אהבת חינם בהכנסת האורחים של אברהם אבינו

א    וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא

     וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

ב    וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא

     וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

     וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

ג    וַיֹּאמַר:

אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

ד    יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

ה    וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ

כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם

וַיֹּאמְרוּ:

כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

ו    וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה

וַיֹּאמֶר:

מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

ז    וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב

וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

ח    וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה

      וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

1.   בהכנסת האורחים של אברהם אבינו אנו פוגשים מהירות עצומה: "וירץ לקראתם", "וימהר האהלה", "מהרי… לושי", "ואל הבקר רץ אברהם", "וימהר לעשֹתו".

כידוע לאברהם ושרה היו עבדים ושפחות לרוב, מדוע אפוא הם היו צריכים ללוש ולאפות לשחוט ולעשות הכל בעצמם, לא עדיף שהעבדים יעסקו במלאכה והם ישבו בנחת וברוגע עם אורחיהם?

יתר על כן, אברהם אבינו היה אז בן מאה, לאחר ברית המילה והוא עדיין חלוש בגופו – מי ראה פעם זקן בן מאה רץ?! זאת ועוד, אומרים חז"ל שכאשר אברהם רץ החל לטפטף ממנו דם[1]. ועוד היה זה "כחֹם היום" – שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה[2] ושרב כבד שרר בחוץ, כיצד בכלל אפשר לרוץ במצב כזה?

נראה שמדובר בריצה ובמהירות שאינן נתפסות כלל על פי מושגי החיים הרגילים והנורמליים שלנו. מה באמת משמעותה של ריצה זו ומה היא מבטאת?

2.      בפסוק ג קיים קושי לשוני בולט:

      וַיֹּאמַר:

     אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

אברהם אבינו פונה לאורחיו בלשון "אדֹנַי", אולם לפתע משתנה דיבורו מלשון רבים ללשון יחיד – מדוע?

רש"י מסביר שאברהם פנה תחילה לכולם בלשון כוללת ואז עבר לדבר רק עם הגדול שבחבורה.

 "וקראם כולם אדונים ולגדול אמר:

 אל נא תעבור וכיוון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עמו,

 ובלשון זה הוא חול".

על פי פירוש זה עדיין לא ברור מה הטעם בשינוי זה, מדוע לא לפנות מלכתחילה לכולם, או מלכתחילה רק לגדול.

רש"י מביא פירוש נוסף:

"דבר אחר קודש הוא.

 והיה אומר לקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים".

על פי הפירוש השני אברהם לא פונה לאורחיו אלא לקב"ה בלשון אדנות. פירוש זה מעורר תמיהה גדולה. כיצד יתכן שאברהם אבינו נוהג כביכול בחוצפה כלפי רבונו של עולם? לאברהם אבינו יש בביתו אורח שאין גדול ונשגב ממנו – מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, והוא עוזב אותו לכאורה, ורץ אחרי עוברי אורח שנדמו לו כעובדי עבודה זרה[3] – היכן נשמע כדבר הזה?

"עצמות החפץ של היות טוב לכל"

החסד של אברהם אבינו שונה מן המושגים המקובלים אצלנו.

"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" – לשם מה ראתה התורה צורך לפרט את מצבם של האנשים שהיו עומדים לנגד אברהם? ומדוע כתבה "נצבים" דווקא ולא עומדים?

הביטוי "נצבים" עקרוני מאוד בהבנת תכונת החסד של אברהם – "מורה (הוא) שהיו נחים ושקטים"[4], כלומר יציבים, 'מסודרים'. האנשים לא שידרו אותות מצוקה, לא היה נראה שחסר להם משהו ולא היו זקוקים לחסדו של אף אחד. אם כן לשם מה רץ אברהם לקראתם?

החסד של אברהם אבינו המתגלה כאן אינו נובע מתוך צורך למלא את חסרונו של השני, אלא זהו טוב עצמי. אברהם אבינו הוא אדם שכל כולו חסד – עוצמות אדירות ואינסופיות של חפץ הטבה עד בלי די, שהן תמצית כל אישיותו.

