איש יהודי היה בשושן הבירה

ה         אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה

וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי.

ו           אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה

עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.

ז          וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ

כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם

וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה

וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.

1. מדוע קבוצת פסוקים זו מפסיקה את רצף האירועים בין חיפוש מלכה חדשה למלך לבין לקיחת אסתר? לכאורה היה אפשר לומר את תוכנה כבדרך אגב בתוך תיאור האירועים עצמם: 'ותלקח אסתר בת דוד מרדכי היהודי אל בית המלך. והנערה יפת תואר… ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת'?
2. מדוע לא נאמר 'ובשושן הבירה איש יהודי ושמו מרדכי וגו"? מה מלמדת התוספת "איש יהודי היה"?
3. מדוע נאמר על מרדכי "יהודי"? הלא כל גולי יהודה וישראל נחשבים יהודים[1] ועל כן ברור מאליו שגם מרדכי שגלה בגלות יכניה הוא יהודי.
4. "בן יאיר בן שמעי בן קיש" – מה החשיבות בפירוט ייחוסו של מרדכי?
5. "אשר הגלה… עם הגֹלה אשר הגלתה… אשר הגלה נבוכדנאצר" – לשם מה חוזר הפסוק ארבע פעמים על השורש גל"ה? די לומר שמרדכי היה מהאנשים שהגלה נבוכדנאצר מירושלים לבבל עם יכניה.
6. "הדסה היא אסתר" – מדוע יש לאסתר שני שמות, ומדוע חשוב לדעת את שניהם?
7. "כי אין לה אב ואם… ובמות אביה ואמה" – לשם מה הכפילות בתיאור יתמותה של אסתר?
8. "והנערה יפת תֹאר וטובת מראה" – לשם מה הכפילות בתיאור יופייה?
9.             "לקחה מרדכי לו לבת" – מדוע לא נאמר רק 'לקחה לבת'? מה מוסיפה המילה "לו"?

"איש יהודי היה"

קבוצת הפסוקים המתארת את מרדכי וקוטעת את רצף העניינים מלמדת שהמגילה מעוניינת להעמיד את מרדכי כאנטיתיזה לדמותו של אחשורוש. הוא "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" ועל כן גדלותו איננה מתחילה ממנו. הוא פרי שרשרת הדורות המגלמת בתוכה תוכן חיים נצחי העובר מאב לבנו.

לעומת זאת, מי היה אביו של אחשורוש וסבו? לא כתוב, שהרי "מלך מעצמו"[2] ולא היה מזרע המלוכה. אחשורוש לא ראה עצמו מחובר לשורשים, מחוייב למסורת כלשהי, אלא "הוא אחשורוש" עומד בפני עצמו, מנופח בגאווה ובשאיפות לכבוד ולתהילה[3].

מיהו מרדכי ומה מעשהו בשושן?

מרדכי כמשמע מפסוק ו' נולד בארץ ישראל וגלה לבבל. עם הצהרת כורש הוא היה מראשוני העולים לארץ בהנהגת זרובבל כמסופר בספר עזרא: "ואלה בני המדינה העֹלים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו. אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן וגו'"[4]. חז"ל מזהים את מרדכי בלשן עם מרדכי היהודי שבמגילת אסתר ומבארים מדוע נקרא "בלשן":

"דהוה בַּיֵיל לישני ודריש [בולל השפות ודורשן] והיינו דכתיב במרדכי בלשן"[5].

"בלשן" מלשון בולש. מרדכי לא ידע רק שבעים לשון אלא גם את החכמה המסתתרת בשפות השונות – את השקפת העולם והאידאולוגיה שמאחורי המילים.

מה אפוא עושה מרדכי בשושן אם עלה לארץ ישראל?

הרלב"ג בפירושו לעזרא מבאר שבעקבות מכתב השטנה של צרי יהודה ובנימין שגרם להפסקת בניין בית המקדש, יצא מרדכי למקום המלכות כדי לפעול שם להמליץ טוב על היהודים ולחדש את בניין הבית:

"מרדכי [בלשן] הוא אשר היה יושב בשער המלך בימי המלך אחשורוש,

ואל תתמה איך יצא מירושלים אחר שנכנס שם

כי מפני השטנה שכתבו אחשורוש ושאר מלכי פרס להשבית המלאכה

הוצרכו לצאת משם להשתדל בכל עֹז בהשלמת הבנין

אחרי אשר ימצאו חן בעיני מלכי פרס"[6].

