אכן נודע הדבר

יא        וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.

יב        וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה

וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ

וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

יג         וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי

וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?

יד         וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?!

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?!

וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.

טו        וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה

וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה

וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן

וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.

1.         "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסִבלֹתם" –

א. מדוע לא נאמר רק 'ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלֹתם' וכבר ברור מאליו שהיה זה בימים ההם?

ב. מה מוסיפה המילה "ויהי"? מדוע לא היה די לומר 'בימים ההם ויגדל משה'?

ג. מדוע גדילת משה מתוארת פעמיים בכתוב: גם בפסוק הקודם וגם בפסוקנו?

2.         "ויצא אל אחיו" – מדוע נאמר דווקא "ויצא" ולא 'וילך אל אחיו'?

3.         "וירא בסבלֹתם" – בדרך כלל השימוש בפועל 'ראה' במקרא הוא בתוספת מילת היחס 'את' על כן היה צריך להיות כתוב: 'וירא את סבלותם' או 'וירא סבלותם'. מדוע נאמר דווקא "וירא בסבלֹתם"[1]?

4.         "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" –

א. מדוע לא די היה לומר 'וירא מצרי מכה עברי'? מה מלמדת תוספת המילה "איש" בנוגע לשניהם?

ב. לשם מה ההדגשה "מאחיו"? ברור מאליו שאיש עברי הוא מאחיו של משה.

5.         "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – אם ראה כי אין איש כבר ברור שהסתכל סביבו. מה אם כן מוסיף הביטוי "ויפן כה וכה"?

6.         "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נִצים" –

א. "ויצא ביום השני" – מדוע מוזכרת יציאת משה פעמיים: "ויצא אל אחיו" ביום הראשון, "ויצא ביום השני"? ניתן היה לומר רק: 'ביום השני והנה שני אנשים וגו"?

ב. מדוע חשוב לציין את מספר היום, שהיה זה היום השני בו יצא? מדוע לא נאמר למשל 'למחרת והנה שני אנשים וגו"?

ג. מדוע לא כתוב 'וירא שני אנשים עברים נִצים' כמו שכתוב בראשונה "וירא איש מצרי מכה איש עברי"? מדוע כתוב דווקא "והנה שני אנשים"?

ד. "שני אנשים עברים נִצים" – מדוע לא נאמר רק 'שני עברים נצים'? מה מוסיף התואר 'אנשים' גם בנוגע אליהם?

7.         "ויאמר לרשע: למה תכה רעך?" – אם שני האנשים נצים לכאורה שניהם רשעים ולא רק אחד. אם כן מדוע משה אינו אומר 'למה תכו איש את רעהו?'?

8.         "ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר" – מדוע לא נאמר רק 'ויירא משה כי נודע הדבר'? מה מוסיף תיאור האמירה?

9.         "וישמע פרעה את הדבר הזה" – לשם מה יש לומר "את הדבר הזה"? אילו היה כתוב רק 'וישמע פרעה ויבקש להרוג את משה' כבר היה ברור מה שמע.

10.       "ויבקש להרֹג את משה ויברח משה מפני פרעה" –

א. לשם מה נאמר פעמיים "משה"? לכאורה די היה לומר 'ויבקש להרוג את משה ויברח מפני פרעה' וכבר היה ברור מאליו כי הבורח הוא משה.

ב. לשם מה יש לומר "מפני פרעה"? אילו היה נאמר רק 'ויברח משה' לא היה ברור מפני מי ברח?

11.       "וישב בארץ מדין וישב על הבאר" –

א. לשם מה הכפילות בתיאור ישיבת משה? די היה לומר 'וישב בארץ מדין על הבאר'.

ב. מה מובן הדבר שמשה יושב על הבאר?

"ויצא אל אחיו"

פעמיים מתארת התורה את גדילת משה רבנו: כפי שראינו לעיל "ויגדל משה" הראשון היה מוסב על גדילתו הפיסית שלא כדרך כל הארץ, שהיתה ביטוי לגודל נשמתו. אולם "ויגדל משה" כאן מוסב על מעלתו הרוחנית המוסרית ההולכת וגדלה ויוצאת אל הפועל.

אומר המדרש:

"מה היתה גדולתו? שיצא אל אחיו"[2].

מה הגדולה בכך שיצא אל אחיו?