העובדה שהאורחים מתוארים כ'נצבים' מורה על איכות החסד של אברהם השונה בתכלית מן החסד שאנו רגילים אליו[5].

אומר הרב בלייכר שליט"א:

"ישנו מצב בו גומל אדם חסד

מתוך צער ורחמים אנושיים על סבלו של הזולת.

מצב זה כמובן מבטא מדרגה מוסרית מסוימת

אך ניתן גם לומר כי יש בכך חולשה נפשית:

קשה לאותו אדם לראות מישהו סובל

ובשל אותו קושי הוא נאלץ לעזור לו"[6].

יתכן חסד שעם כל גודלו והיקפו, בסופו של דבר הוא אֶנוכי – נועד לגרום לשקט נפשי ומצפונִי לאדם המתחסד, שהוא אינו מסוגל לראות ברעת הזולת. אולם החסד הישראלי במקוריותו כפי שהוא מתגלה אצל אברהם אבינו שונה בתכלית. הוא גילוי של טוב אלוקי טהור, השתקפות חסד ד' של "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[7].

כותב הרב קוק:

"עצמות החפץ של היות טוב לכל

 היות טוב לכל הוא חפץ עצמי המהווה את תמצית הוויתה של האומה הישראלית

 ומכיוון שכך, החפץ להיטיב הוא לכל – חסד אינסופי]

 בלא שום הגבלה בעולם כלל

 בין בכמות הניטבים

 [גם כמות גדולה של אנשים לא מרתיעה אותו מלהיטיב לכולם]

 ובין באיכותו של הטוב

 [כל סוג הטבה נכון הוא להיטיב

 בין אם זו הטבה גשמית כלכלית, בגופו או שלא בגופו

 ובין אם זו הטבה נפשית רוחנית]

 זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל

 [הטוב האינסופי הזה הוא החלק המשמעותי ביותר ומכריע בחיינו והוא הפסיכולוגיה

 האמיתית והעמוקה שלהם]"[8].

הכרה זו מפגישה אותנו עם הדחף העמוק ביותר של חיינו.

נקח לדוגמה אדם שהחליט להיות נהג. אם נשאל אותו מדוע בחר דווקא במקצוע זה, עשוי הוא לפרוש בפנינו את כל מסכת שיקוליו הכלכליים, הרווחיים וכד'. אולם בדיוק מאותם שיקולים בחר חברו במקצוע אחר לגמרי. האם מקרי הדבר?

יש מקום להבין שהדחף העמוק ביותר שהניע את הנהג לבחור דווקא בעבודתו הוא חפצו הפנימי והעמוק להיטיב עם הבריות עד בלי די – חפץ שיתכן שהוא עצמו אינו מודע לו כלל, והכישרון הטבעי החזק ביותר שלו להיטיב לבריות הוא דווקא בדרך זו של הבאת אנשים למחוז חפצם. זו הסיבה לכך שכאשר יורדים מהאוטובוס אומרים לנהג 'תודה רבה' על אף שהוא מבצע עבודה שהתחייב לה ומקבל עליה שכר. כשיהודי אומר 'תודה רבה' הוא מודה שהדחף העמוק והאמיתי ביותר של הנהג הוא רצונו הטהור להיטיב עִמו.

תכונת ההטבה:

"זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה [של האומה הישראלית]"[9].

קיבלנו אותה בירושה גנטית מאבותינו. חסדי האבות הטביעו את רישומם בבנים לעד ולנצח נצחים. על כן לא יהיה זה מוגזם כלל אם נֹאמר שלהיות יהודי פירושו לרצות להיטיב לכל עד בלי די, זו מהותו ותמצית אישיותו.

יבוא השואל וישאל: הרי אין זה הגיוני שניטיב לכל, ישנן בריות שלא ראוי להיטיב עִמן ובוודאי שלא עד בלי די. הטבה כזו פעמים שסותרת היא עקרונות חינוכיים העלולים לפגוע למשל בנפשו של הילד המתחנך וכד'?!