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" – על אף שברור מאליו שמרדכי הוא יהודי, המגילה מציינת זאת באופן מיוחד, כדי ללמדנו שבו מרוכזת תמצית ה'יהודיוּת', הכלל-ישראליוּת.

אומר ה'שפת אמת':

"ולכן נקרא [מרדכי] איש יהודי…

והוא היה כלל כולם ונקרא יהודי על שם כל היהודים"[7].

נשמת מרדכי היתה נשמה כללית שכללה בתוכה את נשמות כל ישראל ועל כן בכוחותיו ובכישרונותיו ביטא את תוכן חייה ומשב רוחה הפנימי של האומה כולה – "כי מרדכי הוא שלמות ישראל וצורתם"[8]. כל עניינו היה "דֹרש טוב לעמו"[9] – 'עַמו' היה בראש כל מעייניו, חפץ בטובתם ושואף לגלות את טוב ד' הטמון בהם, את מדרגת חייהם האמיתית והשלמה.

"איש יהודי היה בשושן הבירה" – המילה "היה" מלמדת שמרדכי הוא הווית חיים חדשה בעולם, כדברי המהר"ל:

"לשון 'היה' מורה הויה חדשה בעולם"[10].

החידוש באישיותו של מרדכי אינו נובע מבחירתו, אלא כך היה מעצם טבעו. הקב"ה בראו, יצרו ועשאו במתכונת נפשית מיוחדת המותאמת לדורו.

אומרים חז"ל:

"ומשה היה – כל מי שכתוב בו 'היה' מתֻקן לכך…

במרדכי כתיב 'איש יהודי היה'. מתוקן להצלה ומשה לגאֻלה.

מתחִלת בריִיָתם נתקנו לכך"[11].

כשם שמשה היה מתוקן (=עשוי) מראשית יצירתו לגאול את ישראל ממצרים, כך היה מרדכי מתוקן לגאול את ישראל בימי הבית השני.

למילה 'היה' משמעות נוספת; מדרגתו היחודית של מרדכי כבר נתגלתה אצלו בפועל[12]. הוא היה 'יהודי' במלוא מובן המילה, וחי את יהדותו בשלמות ובגלוי, בעוז ובגבורה ללא פחד ומורא. הגלות לא הצליחה להקהות בו את שקיקות הקודש הלאומיות ולא כיבתה את חיוניותו הישראלית.

"ושמו מרדכי"

"ושמו מרדכי" – מה מובן השם 'מרדכי'? שהרי "השם מורה בכל מקום על המהות"[13].

הסממן העיקרי בקטורת היה "מר דרור"[14]:

"ומתרגמינן [מר דרור] מָרִי דָכֵי… זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים"[15].

"מָרִי-דָכֵי" הוא אפוא הבושם העיקרי והחשוב ביותר בקטורת ועל שמו נקרא מרדכי. מהו אפוא הקשר בין מרדכי לבין הקטורת[16]?

קטורת מלשון קטירא בארמית, דהיינו קשר. הקטורת מביעה את הקשר ההרמוני שבין כל כוחות החיים.

כותב הרב קוק:

"תכלית ההתגלות של הקֹדש… שהקטֹרת מרמזת עליו,

היא מודיעה שאין שום דבר רע ומכוער במציאות מצד הארת הכלל"[17].

אחד מסממני הקטורת היא ה'חֶלבנה' שריחה רע. הקטורת מבטאת אם כן את ההבנה שכל הכוחות הקיימים בעולם, גם אלו הרעים, מופיעים אך ורק מצד מגמת הארת הטוב האלוקי. בהתנגדותם של הכוחות הרעים להופעת הטוב הם מגבשים ומעצבים את הופעתו בצורה השלמה ביותר. מתוך הכרה זו מתעלים הצדיקים במבטם העליון והאחדותי לברר את ערכו החיובי של הרע, את הבניין המוסרי שהוא מצמיח וממילא הרע מתהפך לטובה.

אומר הרב קוק:

"לא במקרה, ולא בדמיון, ולא בשכל אנושי מוגבל,

אפשר לבֹא עד הגבול הקדוש הזה של החזרת כל הרע לטובה גמורה

כי אם באמונה גדולה ובאומנות קדושה רבה

באים לעבוד את העבודה הקדושה הנוראה והטהורה הזאת

שאינה נעשית כי אם על פי יחידי הבחירים שבגדולי הדורות וקדושיהם"[18].