משחר ילדותו גדל משה רבנו בבית פרעה הזר והמנוכר לכל נשמתו ומהותו. אף על פי כן כל זה לא טשטש ולא עמעם אצלו במאומה את זיקתו לאחיו. להפך, "ויצא אל אחיו" – הוא לא הולך אל אחיו אלא 'יוצא' – בועט בכל הארמון בו גדל, בכל תרבותו וסגנונו ודבק באחיו. כל העושר החומרי, הפאר והכבוד של מלכות פרעה חסרי משמעות לגביו. נשמתו שוקקת להידבק במקורה – בכלל ישראל.

נשאלת השאלה: מי אמר למשה שבני ישראל הם אחיו, מי גילה לו רז זה? הוא הרי גדל בבית פרעה מאז שהוא תינוק ובאופן הגיוני היה אמור לצמוח 'איש מצרי' לכל דבר, ללא שום קשר וזיקה אליהם?! אבל התורה לא מספרת כיצד נודע לו שהם אחיו, על אף שבהחלט יתכן שבת פרעה גילתה לו זאת. שתיקת התורה מבטאת את זאת שהקשר שלו לאחיו אינו מתחיל מידיעה חיצונית, אלא מִזיקה פנימית נשמתית, שהיא מעל ומעבר לכל הבנה רציונאלית. יתר על כן, לפי רש"י האומר שמשה עלה לגדולה בבית פרעה ונתמנה על ביתו, היה מתבקש עוד יותר שממעמדו הרם, בני ישראל בכלל לא יעניינו אותו. הוא הרי נמצא במקום 'טוב' ובטוח, בעל משרה מכובדת ולא חסר לו מאומה, מה לו ולעבדים בזויים?!…

אולם לא כך הם פני הדברים אצל משה רבנו קדוש עליון, אשר נשמתו היא נשמת כלל ישראל, נשמת המציאות כולה. לדידו אין שום משמעות לחייו אלא בני ישראל. העבדים הללו הם כל תוכן חייו ומהותם.

"ויגדל משה" – גדילת משה רבנו אפוא היא הופעת גדולת נשמתו המתבטאת בזיקתו העמוקה לאחיו ובגודל אהבתו אליהם שאיננה יודעת גבולות. לא נאמר 'וירא את סבלותם' משום שלא היתה זו הסתכלות על סבלם מבחוץ, אלא "וירא בסבלֹתם" – בתוך סבלותם. הוא ראה והבין את גודל סִבלם מתוך שהוא חש אותו כסִבלו ממש – "נתן עיניו ולִבו להיות מיצר עליהם"[3].

אומרים חז"ל:

"וירא בסבלתם – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר:

חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם

שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט

והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן"[4].

מן העובדה שאף על פי שמשה רבנו גדל בבית פרעה שהוא ההפך הגמור מכל תוכן אישיותו, לא הושפע ממנו כהוא זה, מתברר שטובו הוא טוב עצמי, מהותי, טוב אלוקי שאינו ניתן לשינוי. בדיוק כשם שלא ניתן להפוך אדם לחתול, כך משה רבנו לא יכול להיות מצרי בשום אופן.

"ויהי בימים ההם ויגדל משה" – גדילת משה, הופעת נשמת חייו הכללית והטהורה איננה עומדת בפני עצמה. היא איננה פרי תהליך התפתחותי פרטי של האיש משה, אלא תוצאה של אירועי הימים ההם. נשמתו הכללית והמאירה היא 'פרי ההילולים' הנולד דווקא מתוך הסבל והיסורים, השעבוד והעינוי של הימים ההם. פרי זה ללמד על הכלל כולו יצא. הוא חושף את תוכנה של כל גלות מצרים הנוראה הבאה לברר את מדרגתם האלוקית העצמית והמוחלטת של בני ישראל.

"ויהי בימים ההם" – בימים הקשים והנוראים ההם הולכת ומתהווה במעמקי המציאות מדרגת חיים אלוקית חדשה, עליונה ומוחלטת שהיא עדיין נסתרת מעיני כל, אך משתקפת כבר בגלוי במשה רבנו. דווקא מתוך עליוניותה לא היתה יכולה להיוולד ולהתפתח בדרך ישרה ורגילה, אלא מתוך השִׁפלות, הדיכוי והביזוי הנוראיים שעם ישראל היה נתון בהם בימים ההם. מעלתם האלוקית של ישראל איננה יכולה להתברר אלא לאחר שמתנפצות כל ההבנות האנושיות, הטבעיות, והראציונאליות בנוגע אליהם. רק מתוך "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם", הולכת ומתבררת מדרגתנו האלוקית שאיננה נתפסת בהגדרות ובמושגים המצומצמים של העולם הזה. דרך היסורים שסובל עם ד' הולך העולם ונפגש עם הממד העליון והנצחי של חייו[5].