משיב הרב קוק:

"הרגש הזה, לפי גֹדלו, היקפו ועֹמקו,

כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה,

למען דעת איך להוציאו אל הפֹּעל בכל גווניו"[10].

בפועל יש להגביל לעיתים את חפץ ההטבה ולהתגבר עליו, מפני שלא בכל מצב נכון להביע אותו ובוודאי שלא בלי הגבלה. על כן באה התורה דרך כל מצוותיה ודקדוקיה ומורה את הדרך הנכונה והמאוזנת כיצד להוציא לפועל את חפץ ההטבה בצורתו הבריאה והישרה.

אולם בהכנסת האורחים של אברהם נפגשים עם תכונת החסד הישראלית הטבעית במקוריותה כשהיא מופיעה ללא הגבלה כלל. על כן על אף שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והיה חם ולוהט בחוץ, השרב הכבד והמעיק אינו מהווה עיכוב בעד אברהם אבינו מלרוץ אחר אורחיו. גם חלישותו הפיסית לא מעכבת בעד טובו, גם לא סוג האנשים אשר אחריהם הוא רץ. הטוב האלוקי שבו אינו מבחין בין בריות שפלות ועלובות לבין ערכיות ומבוססות.

ממשיך הרב ואומר:

"כנסת ישראל בעומק חפצה

איננה מחולקת מהאלהות כלל…

[האומה מאוחדת עם הקב"ה והדבר בא לידי ביטוי

בכך שהתכונות האלוקיות משתקפות בו)

וחפצה בהויתה את החפץ האלֹהי

של 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו'

[חפץ ההטבה שבה הוא ביטוי לחפץ ההטבה האלוקי-האינסופי]"[11].

יחס אישי

ראינו שאברהם אבינו פונה לאורחיו בלשון רבים: "אדֹנַי" ואחר כך בלשון יחיד: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך".

מסביר הרמב"ן:

"והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים

 ופנה אל כל אחד ואחד.

 לראשון אמר: 'אם נא מצאתי חן בעיניך'…

 וכן אמר לשני וכן אמר לשלישי.

 לכל אחד בפני עצמו יתחנן 'אם נא מצאתי וגו"…

 וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם"[12].

ראשית אברהם אבינו פונה לאורחיו באופן כללי "אדֹנַי", אולם אין הוא מסתפק רק בזה אלא מעניק יחס אישי לכל אחד ואחד מאורחיו. יסוד מהותי טמון בהתנהגות אברהם. לא רק שגישתו הכללית והאוניברסלית איננה מטשטשת את חשיבותם של הפרטים, אלא דווקא מתוכה לכל פרט יש מקום ומעמד מיוחד משלו בהיותו חלק מן הכלל, ולפיכך ראוי להתייחס לכל אחד ואחד.

מתוך פירושו של האלשיך הקדוש נוכל להרחיב עוד בנוגע לעומק רגישות אברהם אבינו כלפי הבריות:

"כי הנה תחת אחד מארבעה סיבות ימָנעו אורחים

 מהתארח אצל בעל הבית:

 א. לבל הטריח את בעל הבית בשירותם.

 ב. על טורח בני הבית לפַנות כלי הבית ומטלטליו ממקום למקום.

 ג. לבלתי הפסידו ממון.

 ד. להיותם נחפזים ללכת לדרכם.

על כן על האחד אמר: 'יֻקח נא' – על ידי שליח.

כלומר, כי הרבה שלוחים יש לי לשרת

כי רק בעיקר אכילת[כ]ם אעשה בעצמי בפת לחם.

ועל השנית אמר: 'והשענו תחת העץ' שאין שם דבר לפנות.

ועל השלישית אמר: 'ואקחה פת לחם' שאין בזה הוצאה רבה.

ועל הרביעית אמר: 'אחר תעבֹרו' שהוא אחר סמוך"[13].

רואים כי אברהם אבינו עֵר ורגיש לצורכי הבריות ומשתדל לתת מענה לכל עניין ועניין כדי שהאורחים ירגישו טוב ונעים באופן המרבי.