כזה היה מרדכי היהודי. התוכן שגלום בקטורת היה תמצית אישיותו. בכישרונו האלוקי המיוחד הוא התעלה להביט על מגמת הטוב החורזת גם את האירועים הקשים ביותר. כך הצליח להפך את גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, למנוף להתעלותם, לגילוי עומק הארת חייהם הנצחית.

"בן יאיר בן שמעי בן קיש"

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" – המגילה מייחסת את מרדכי לקיש אבי שאול. הכתוב רומז שמרדכי, בעמידתו מול המן, משלים ומתקן את החיסרון שהתגלה בימי שאול; שלא הרג את אגג העמלקי שהמן היה מצאצאיו.

מה היה אפוא שורש החיסרון שהתגלה במלכות שאול שהושלם ונתקן בימי מרדכי ואסתר[19]? מדוע שאול לא הרג את אגג, חמל על הצאן והבקר ולא החרים את השלל?

שורש הכישלון נעוץ בחיסרון בהשקפתו הלאומית. לשיטתו, חייה הממלכתיים של האומה, היו אמצעי בלבד לקיום התורה ומצוותיה. ללא מלכות, ללא חיים ציבוריים, לא יהיה ניתן להגשים את האידאלים האלוקיים ולקיים את כל מצוות התורה. התורה לא יכולה להופיע בשלמותה אלא בעם שלם היושב בארצו ועל כן יש צורך לבסס את הממלכה.

משל למה הדבר דומה?

לאדם החי על אי בודד שיש לו שם כל טוב. אבל יש לו בעיה אחת: הוא לא יכול לקיים מצוות גמילות חסד, שכן עם מי יעשה צדקה על אי בודד? הוא זקוק לחברה כדי להגשים את האידאלים האלוקיים של חסד, אהבה, משפט וצדקה. חוץ מן הבעיה הזו הוא אינו רואה חיסרון בעצם החיים לבד על אי בודד.

אבל האמת היא שההזדקקות לחברה ולציבוריות היא בעלת ערך עצמי, צורך עמוק ויסודי בנפשו של האדם. האדם בתת המודע שלו אינו יכול לראות עצמו עומד בפני עצמו אלא כחלק מכלל. ביסודו הוא משולל כל הכרה פרטית של עצמו. גם הציבוריות הישראלית בעצמה, עוד לפני קיום תורה ומצוות היא מהות שלמה של קודש[20]. עם ישראל וחייו הלאומיים בעצמיותם נושאים נשמה – "כי אל חי בקרבכם"[21]. נשמת ההוויה גלומה בהם, ולכן היא חפצה להתגלות גם בכל הערכים האידאליים. כל ערכי הקודש וכל מצוות התורה הם ביטויים של נשמת האומה, הסתעפות של תוכן החיים האלוקי האידאלי שהוא כל עצמותה.

שאול המלך עם כל רוממות קודשו עדיין לא התרומם להבנה שכאשר עוסקים בבניין המלכות עוסקים במהות, בהופעת נשמת האומה ולא באמצעים. את שאול לא העסיקה עצמוּת הציבוריות הישראלית. לא הופעת נשמת כלל ישראל היתה מגמת חייו, כי אם הופעת ערכי הקודש והאידאלים האלוקיים. באותה מידה היה שאול מנוּע מלהבין שהבעיה בעמלק היא לא רק בגילויי הרוע שבו אלא בעצם קיומו, בעצם הופעתו. הוא לא התרומם להבין שעמלק זו מהות שלמה של רוע, שלכן יש להכריתו ולהחרים את כל מה ששייך לו מבלי להשאיר ממנו שריד ופליט. "תמחה את זכר עמלק" – לא רק את עמלק בעצמו עם ישראל מצווה למחות אלא אף את כל מה ששייך לו ומזכיר אותו[22]. החשבון של שאול היה שיוצאים למלחמה בעמלק כדי לעקור את גילויי הרוע מן העולם. לפיכך יש להרוג את עמלק, אבל הצאן והבקר מה חטאו?!… ואיזה גילויי רוע יש בשלל?!… גם העובדה ששאול השאיר את אגג מבטאת את ההבנה שאין בעיה בעצם הלאומיות העמלקית אלא רק בגילויי הרוע שבה.