"ויך את המצרי"

"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" – כידוע, הביטוי "איש" מורה על חשיבות[6]. גם המצרי וגם העברי היו אנשים חשובים – בעלי מעמד, בעלי תפקיד מרכזי, כדברי רש"י ומפרשיו:

"'איש מצרי' – נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל

והיה מעמידם מקרות הגבר [התרנגול] למלאכתם"[7].

"והכי נמי [וכך גם] איש עברי שוטר [היה]"[8].

בפרק ה מתברר שתפקיד השוטרים היה לפקח על אחיהם ולרדות בהם שיעמדו במכסת העבודה שהוקצבה להם. אולם יש מקום להבין שחשיבותם של האיש העברי והמצרי היתה מעבר לתפקידם הבכיר. "איש מצרי" פירושו גם גדול וחשוב ב'מצריותו' – מייצג את המצריות נאמנה בגודל גסותו ואכזריותו ובדבקותו במגמות המצריות הקוראות להשפלת ישראל. לעומתו, חשיבותו של 'האיש העברי' נבעה מעצם 'עבריותו'.

אומר הנצי"ב מוולוז'ין שהאיש המצרי:

"הִכה את העברי לא בשביל איזה עצלות וכדומה

אלא בשביל שהוא עברי".

משה רבנו קלט היטב שהאיש המצרי נטפל אל האיש העברי מתוך מגמה לחסל את ה'עבריות' מן העולם. הוא הבין שהמלחמה בו איננה מקרית נקודתית אלא על הופעת הטוב האלוקי במציאות. על כך לא ישקוט האיש משה.

"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" – אומר הספורנו:

"'מאחיו' – ומצד האחוה התעורר להִנקם".

כפי שראינו משה רבנו חש קשר עמוק לאחיו והזדהות עם סבלם. מתוך רגש אהבתו כלפיהם הוא מוסר נפשו עליהם, אולם אז די היה לומר 'וירא איש מצרי מכה איש מאחיו' וכבר היה ברור מאליו שהוא עברי. תוספת התורה "איש עברי מאחיו" מלמדת שלא רק רגש מוסרי טבעי של שותפות לגורל עורר את משה רבנו להכות את המצרי אלא הכרה עמוקה בעבריותם, בסגולתם של ישראל, בתכונתם האלוקית. הוא נלחם על כבודם של ישראל מפני שהוא גילוי כבוד ד', ותוכן זה הוא מקור האחוה – "ואהבת לרעך כמוך אני ד'"[9]. אהבת משה רבנו לאחיו איננה אהבה לאומית פרטית, והריגת המצרי איננה תגובה טבעית לכך שמרביצים לאחיו. אהבתו להם נבעה מצד התוכן הכללי והאידאלי הגלום בחייהם, מצד ששם ד' נקרא עליהם.

בהריגת משה רבנו את המצרי קובע משה שגוי המרים יד על יהודי מצד 'עבריותו' איבד את ערכו וחשיבותו. כאשר ראהו משה נאמר: "וירא איש מצרי", אולם כשהיכהו נאמר רק "ויך את המצרי" ללא הכינוי 'איש'. בהתנכלותו לאיש העברי איבד את זכות קיומו ונחשב כ'עפרא דארעא' – "ויטמנהו בחול". בהתנהגותו יצא משה ללמד מן הפרט על הכלל והניח במציאות את היסוד להתפוררותה של המעצמה המצרית כולה מצד התחכמותה לבער את ה'עבריוּת' מן העולם. משה רבנו עוד עתיד להוביל בפועל את מהלך קריסתה שמתוכו יוולד עַם ד' שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מן העבר השני.

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – מן המילים "וירא כי אין איש" כבר היינו מבינים שמשה הסתכל לכאן ולכאן. על כן שאלנו מה מוסיפות המילים "ויפן כה וכה"?

פשט הכתוב מכריח אותנו לחפש משמעות עמוקה לפנִיָה אנה ואנה. ואכן אנו מוצאים במדרש שמשה רבנו פנה לבחון האם עדיין קיימת ברשע זה נקודת זכות כלשהי או שהוא מחוייב הריגה באופן חד-משמעי.

"ורבנן אמרי:

ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות.

כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם: חייב זה הריגה.