מדברי האלשיך הקדוש יוצא אפוא שלכאורה אברהם אומר לאורחיו דברים שאינו עומד בהם. הוא אומר לאורחיו שהם לא יטריחו אותו ולא יגרמו לו להוצאה גדולה מכיוון שהוא יביא להם רק פת לחם. אבל בסופו של דבר הוא הביא להם חמאה וחלב ולאחר מכן בשר משובח. כמו כן הבטיח להם שלא יעכב אותם והנה רואים שזמן רב שהו אצלו – עד ששרה הספיקה ללוש ולאפות והוא הספיק להכין את הבשר. זמן זה אינו נראה בכלל כ'אחר סמוך'?!

היתכן חלילה שאברהם אבינו 'יחל דברו'[14]?

ניתן לומר שלאחר שהאורחים נכנסו לאוהלו של אברהם אבינו הם נשאבו לשם וכבר לא רצו לצאת. הם קיבלו יחס ששינה את כל תפיסת עולמם. מתוך גילויי החיים האידאליים והטהורים שחוו בבית אברהם התרוממו להכיר בקיומה של אמת אידאלית וטהורה בעולם. הם הבינו רצו אחר ההבל, ובאוהל אברהם מופיעה תכלית החיים שרק אחריה יש לרוץ.

אמנם אברהם התכוון למה שאמר כשהזמינם לביתו, אך לאחר שנכנסו השתנו הנתונים מן הקצה אל הקצה ועל כן יכול היה אברהם לנהוג עִמם כרוחב לבבו ללא הגבלה כלל. בתוך האוהל הבינו האורחים שהאמת האידאלית והטהורה של החיים כפי שהיא מתגלה בבית זה היא היא מקור השפע הכלכלי וכל הברכה המצויים בו. על כן לא חשו שהם גורמים לו הפסד. השמחה ומאור הפנים שהקרין עליהם בשרתו אותם, גרמו להם להרגיש שלא רק שאינם מטריחים אותו אלא בדיוק להפך – משמחים ומענגים אותו.

"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה"

ראינו על פי פירושו של רש"י שקיימת אפשרות נוספת לפרש את הפסוק "אדני! אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" והוא, שלשון אדנות כאן הוא פניה של אברהם לקב"ה ולא לאורחים.

אמנם פירוש זה פותר את הקושי הלשוני, אולם מותיר אותנו עם קושי ענייני כבד ביותר: כיצד אברהם עוזב לכאורה את הקב"ה ורץ אחרי עוברי אורח שנדמו לו כערביים עובדי עבודה זרה, ועוד מבקש מהקב"ה שימתין לו?!

חז"ל מגלים שלא זו בלבד שאין בהתנהגותו של אברהם חוצפה חלילה כלפי שמיא, אלא בדיוק להפך: 'נחת רוח' לקב"ה.

"אמר רב יהודה אמר רב:

גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה,

דכתיב: 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו".

אמר רבי אלעזר: בֹּא וראה שלא כמִדת הקב"ה מִדת בשר ודם.

מִדת בשר ודם – אין קטן יכול לומר לגדול 'המתן עד שאבֹא אצלך',

ואילו בהקב"ה כתיב: ' ויאמר ד' אם נא מצאתי וגו""[15].

בין בני אדם לא יעלה על הדעת שאיש קטן מן השורה יֹאמר לשר גדול וחשוב 'חכה לי עד שאתפנה', אולם אצל הקב"ה לא כך. כאשר מדובר בהכנסת אורחים, זו גדולה מהקבלת פני שכינה.

הכיצד? מדוע ריצה אחר עוברי אורח שנדמים כעובדי עבודה זרה שפלים, נחשבת בעלת ערך יותר מאשר 'הכנסת אורח' גדול וחשוב לאין ערוך – ד' הנגלה אליו?

אומר המהר"ל:

"כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת ד' יתברך גם כן,

כי מי שאוהב את אחד אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל,

ולפיכך כאשר אוהב את ד' יתברך אי אפשר שלא יאהב את ברואיו,

ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב ד' יתברך אשר בראם.