החיסרון ההשקפתי העקרוני שהתגלה במלכות שאול תוקן על ידי מרדכי היהודי מצאצאיו. מרדכי לא היה יכול להשלים בשום פנים ואופן עם מציאות המן, ועל כן הוביל מצד אחד מהלך המברר בבירור חד ונוקב את אפסותו הגמורה – "לא קם ולא זע ממנו"[23], ומצד שני בירר את מעלתם העצמית העליונה של ישראל, המנוגדת תכלית הניגוד לכל העמלקיות. כך יחֵד מרדכי את שמו של הקב"ה בעולם[24], העולם נפגש עם מהותו האלוקית – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים"[25].

"בן יאיר בן שמעי בן קיש" – בהזכרת שלשלת יחוסו של מרדכי המגילה מפנה את המבט לפגוש את מרדכי לא כאישיות פרטית צדיקה אלא כפרי התפתחות והשתכללות מגמת הקודש במהלך הדורות. מרדכי הוא התפרצות מעל פני השטח של מדרגת הטהרה הישראלית שהלכה והתגבשה במעמקי המציאות ההיסטורית שקדמה לו. יאיר, שמעי וקיש היו האנשים שתכונתם המיוחדת הוטבעה באישיותו.

"בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו"[26].

הכישרון 'להאיר' הוא היכולת לגלות את האור הפנימי, את התוכן העמוק והאידאלי הגלום בחיים. להאיר את עיניהם של ישראל מובנו לרומם את מבטם האמוני, לחשוף בהם את היכולת להכיר במגמת הטוב האלוקית החורזת את המציאות, להשתייך אליה ולהוציאה לפועל. את הכישרון הזה ירש מרדכי מיאיר. בתפילתו הצליח מרדכי לפקוח את עיניהם של ישראל מן העיוורון הרוחני והמוסרי שהיו שרויים בו. הוא הפגיש אותם עם מהות חייהם הכללית המסוגלת להאיר את כל החיים באור חדש ואידאלי.

"בן שמעי – בן ששמע אֵל תפילתו".

העובדה שהקב"ה שמע לתפילת מרדכי מלמדת שתפילתו היתה רצויה, מכוונת לגמרי אל החפץ האלוקי[27]. את היכולת לכוון בתפילה אל עומק המחשבה האלוקית ירש מרדכי משמעי.

"בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו".

לעורר רחמים פירושו, לגלות את הצד הראוי לרחמים: "הבט לברית ואל תפן ליצר"[28]; לברר שכל הכישלון והנפילה בישראל הם חיצוניים, נובעים מבלבול ואינם מהותיים. הנשמה הטהורה לגמרי תמיד ראויה לרחמים. להקיש על שערי רחמים מובנו אפוא לברר את סגולת ישראל, את הברית הכרותה עמהם, את תוכן חייהם האלוקי שלעולם לא ישתנה. מִקיש ירש מרדכי את הכישרון האמוני לברר את האמת הפנימית הראויה לחמלה וחנינה, הפותחת שערי רחמים.

"הדסה היא אסתר"

הדסה היה השם המקורי של אסתר שמרדכי נתן לה בעודה תינוקת. כאמור, חשיבות השם נובעת מתוכנו.

"רבי מאיר אומר: … ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים"[29].

מה מיוחד בהדס שמורה על צִדקות?

המהר"ל מסביר שהתכונה הבולטת בהדס היא שעליו אינם צומחים כלפי חוץ כשאר העצים.

"כי ההדס עליו [העלים שלו] מחפין [מכסים] את עֵצו [גבעולו]

עד שהעץ שהוא העיקר הוא מכוסה מן העלין"[30].

כך גם הצדיקים, כל מבטם מופנה כלפי פְּנים, אל מהותם הפנימית של החיים. הם קשובים כל העת למאוויי נשמה ועסוקים בהוצאתם לפועל. הצדיקים האמיתיים נאמנים למשמעות הטהורה של החיים מבלי להתרשם כלל וכלל מן החיצוניות וההישגיות, ומכל הרוחות הזרות המנשבות בעולם. ההדס מבטא את הענווה הגמורה מפני שם ד' החבוי במעמקי המציאות. מכיוון שהצדיקים עסוקים בכל רגע ורגע בהשתייכות אל הממד הפנימי והנצחי של האירועים וההתרחשויות, חייהם יציבים וקבועים והם אינם נופלים ברוחם מן התמורות שבמהלכי הזמן ומאורעותיו.

