא הפרט למען הכלל. כל הפרטים מהווים חטיבה אורגנית אחת בלתי ניתנת לחילוק כלל, "גוי אחד" ממש, אשר נשמות כל יחידיו בכל הדורות הן ענפים רבים ומגוונים של נשמה אחת גדולה, עליונה ונצחית – "כנסת ישראל". על כן ערכו של כל יחיד הוא דווקא במידת נאמנותו להופעת נשמת הכלל שהיא מקור חייו. אחדות מקורית זו מאפשרת דיבוק חברים, תחושת אחריות כלפיהם, חסד ונתינה עד בלי די. הבדל תהומי זה שבין ישראל לעמים מבטא את שם ד' הנקרא על עַמו, המבטיח את נצחונו של עם ישראל את כל אויביו – "קומה ד' ויפֻצו אֹיביך".