וכן כבוד חבירו אשר נברא בצלם אלהים נחשב כבוד המקום"[16].

כשאוהבים מישהו אהבת נפש אוהבים "כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל" – כל דבר שעשה, כל דבר ששייך לו ומזכיר אותו ממלא את הלב שמחה.

נקח לדוגמה ילד קטן שחוזר מן הגן עם ציור שצייר. באמת הציור הוא קשקוש – אין בו 'לא טעם ולא ריח'. ובכל זאת אנו רואים שאמא שמחה  בציור, מתלהבת ומתרגשת ממנו.

האם אמא מתייחסת לציור באופן אובייקטיבי, ושופטת אותו מן המבט האומנותי, מקצועי? בוודאי שלא! אבל הציור הוא של בנה המתוק שהיא כה אוהבת, והוא בשתי ידיו הקטנות והעדינות צייר אותו. יחסה של האם לציור הוא כלל וכלל אינו מצד הציור עצמו אלא מצד הבן המשתקף לה דרך הציור.

כך גם אברהם אבינו אוהב את הבריות, לא מצד עצמן – לא מצד חזותן החיצונית, ולא מצד דעותיהן והשקפותיהן אלא מצד 'צלם האלהים' שבהן, מצד תוכן החיים האידאלי והטהור אליו הצליח אברהם אבינו להתחבר גם כשהיה מאוד נסתר.

אהבת הבריות של אברהם אבינו חושפת את הממד העליון של הקבלת פני שכינה והוא היכולת להקביל את פני "אל מסתתר בשפריר חביון" – בבריות שפלות ועלובות. הוא מסוגל 'לראות' את נשמת החיים האלוקית הטהורה גם כשהיא מסותרת בשיפולי הבריאה.

אומר הרב קוק:

"ואי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה,

שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר,

והכל הוא התגלות חמדת נועם ד' – 'חסד ד' מלאה הארץ'[17]"[18].

מי שחדור בהכרה ש"כבודו מלא עולם" יהיה מסוגל למצוא אותו בכל מקום ובכל פינה, גם הנידחת והחשוכה וזו עבודת ד' הגדולה והעליונה ביותר.

מעיר הרב קוק:

"אף על פי שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל,

ונכנס גם רשע בכלל האהבה [שאוהבים גם אנשים רשעים],

אין זה מגרע כלל משנאת הרע,

אדרבא היא מחזקת אותה,

שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה,

אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום,

וכיוון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו,

נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה"[19].

אהבת הבריות שהיא פועל יוצא של אהבת ד' אין בה חשש להקהיית שנאת הרע ולהחלשתה. זו אהבה מבוררת שאוהבת את טוב ד' ועל כן סולדת באופן טבעי מכל מה שזר ומתנכר לו[20].

"זה הטוב הוא הסוד של הגאולה"

דרך אוהלו של אברהם אבינו נפגשים בביטויים אדירים של חסד עליון שאינו יודע גבולות, אשר מקורו בדבקות המוחלטת בקב"ה. עוצמות אינסופיות של חסד אלו אינן יכולות להישאר בגדר תופעה חד-פעמית חולפת. טובו של אברהם אבינו מבשר כי המציאות כולה שייכת להופעת הטוב האלוקי.

משל למה הדבר דומה?

המתבונן בהתפרצות אדירה של סילון מים ממעבה האדמה, יבין מיד ש"רוקע הארץ על המים", שהקב"ה "על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה"[21] – המציאות כולה מושתתת על מים. יש ולפעמים דרך התפרצות מקומית נפגשים עם האמת הכללית המקיפה את כל המציאות.

התבוננות בתופעה של התפרצות סילון המים תוביל בוודאי ליצירת אמצעים משוכללים כדי לאגור את כמויות המים האדירות ולהשתמש בהן להחיות עם רב.