מוסיף האלשיך הקדוש:

"שהִקרֵא הדסה הוא תואר אל הצדקוּת בבחינת ההתמדה.

והוא כי הנה דרך האילנות שאינם רעננים רק [אלא] בקיץ,

אך לא בחורף, אך ההדס רטוב ודשן בקיץ ובחורף"[31].

גם ב'חורף' כשהכל קודר כלפי חוץ, הצדיקים מלאי אמונה וחיוניות, מפני שהם מחוברים אל האידאל האלוקי ההולך ומתפתח ללא הרף גם במעמקיה של הגלות הנוראה. "בשרו מיום ליום ישועתו"[32] – ישועת ד' אינה עוצרת לרגע מלהתרקם במעמקי החיים. לכן הצדיקים צופי הישועה רעננים תמיד, וכל מעשיהם מכוונים ליַלד את התוכן הפנימי שביסוד האירועים. כזו היתה אסתר – הדסה!

כל 'הדסיותה' של אסתר היא למעשה השתקפות מדרגת מרדכי, כמשתמע מדברי חז"ל הבאים:

"אמר [מרדכי]: אפשר לצדקת זו שתינשא לערל?

אלא שעתיד דבר גדול שיארע לישראל והם עתידים להנצל על ידה"[33].

ממבטו האחדותי ה'הדסי' של מרדכי על המציאות יונקת אסתר את כל כוחה. כוחו הכלל-ישראלי, עינו הטובה על האומה ועל מהלכי החיים בכלל משתקפים באסתר ויוצאים אל הפועל דרכה. היצירה האלוקית הקרויה 'מרדכי ואסתר', שהיא למעשה תוכן אחד לגמרי המופיע בשניים, נוצרה בהשגחה אלוקית מיוחדת:

הכפילות בתיאור יתמותה של אסתר מלמד שלא זו בלבד שהוריה נפטרו, אלא "כי אין לה אב ואם" מעודה. לרגע אחד בחייה לא זכתה שיהיו לה אבא ואמא. הכיצד?

אומרים חז"ל:

"כי אין לה אב ואם –  'ובמות אביה ואמה' למה לי?

[לשם מה הכפילות בפסוק?] אמר רב אחא:

עיברתה [כשהרתה אמה] – מת אביה, ילדתה – מתה אמהּ"[34].

על כן "ויהי אֹמן את הדסה" – מרדכי מגדל את אסתר מינקותה, מאכיל ומשקה, מחנך ומדריך אותה מרגע לידתה. היא נעדרת כל השפעה אחרת זולת השפעתו הכללית והמאירה של מרדכי. כל מה שיש באסתר הוא 'מרדכיִי' לגמרי.

מה משמעותה של מציאות חיים מיוחדת זו? מהו סוד ההשגחה האלוקית שבה?

מסביר המהר"ל:

"אסתר היתה מקבלת על ידי מרדכי שפע עליון מאוד שבזה היתה גוברת על המן"[35].

מדוע אסתר גברה על המן דווקא בהיותה כל כולה אך ורק מושפעת ממרדכי?

המן מייצג את חיי העולם הזה בשיא עוצמתם ובפיתוחם האינסופי ללא נשמתם, ללא מגמתם האידאלית, ללא שם שמים. מטרתו היא טיפוח החיים מצד עצמם במובן הכי אגואיסטי. לעומתו, אסתר היא 'הדסה', ההפך המוחלט מהמן. אין לה שום יחס לעולם הזה מצד עצמו, אלא מצד נשמתו, ומפני הרצון האלוקי היא מתבטלת בענווה גמורה. כל מה שמשתקף מבעד לאישיותה הוא החיים האלוקיים הכלל-ישראליים בטהרתם כפי שהשפיע עליה מרדכי לבדו, ללא שום השפעה של סגנון מסוים או גוון חלקי כלשהו. דווקא כישרון הנפעלוּת של אסתר מן הממד העליון של המציאות והענווה שלה מפניו מפיל את המן. מי שאין לה מעצמה כלום, וכל תוכן חייה הוא אלוקי, כלל ישראלי לגמרי, שום כוח בעולם לא יכול לעמוד מולה. כישרון ה'נפעלוּת' בעם ישראל מופיע בהבלטה בסגנון החיים הנשי הנפעל מן האיש, ובשיאו: באסתר שמגיל אפס היא רק מושפעת ומקבלת ממנו.

מדוע הדסה נקראה גם אסתר? לעומת שמה העברי הדסה, אסתר היה השם הנוכרי שלה.