אמרו לו: הן"[10].

מן המדרש לומדים שהתבוננותו של משה רבנו על המציאות פורצת את גדרי ההווה. "באותה שעה הציץ במשה רוח הקודש"[11]. מבטו היה רחב ומקיף כגודל נשמתו הכללית והמאירה, והוא סקר את תולדות האיש בסקירה עמוקה על-זמנית. מתוך כך אנו מבינים ש"וירא כי אין איש" – אין הכוונה רק שמשה וידא שלא נכח שום איש בהורגו את המצרי, אלא שלא מצא בו בחינת "איש", דהיינו: שום חשיבות, שום נקודת אור. בהריגת המצרי הוציא משה רבנו אל הפועל את הבירור שיסוד קיום כל היש בעולם הוא נקודת הזכות שבו, ניצוץ החיים האלוקי, הארת הטוב, ובהעדרה נשללת זכות הקיום.

"ויצא ביום השני"

ראינו שמובן הביטוי "ויצא" הוא בעיטה וסלידה מכל סגנון החיים של ארמון פרעה בו גדל משה. המילים "ביום השני" מלמדות שהיתה זו קומה שנייה ביציאה מן הארמון, על גבי היציאה של היום הראשון. ביום השני, לאחר שמשה נפגש בפועל עם אחיו ביום הראשון, הוא יצא מבית פרעה במדרגה גבוהה ואידאלית עוד יותר, לא רק מצד הרגש הטבעי של שייכות לאחיו, אלא מתוך ידיעה חיה והכרה ברורה בהבדלה הגמורה שבין מצרי לעברי, שבין ישראל לעמים, כיתרון האור מן החושך. יציאתו מבית פרעה הפעם היתה מתוך רצון של התנתקות מוחלטת וחד-משמעית ממנו. ואכן מן היציאה השנית משה לא שב עוד לבית פרעה כחלק ממנו.

"והנה שני אנשים עברים נִצים" – כפי שבארנו במקומות רבים המילה "והנה" מביעה חידוש ופליאה[12]. המצב שבו שני עִברים נִצים הוא הפתעה גמורה עבור משה, מצב המנוגד להיגיון – חוסר נורמליות מוחלט! נשמתו אינה יכולה לשאת מציאות פירודית זו. שני עִברים בתודעתו של משה הם שני איברים של גוף אחד, שני ביטויים של מהות קודש אחת. אם הם מכים אחד את השני זה ממש כמו שיד ימין תכה את יד שמאל, והניצוּת ביניהם היא שקר גמור. לכן אי-אפשר לומר שמשה רבנו רואה שני אנשים עִברים נִצים כי לדידו זו אינה מציאות. הוא יכול לראות איש מצרי מכה איש עברי כי דבר אמיתי הוא שהרשעה מתנגדת לקדושה, אבל לא שני עִברים נִצים. הראִיה של משה רבנו איננה ראיה חיצונית של עיני הבשר בלבד, אלא ראיה המבררת את גדריה האמיתיים של המציאות. ראייתו מבררת מהו עם ישראל: גוף אחד, מהות חיים אחת ששם ד' הוא כל תוכנה וייעודה.

אף על פי שהם נִצים קרויים 'אנשים' בלשון חשיבות. משה רבנו מברר עוד כי חשיבותם של העברים איננה נובעת ממעשיהם אלא מעִבריותם, מעצם היותם חלקים ממהות החיים האלוקית הישראלית, וישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא"[13].

התורה מתארת "שני אנשים עברים נִצים" – כלפי חוץ הם נראים שווים במדרגתם, שניהם ניצים באותה מידה, ובכל זאת נאמר:

"ויאמר לרשע: למה תכה רעך?" – כלומר שרק אחד מהם היה רשע אבל השני היה תם שלא הרע לחבירו[14]. כלפי חוץ באמת לא היה ניתן להבחין מי הרשע ומי התם, אבל משה רבנו בראייתו הפנימית, בחושי הקודש שלו מזהה את ההבדל שביניהם[15]. הוא אינו יכול להשלים עם התופעה המעוותת שעברי מכה את אחיו. על כן הוא ניגש להוכיח את המכֶּה: "למה תכה רעך?" – כיצד ניתן להכות את מי שהוא רעך, שהוא בקשרי רֵעוּת עִמך, עצם מעצמך ובשר מבשרך?!…

תשובת האיש המכֶּה היא אכן תשובה של אדם רשע המסיר מעצמו את האחריות ומטיל דופי במוכיחו. במקום לבחון את התנהגותו הוא, הוא שולל ממשה את סמכותו להוכיח: "מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו?!".