כך גם ביחס להתפרצותו של טוב ד' באוהלו של אברהם אבינו. דרך אוהל זה מבינים שהעולם כולו מושתת על טוב ד' – "כי אמרתי עולם חסד יבנה"[22]. במעמקי המציאות טמונה שאיפת טוב אידאלית וטהורה, בעלת עוצמות מהפכניות של ממש.

לפיכך המפגש עם החסד של אברהם מוליד עִמו את הצורך ביצירתה של הווית חיים שלמה שכל כולה תהיה הופעת טוב ד' בעולם, ושדרכה תלך ותחשף מגמת הטוב העצמית של המציאות כולה.

מתוך כך נוכל להבין את מדרש חז"ל שלפנינו.

"'וירא וירץ לקראתם' – אמר לו הקב"ה:

בשכר שלֹש ריצות שרצת אני ארוץ לפני בניך שלֹש ריצות בשעת מתן תורה.

ואלו הן שלֹש ריצות של אברהם:

'וירא וירץ לקראתם', 'ואל הבקר רץ אברהם', 'וימהר לעשות אֹתו'.

מה פרע לבניו בסיני?

שנאמר: 'ויאמר ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן'[23].

אתה אמרת להן 'יֻקח' – אני נותן לבניך מצוות פסח

שנאמר: 'ויקחו להם איש שה'[24]…

אתה אמרת 'מעט' – אני אגרש את שונאיהן מעט מעט

שנאמר: 'מעט מעט אגרשנו מפניך'[25]…

אתה אמרת 'ורחצו רגליכם' – אני ארחצם מכל טומאה

שנאמר: 'אם רחץ ד' את צֹאת בנות ציון'[26]"[27].

למדרש אחת מגמה ברורה – הוא אינו מוכן להשאיר את הכנסת האורחים של אברהם בגדר תופעה מקרית וחד-פעמית. היא מקפלת בתוכה את יציאת מצרים, מתן תורה, כיבוש הארץ ואף את הגאולה השלמה העתידית.

הכיצד?

התפרצות החסד האינסופי באוהלו של אברהם אבינו מזקיקה את יצירת עם ישראל, את יצירת הגוף הלאומי המיוחד שדרכו תוכל המציאות כולה להיפגש עם טובה – זו יציאת מצרים הבאה לידי ביטוי במצוות הפסח, "אתה אמרת 'יֻקח נא' אני נותן לבניך מצוות פסח".

התפרצות החסד האלוקי באוהלו של אברהם אבינו מזקיקה גם דרך שיטתית שלמה, מדוייקת ומפורטת המורה כיצד להוציא לפועל את הטוב האלוקי הטמון במציאות – זה מתן התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, "בשכר שלוש ריצות שרצת אני ארוץ לפני בניך… בשעת מתן תורה".

חסדו מוליד אף את הצורך בארץ מיוחדת המוכשרת בטבעה היחודי לחשוף את שקיקת החיים הטהורה שביסוד המציאות – זה כיבוש הארץ "מעט מעט אגרשנו מפניך".

החסד האלוקי כפי שהתגלה בהכנסתו של אברהם אבינו את אורחיו מבטיח גם מעל לכל ספק את המצב העתידי שבו הקב"ה ירחץ אותנו מכל טומאה. מצב שבו הארץ תביע באופן שלם את טוב ד' הטמון בה עד שלא יהיה עוד מקום כלל להופעת הרע.

"זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבוא

הטוב מוכרח לנצח את הכל

והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב

והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה,

המתבלט בתפילת האומה הפנימית מסמיך לה את הגאולה"[28].

מי שהבין בעמקות את אשר התרחש באוהלו של אברהם אבינו יודע כי טוב ד' שהתגלה שם הוא דחף החיים העמוק ביותר של המציאות כולה וממילא הוא יכריע את כל התפיסות ההישגיות הפרטיות והשקריות. שקיקת הטוב הפנימית אשר היא תפילתה הכמוסה והחרישית של האומה הישראלית בכללה "ירושתה ונחלת אבותיה", מסמיכה את הגאולה – מבטיחה אותה.