אומרים חז"ל:

"ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר [ירח]" [36].

העולם זיהה באסתר את תכונת הצניעות והענווה המוחלטת כפי שבאה לידי ביטוי בירח, שאין לו מעצמו כלום, שאורו אינו עצמי אלא מן השמש.

עוד מובא בחז"ל שהשם אסתר מבטא את הסתרת מוצאה העברי:

"רבי יהודה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת שמה אסתר?

על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר: 'אין אסתר מגדת את עַמה וגו""[37].

מדוע הסתירה אסתר את עבריותה?

העובדה שהמגילה לא מנמקת את הסיבה מלמדת שהיא עמוקה מאוד ואינה נובעת מן המישור הגלוי של האירועים. הדבר היחיד שניתן לומר במישור הגלוי הוא שמרדכי היהודי ציווה אותה להסתיר. ההתבוננות בדמותו של מרדכי מובילה להבין שמצוותו נובעת מעומק ראייתו הכללית ומצפייתו את מהלך ישועתם של ישראל. על פי המהלך שצפה בעיני רוחו ידע שטרם הגיעה השעה לגלות את מוצאה של אסתר.

מרדכי ואסתר משקפים באישיותם שתי קומות חיים הקיימות באומה: במרדכי משתקפת מדרגתה העתידית והשלמה; הוא חי בגלוי את קומת החיים הישראלית בהארתה השלמה – "איש יהודי היה". אולם בהווה עם ישראל נמצא בשפל המדרגה ולפיכך המגילה חוזרת על השורש גל"ה ארבע פעמים בפסוק אחד. ללמדנו שהעם היה שקוע בגלות, עֶבד לאחשורוש, כל תוכן חייו הלאומי וכל חיוניות הקודש שבו נגוזו. המצב ההווי של האומה משתקף במעמדה של אסתר בבית אחשורוש הכבושה תחתיו. אבל באמת כל תוכן הקודש המופיע במרדכי בגלוי קיים אף בה בהסתר, מבלי לומר עמה ומולדתה, הכל בסתר, הכל מכונס כלפי פנים.

מרדכי יודע שכדי לשחרר את עם ישראל מסגנון החיים הגלותי שהוא שקוע בו יש לפעול בהדרגתיות, מתוך המציאות עצמה, על פי מה שהיא מאפשרת, על פי הסדר האלוקי המכתיב את מהלכי הזמנים. ברור לו שעם ישראל צריך לעבור תהליך שיביא למהפך בקרבו, להתפרצותה מחדש של נשמתו, של רוח חייו הלאומית והאידאלית. לפי זה קובע מרדכי שעדיין לא הגיע הזמן שאסתר יכולה להגיד עמה ומולדתה. יכולתה לגלות את מוצאה תלויה ביכולתם של כל ישראל להגיד את עמם ומולדתם, דהיינו להכיר בלאומיותם האלוקית ובערך חייהם האידאלי.

חז"ל מקשרים את שתיקת אסתר לשתיקת רחל אמנו, בנימין ושאול המלך:

"אין אסתר מגדת מולדתה – מלמד שתפסה שתיקה בעצמה

כרחל זקנתה שתפסה פלך שתיקה. עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה.

רחל תפסה פלך שתיקה – ראתה סבלונותיה בידי אחותה ושתקה.

בנימין בנה תפס בשתיקה. תדע שאבנו שהיתה בחושן היתה ישפה

לומר: יודע היה במכירת יוסף ושותק. ישפה – יש פֶּה ושותק.

ושאול בן בנה – 'ואת דבר המלוכה לא הגיד'[38].

אסתר – 'אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה'"[39].

כישרון השתיקה מבטא את ההכרה העמוקה שיש מהלך אלוקי עליון מאוד החורז את כל האירועים, מהלך המתנשא מעל כל קנה מידה אנושי. השתיקה מביעה את היכולת לצפות אותו, להשתייך אליו, להתמלא ענווה מפניו וכך לאפשר את הופעתו.

"יפת תֹאר וטובת מראה"

"ויהי אֹמן את הדסה בת דֹדו כי אין לה אב ואם והנערה יפת תֹאר וטובת מראה" – אילו תיאור יופיה של אסתר היה רק במטרה לומר שהיא עונה על הדרישה של אחשורוש, די היה לומר "טובת מראה" שכן זה היה המבוקש כפי שראינו בפסוק ג'. תיאורה הכפול של יופיה: "יפת תֹאר וטובת מראה" מלמד על תכונתה העמוקה שבאה לידי ביטוי ביופיה.