גם מתשובתו המתריסה של הרשע עולה תוכן חיובי. דמותו האצילית של משה מצטיירת כאיש רודף צדק שהאמת יְקָרה לו, כשַׂר בעל כישרון הנהגה וכשופט היודע לפסוק דין.

הרשע ידע היטב שראוי הוא לעונש ועל כן אמר: "הלהרגני אתה אומר?".

המילים "כאשר הרגת את המצרי" מעוררות את השאלה כיצד נודע שמשה הרג את המצרי, הרי נאמר על משה "וירא כי אין איש" וחזקה עלינו שראיית משה היא טובה ונכונה. לפיכך יש לומר שהאיש העברי שמשה רבנו הצילו יום קודם, שהוא לבדו נכח בשעת הריגת המצרי, הוא שפרסם את הדבר[16].

"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" – ממה היה ירא משה?

אומר רש"י: "כפשוטו" – היה ירא שיבקשו להורגו ולנקום את הריגת המצרי. אם כך לא ברור מדוע לא ברח משה מיד עם היוודע הדבר וחיכה עד שפרעה בכבודו ובעצמו יבקש להורגו. לכן מביא רש"י הסבר נוסף[17]:

"ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין [מלשינים],

אמר: מעתה שמא אינם ראויין להגאל"[18].

משה רבנו דאג ממדרגתם המוסרית הירודה של ישראל, שאינם חיים את האחדות הטבעית שבין כל חלקי העם, ומסוגלים להלשין אחד על השני ולהכות אחד את חבירו. במצב זה חשש משה מאוד כי בני ישראל עדיין לא ראויים להיגאל. מדוע?

גאולה פירושה גילוי הממד הטהור והאידאלי שבמעמקי המציאות והצלתו מן הסביבה הטמאה העוטפת אותו. כדי שתופיע הגאולה צריך שתתברר קומת החיים השלמה הראויה להיגאל וזו עדיין אינה מבוררת. עדיין לא מסתמן יתרונם של ישראל על פני הגויים. אם מתגלה שבעם ישראל ישנם אנשים המסוגלים להלשין אחד על השני, פירוש הדבר שעוד לא הושלמה צורתם, מהותם הפנימית האחדותית עדיין איננה מופיעה בשלמותה.

לפי כל הנלמד על משה רבנו עד כה, נראה שיראתו על גאולת ישראל היא הפשט הפשוט. אם תינוק בן שלושה חודשים אינו בוכה על חסרונו הפרטי, על העדרה של אִמו, אלא על צרת הכלל[19], קל וחומר שיראתו כאן כשכבר גדל אינה יראה פרטית על נפשו הוא, אלא על גורלם של כל ישראל כי זו כל מהותו – מֹשה (גואל ומציל)!

"ויאמר אכן נודע הדבר" – שאלנו מדוע לא נאמר רק 'ויירא משה כי נודע הדבר', מה החשיבות בכך שמשה רבנו אומר?

כדי להבין זאת נתבונן בדיוק של המהר"ל: "דהוי למכתב [היה צריך להיות כתוב] 'אכן הגידו הדבר'"[20] ולא "נודע הדבר", מפני שהדבר לא נודע מעצמו אלא מישהו סיפר אותו. אולם משה אינו תולה את התגלות הדבר בגורם האנושי, בעובדה שהגידו אותו. הוא מבין שמעֵבר לכישלונו הפרטי של האיש המספר ישנה מגמה אלוקית, 'לכתחילית' שהדבר יוודע, מגמה הרותמת את כישלונו של הפרט לצורך כללי גבוה, ולכן הוא אומר שהדבר "נודע" – כאילו נודע מעצמו ולא מסיבה פרטית. יוצא אפוא שהאמירה של משה "אכן נודע הדבר" באה לגלות שעִם כל ההשלכות הקשות שיש לגילוי הסוד אכן יש בו חשבון אלוקי, עצת ד' עליונה שהוא כל כולו כפוף אך לה.