בנוגע לתיאור התורה את יופיה של רחל "יפת תֹאר ויפת מראה"[40], מסביר אורח חיים הקדוש ש"יפת תאר" מובנו תוארו של כל פרט, כל איבר היה יפה בפני עצמו. לעומת זאת "יפת מראֶה" הוא תיאור היופי הכולל, המראה הכללי. העובדה שלא רק המראה הכללי יפה אלא אף כל פרט בפני עצמו מבטאת את האישיות האחדותית וההרמונית של רחל. מכיוון שכל חייה היו הארה חיה וגלויה של נשמתה, נשמת כלל ישראל, הרי שכל פרט בחייה גם הוא התרומם להיות הבעה של תוכן החיים האידאלי הכללי הזה[41]. כך גם יופיה של אסתר שיקף את רום מדרגתה, את כלליותה, את יכולתה לראות איך כל הפרטים בעם ישראל מהווים גוף אחד ממש. הרעיון של "לך כנוס את כל היהודים" לא היה תוכן חיצוני לאסתר, אלא שיקף את תכונתה הפנימית, את כל תפיסת עולמה. אלא שלעומת רחל שהיתה "יפת מראה" אצל אסתר נאמר "טובת מראה". המפגש עם המראה הכללי של אסתר לא הזין רק את עיני רואיה אלא השפיע באופן ישיר על נשמתם. תוכן מוסרי של טוֹב אמיתי וטהור, אצילי מאוד השתקף דרך המראה שלה, שגרם לאנשים לזהותו אף בקרבם הם[42].

"ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" – המילה "לו" כמו גם הפועל 'לקח' מורים שלקחה לאישה, כדברי ר' שלמה אלקבץ:

"ותיבת 'לקחה' מרדכי לו לבת גם הוא יורה כי לאשה לקחה,

מלשון 'כי יקח איש אשה' [אחרת המגילה היתה כותבת רק שהיה אומן אותה].

ויותר מזה, תיבת 'לו', מורה באצבע על הנאמר,

דאם לא כן מאי 'לו', ודי לקחה לבת?

אמנם תיבת 'לו', מורה כי לו ולעצמו לקחה"[43].

"לו" מובנו: למענו, למען הופעת מגמת חייו האלוקית בשלמותה[44], כמו שנאמר "אעשה לו עזר כנגדו"[45]. אם כך נשאלת השאלה מדוע לא נאמר במפורש שלקחה לאישה אלא לבת. ועוד, אם לקחה לאישה "במות אביה ואמה", זה הרי לא ייתכן כי היתה עדיין תינוקת.

מן הרגע שבו נולדה אסתר לתוך מציאות שאין לה אב ואם, כבר אז ידע מרדכי שזו אשתו מן השמים. הוא הבין את המשמעות העמוקה של היותה יתומה מלידה; מסוגלת להופיע את תוכן חייו הכללי בטהרתו, ללא השפעה של סגנון חיים פרטי חלקי. מרדכי ידע שהוא צריך אישה שאיננה בת פרטית לאביה ואמה, כדי שתוכל להוציא לפועל בשלמות את נשמתו, נשמת האומה בכללותה. לפיכך מיד כשנולדה לקחה וגידלה כבת, אבל כבר אז ידע שהוא גם ייקח אותה לו לאישה כשתגדל. להבנה זו רמזה המגילה בצורת הניסוח שמשמע ממנו כי מיד כשנולדה לקחה לו לאישה.

לפי ביאור זה ניתן להבין את המילים "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" בשני אופנים גם יחד.

א. בזמן שנפטרו.

ב. בעבור שנפטרו, כמו "התשחית בחמִשה"[46].

יוצא אפוא שבזמן שמֵתו לקחה בעבור שמֵתו. הוא לקחה לא רק מתוך גמילות חסד פרטית "שגידל יתומה בתוך ביתו"[47] שגם זה דבר גדול בפני עצמו, אלא מתוך גמילות חסדים לאומית, כלל-עולמית הצופה את העתיד. מרדכי ידע שכל תוכן חייו "היהודי" הכללי שהוא נושא בקרבו, יוכל להופיע בעולם בטהרתו ובשלמותו רק באמצעות אישה שאין לה אב ואם, שאין לה מעצמה כלום.