"ויברח משה"

"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרֹג את משה" – ראינו שאילו היה כתוב רק 'וישמע פרעה' כבר היינו מבינים מה שמע – שמשה הרג את האיש המצרי. אולם התוספת "את הדבר הזה" רומזת שלא היתה כאן רק שמיעה אינפורמטיבית אלא אבחון מדויק של משמעות המעשה שעשה משה. פרעה הבין שאין פה חיסול של איש מצרי פרטי, אלא חיסולה של כל מצרים טמון בדבר הזה. בכך שמשה שלל את קיומו של המצרי מפאת התנגדותו להופעת העבריות, הוא למעשה שלל את קיומה של כל מצרים החותרת למחוק את שם ד' מן העולם. ברגע אחד התברר לפרעה שהנער שגדל בביתו הוא האדם המסוכן ביותר למעצמה המצרית.

לפיכך "ויבקש להרֹג את משה" – אחת דינו: מיתה!

"ויברח משה מפני פרעה" – שאלנו לשם מה נאמר שוב "משה" ומה החשיבות בתיאור "מפני פרעה". התורה מדגישה שמשה רבנו אינו בורח מפני אדם רגיל אלא "מפני פרעה" –  האדם העומד בראש 'הפירמידה' העולמית, המצרית. שואל המדרש: "וכי יש אדם יכול לברוח מן המלך?"[21]. אין זה הגיוני שפרעה עם כל עוצמותיו וסמכויותיו ושוטריו ונוגשיו לא הצליח לתפוס את משה רבנו. כיצד קרה הנס שמשה הצליח לברוח מפניו?

התשובה היא: "ויברח משה". בזכות שמשה הוא הבורח אין יד אדם יכולה לו. הרי כל מהותו היא הצלה, גאולת ישראל, גאולת העולם כולו. מי יכול לעמוד כנגד מגמת קודש אלוקית כללית זו? שום אדם בעולם, גם לא 'גְדול הגדולים' כפרעה הרשע!

"וישב על הבאר"

"וישב בארץ מדין" – הפועל 'לשבת' בניגוד לפועל 'לגור' מציין קביעות, ישיבה לאורך זמן. לפיכך תיאור ישיבת משה במדיין מלמד על הבנתו שעליו לשהות במקום תקופה ארוכה ולא רק להתגורר שם באופן זמני קצר[22]. מדוע?

בטרם ברח משה רבנו ממצרים הוא התוודע לכך שמעלתם הפנימית של ישראל עדיין זקוקה לתקופת הבשלה והתגבשות כדי שיהיו ראויים להיגאל. יתר על כן, גם משה רבנו בעצמו צריך לגדול ולשכלל את כוחותיו כדי שיוכל לממש את כישרונו לגאול את ישראל.

מובא במדרש נר השכלים:

"אמר הקב"ה למשה:

ברח למדין בשביל שתהיה גואל לישראל

ואני מגיד לך הקץ, וכיון שהגיע הקץ לארבע מאות שנה

לא עכבן הקב"ה אפילו רגע אחד"[23].

רואים מן המדרש שדווקא מדיין היא המקום המתאים להכשרת משה לתפקיד הגואל, ופרק הזמן שישהה שם הוא פרק הזמן המדויק הנדרש על מנת שתושלם מדרגת ישראל אל הגאולה.

ישיבת משה במדיין בוודאי שלא היתה העברת זמן בעלמא אלא מלאת תוכן ומשמעות. תוכנה היה "וישב על הבאר". במבט ראשון, תיאור ישיבת משה על הבאר אינו מובן, שהרי בבאר לא יושבים, ובוודאי שלא עליה. אל הבאר מגיעים כדי לשאוב מים ולאחר מכן חוזרים ממנה ולא נשארים לשבת שם. לפיכך ישיבת משה על הבאר אומרת דרשני – לא ניתן להבינה כפשוטה.

כפי שבארנו במקום אחר[24] על יסוד דברי המהר"ל[25], הבאר מבטאת את שקיקתו הטבעית של העולם אל מקורו העליון. המים המתפרצים מלמטה כלפי מעלה ממעבה האדמה ומתחתיות הארץ מסמנים את החפץ הפנימי והכמוס של העולם להתעלות, להתאחד עם מקורו, להיות כל כולו הבעה של נשמתו, של תוכנו האידאלי והאצילי.

משה רבנו בוודאי לא ישב על הבאר ממש, אלא מסר נפשו בהתמדה גדולה "על הבאר" – על עניין הבאר, גילוי תכונתו ה'בארית' של העולם. תיאור ישיבת משה על הבאר משקף את איכות ישיבתו בארץ מדיין. הוא בא לשם כדי לברר ולהוציא לפועל את הצימאון היסודי של המציאות בכללותה להיפגש עם נשמתה, עם טוּבה האלוקי.